סמדר יערון, יוצרת, שחקנית, במאית, מנהלת אמנותית של פסטיבל עכו ומנהלת אמנותית במרכז לתיאטרון עכו, מדברת על תיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך. |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2011 . 7 . 7-------------- עכשיו ההרשמה מידע נוסף כאן -------------- ייעוץ אישי ליוצרים יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- --------------
הוֹי אַרְצִי הַמְצֻבְרַחַת, הַלֹּא מְרֻצָּה, אֶרֶץ בִּמְרוּצָה צוֹרַחַת מוּצְרֵי צְרִיכָה וּצְרִיכָה וְעוֹד צְרִיכָה הוֹי צָרָה הוֹי בְּאֵיזוֹ צָרָה אַתְּ צְרוּרָה. (מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים) 40. בלק: במדבר כ"ב 2 - כ"ה 9
"וירא בלק בן-ציפור את כל-אשר-עשה ישראל לאמורי". בלק בן-ציפור מלך-מואב, מקים קואליציה עם זקני מִדיָן, ומזמין את בלעם בן-בעור, הידוע בציבור כנביא, קוסם, מכשף וידעוני, מדיום לכל דבר, ובקיצור - איש קדוש, להתנבא על ישראל ולקלל אותו. כך מתחיל הסיפור על מי שנשלח לקלל ונמצא מברך. מעשיה לילדים המוגשת כסיפור אגדה, ויש בה שלוש עצירות בדרך, שלושה מחזורי קללה שהפכו לברכה ועוד ברכה בונוס ושלוש דמויות מרכזיות: בלק מלך מואב, בלעם בן בעור המכשף ואתונו של בלעם העושה את דבר השם. שלוש פעמים נשלח בלעם לקלל. בכל פעם מקים מלך מואב לבלעם שבעה מזבחות לעיצוב פולחן הקללה, ובכל מזבח מקריבים פר ואיל. נא לשים לב למספר המזבחות, שהוא מספר יהודי מקודש. שלוש פעמים נדרש בלעם לקלל את שבטי העברים, ושלוש פעמים הוא מברך אותם, ועוד פעם אחת הוא מתנבא על עתידם המזהיר של העברים ועל מפלת אויביהם. לבסוף נואש בלק מלך-מואב מתכניתו המתועבת, ומשלח את בלעם לדרכו. סיפור שאין בו מלחמות או מעשי רצח פוליטיים, הדם היחיד שנשפך הוא דם הקורבנות ורבים יעידו על כך שאין כאן מעשי זוועה. יש בו אירוע דתי דרמטי המתואר כמיצג לכל דבר. מילות הטקס הן בעיקר דבר האל לבלעם. לטקס הזה מקדים סיפור מלאך אלוהים שמתגלה לאתונו של בלעם. שלוש פעמים עוצר המלאך את אתונו של בלעם מללכת בדרך אל הפולחן. שלוש פעמים מכה בלעם את אתונו, בגלל קוצר השגתו, והאתון פותחת את פיה ומדברת אל אדוניה: "ויפתח יהוה את-פי האתון ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים. ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי, לו יש-חרב בידי כי עתה הרגתיך. ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנכי אתונך אשר-רכבת עלי מעודך עד-היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא. ויגל יהוה את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ויקוד וישתחו לאפיו". לא באו הדברים ללמדנו רק צער בעלי-חיים מהו, אלא שבאו גם ללמד שאם אלוהים רוצה, גם אתון מדברת, והיא יכולה לראות את מלאך אלוהים אפילו לפני שאדוניה, הנביא המוסמך, רואה אותו. במרכז התמונה בלק בן-ציפור מלך מואב, הנושא מבטו אל הנביא בלעם בן-בעור. בלעם עומד לפני המזבחות העשנים ומתנבא. שבעה ענני עשן נישאים מהמזבח אל הרקיע, ושם, על קו האופק, במקום שבו הארץ נושקת לשמים, נראה במרחק מקום חנייתם של שבטי ישראל. לשם מכוונים דברי בלעם. זו אחת הפעמים הבודדות שבו סיפורם של בני ישראל מוצג מנקודת מבט חיצונית. כשבאים עבדי בלק אל בלעם לשדלו להתנבא רעות על ישראל, הוא אומר להם: "ויען בלעם ויאמר אל-עבדי בלק, אם-יתן-לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את-פי יהוה אלוהי לעשות קטנה או גדולה". בלעם מתייחס ליהוה כאל אלוהיו. האם פירוש הדבר שפולחן יהוה אינו מיוחד לבני ישראל בלבד, וגם אחרים סוגדים לו? או אולי בלעם הוא אדם לכל עת, כלומר, נביא רב-תחומי, המתמחה בנבואות בשמם של אלים שונים, על פי דרישת הלקוח? האם בלק בן-ציפור מלך מואב, פונה אל בלעם כאל רב-נבואות, או כאל נביא שמתמחה בקשרים בלתי-אמצעיים עם יהוה בלבד? נראה שהתשובה לכל השאלות הללו היא חיובית. החומש מציג את בלעם כנביא תם וישר-דרך, אבל לחז"ל הייתה בעיה. מצד אחד, אלוהים אומר לבלעם שיילך להתנבא כמצוות בלק מלך מואב. מצד שני, למחרת הוא מעכב אותו בדרכו למילוי המשימה. האם התבלבל האל? חז"ל פתרו את הקושי בדרך פשוטה יחסית. הם הציגו את בלעם כחדל אישים ומנוול. אבל האם באמת ראוי היה לטרוח כל כך בקלקול המוניטין של בלעם? הרי אלוהים יכול לומר בערב דבר אחד ולמחרת דבר שונה, ואין בזה כדי לפגום בקדושתו. ממד הזמן הוא הקובע כאן. האל העברי מצוי מעבר לזמנים והוא יכול לנווט את אמירתו בהתאם לשינויי הזמן. שאלה אחרת היא שאלת העילה: מה ראתה קואליציית בלק להטריח נביא ומכשף כדי שיקלל את ישראל? ממה נפשך: אם בני ישראל כה זכים וטהורים ובלתי מזיקים לסביבה מדוע לקלל אותם? אם הם אינם כה זכים וטהורים – מה הם? במדבר פרק אלף נאמר שמספר יוצאי צבא עבריים מבן עשרים שנה ומעלה היה 603,550, כלומר, עם גדול עצום ורב. עם כזה המסתובב במדבר ארבעים שנה צריך לאכול ולשתות ולהתרבות. כיצד ייעשה זאת? בדרך השלום והמסחר או בדרך המלחמה? קיצורו של דבר, העברים הם מעמסה כלכלית ואקולוגית וביטחונית לכול שכניהם, וכבר נודעו במסעי רצח העם שעשו בדרך והציווי האלוהי שיש עליהם להשמיד, למשל, את עמלק. כלומר הם סיכון בטחוני כל כך מובהק שנדרשים כאן אמצעים דרסטיים יותר מאשר מלחמה סתם. נדרשת הקללה. מוסר-ההשכל הכולל: ישראל הוא העם הנבחר, והמתנבאים בשם האל העברי, עושים הטוב בעיני יהוה, לא יאונה להם כל רע וברכה תבוא עליהם. לכאורה, סיפור נחמד שאפשר לקרוא בו ללא חשש באוזני הילדים לפני שינה, ולהרדימם בנחת תוך שינון חוזר של עיקרי הדוקטרינה היהודית. אם נכנסים אל תוך הסיפור, ובעיקר אל נאומיו של בלעם, ניתן למצוא בכל אחד מהם, רעיונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית. רעיונות שעוררו ויכוח קוטבי על משמעותם...
או: כוריאוגרפיה של הנפש
15 מְחוֹל נֻסְחַת הַמַּיִם מְחוֹל נֻסְחַת הָרוּחַ מְחוֹל נֻסְחַת הָאֲדָמָה מָחוֹל שֶׁל מָוֶת וְלֵדָה מְחוֹל הָאַהֲבָה. לְהַתְחִיל לָנוּעַ מֵחָדָשׁ: לְהַשְׁחִיל אֶת הָרֶגֶל לְתוֹךְ תְּנוּעַת הָרֶגֶל, לְהַשְׁאִירָהּ בְּתֹאַם מֻשְׁלָם לְהַשְׁחִיל אֶת הַזְּרוֹעַ אֶל תּוֹךְ תְּנוּעַת הַזְּרוֹעַ לְהַדְבִּיק אֶת פַּעַר הַמְּהִירֻיּוֹת בֵּין הַגּוּף לִתְנוּעַת הָרָצוֹן שֶׁל הַגּוּף לְהַגִּיעַ לַמְּנוּחָה הַשְּׁלֵמָה לְהַמְשִׁיךְ לַמְּנוּחָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ תּוֹךְ חֶלְקִיקֵי רֶגַע וּלְעֻמַּת זֹאת כֹּחַ הַשְּׁהִיָּה. הַיְכֹלֶת לִשְׁהוֹת בְּתוֹךְ מֶחֱוָה אַחַת, וּמָה עִם הַפָּנִים? הַזֶּהוּת תְּלוּיָה בִּמְקוֹם הָאֵיבָרִים, הָעִקְבִיּוּת הַקּוֹהֶרֶנְטִית שֶׁל גָּדְלָם וְצוּרָתָם. אֲנַחְנוּ – הָרַקְדָנִים מִתְגָּרִים בִּמְקוֹם הָאֵיבָרִים וּבְשִׁמּוּשָׁם הַמֻּגְבָּל, אֲנַחְנוּ חוֹתְרִים תַּחַת כָּל כְּפִיָּה מִתְמַשֶּׁכֶת שֶׁל תַּפְקִיד הָרֶגֶל אוֹ הַכַּף אֲנַחְנוּ חַתְרָנִים אֲנַחְנוּ מְחוֹלְלִים אֲנִי רַקְדָן מַדְעָן.
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים. אפילוג 7 אלוני גדל בימי הבוז לתרבותיות האירופית שהביאו איתם מקימי היישוב, בימי הניסיון למחוק את שרידי האירופיות האריסטוקרטית המשכילה. יהודי חדש הוא ישראלי עמלן, קשה יום, מסתפק במועט, שרירי, שמח בחלקו, מקריב את גופו ותודעתו למען הכלל. אין מקום למרומם, לנעלה: לפולחן, לתפילה, לאגדה, לגינונים, לג'סטה, לפוזה. פוזה היא זקיפות קומה. פוזה היא מרד בדוּגריות הצברית המהוללת. אלוני חלם לחלץ את הציונות מבגדי החאקי של הפועל ולהחזיר לה את אירופה, את היופי הישן של המקום שבו נהגתה הציונות. למה להסתיר? אלוני האמין שהאליטה האריסטוקרטית נחוצה כדי להציב געגוע ויראה: הגבוה מאציל על הנמוך, על פי אותו מבנה היררכי שבו המלך הוא נציג אלוהים עלי אדמות והנתינים מקבלים מן המלך את מה שקיבל מאלוהים. הוא לא היה דמוקרט. לכאורה, אלוני להעניק לדמוקרט האפור צורה דרמטית שתנחם אותו: טרגדיה קלאסית עם מורא אלים העוסקת בתוכני הנפש של כולנו, צרופה בַּקומדיה דל ארטה העממית, שהיא "חוסר סדר נלבב ואנרכי". בעצם, אלוני לא היה אוהב אדם מושבע, והחיבור לא נצרף. השליח לא אהב את אלה שרצה להושיע. הוא בז להמונים לא פחות משחמל עליהם. בשנות השישים, כשהתיאטרון הישראלי ריאליסטי בעיקרו ומשקף את בעיות השעה, יצר אלוני אירוע תיאטרלי שונה: תיאטרון הפועל מחוץ לתנועת השעון, המתרחש בתוך הזמן הנזיל של החוויה הנפשית. לו יכול היה להיות נאמן לסיפור עקבי, היה אלוני אחד מגדולי אמני המאה ה-20 בתיאטרון. הוא יצר משפטים, מצבי במה והלכי רוח המתחברים לשכבות נסתרות של הנפש. הוא ביטא געגוע למלכות אבודה, מלכות שאינה אדמה או טריטוריה, תחליף למשיחיות המדינית שפרצה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים, שאותה עקץ כשעדכן את לוקאס הפחדן ב-1992: "סרבן דם גרוע מאויב, בייחוד בימים של עמידה בשער, ימי גאולה"...
בתוך מיטה זרה ומתנדנדת בראנו לעצמנו זמן חדש. קליפות קליפות נשרו בבת-אחת נפרדנו מהרהיטים הישנים שאהבנו פעם עברנו דרך הקירות ונשארנו שלמים. עכשיו במקום בו השמים מתנשקים עם הים מפשקות אותנו מחדש אצבעות הזמן. (שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)
א. מה רוצה המבקר? אמנות טהורה, הוא מסביר. כל מה שאינו אמנות צריך להוריד, אומר המבקר, לשייף, כמו שיניים רקובות. אין להן מקום. הוא אומר, מה שאינו די נוקשה, חותך או לבן. -------------- ב. אוֹתִי רַק מִין כִּסּוּף הֵרִיץ – על אודות המבקר והביקורת אמנים, נרקיסיסטים שכמותנו, אינם אוהבים לפנות מקום לאנשים אחרים בתחום. האמנות היא כמו הטבעת של גולום מהטרילוגיה של טולקין. כשאתה עונד אותה על האצבע היא "חמדתי" ובינתיים היא הופכת אותך למפלץ קטן שלא יכול לסבול ביקורת על מה שהוא עושה. 1. מדוע אמנים לא יכולים לסבול ביקורת? בגלל שהם לא יכולים לסבול ביקורת. ואפשר לומר שזה בגלל הקפיטליזם, ונדמה לי שכבר כתבתי על הרעיון שתרבות היא מוצר צריכה וסטאטוס שביקורת רעה עושה לו נזק כלכלי, אבל הנגזרת מכך היא נרקיסיזם, כל ביקורת על יצירה נתפסת כביקורת על האדם שכתב אותה, ואותו אדם שמישהו מעז לרמוז לו שלא יזכה בפרס נובל בקרוב, וגם לא בפרס עמיחי, פותח עליך פה ג'ורה בתודעתו או באופן מעשי. ביקורת לא נועדה להתעלל באנשים או לגנוב להם את ההון הסימבולי. בעיני, ביקורת נועדה כדי שליצירה יהיה צופה אידיאלי, שיתענג שיסבול, שייתן חוות דעת שנייה, במקום כל אומרי ההן שליוו את היצירה עד ליציאתה לאור. אבל בדרך כלל חוות דעת זו נתפסת באופן שלילי, אפילו שהשפעתה היא מינורית. 2. אני נשבע בהן צדק, שאני אדם נוח לבריות, ואינני נוטר טינה לשום אדם, אבל ברובד האמנותי אני אינני יכול לסבול שום זיוף, שום צרימה, שום חוסר כישרון, ובעניין הזה אני גדול הפונדמנטליסטים שחי מאז ומעולם, כי זיהום תרבותי אני מרגיש בעצמות והוא כואב לי פיזית. 3. אגב כאבים פיזיים, כאב מיצירה רעה הוא כאב פנימי וחיצוני. הכאב הפנימי, ועל כך אני יכול להעיד רק על עצמי, שאין בי תענוג לכתוב מילות שלילה על אדם ויצירה, ואם אני מכיר אותם, זה עוד יותר קשה. היושרה שלי לא נותנת לי לפעול אחרת. הכאב החיצוני הוא האיבה שחשים כלפיך המבוקרים שמתעבים אותך לנצח. ומכיוון שגם אנשים שאתה אוהב מפשלים או שיש להם ימים רעים, ובגלל תהליך היצירה הקפיטליסטי שמחייב יוצרים למועדים נתונים מראש, הרי בסופו של דבר תכתוב משהו רע על כולם והאיבה כלפיך רק תגדל. 4. בניגוד למשוררים וכל מיני יוצרים שכותבים יצירות שנועדו להרחיק אנשים מהתחום, להיות מבקר זה כמו להיות יהודי, אף אחד לא באמת רוצה את זה. אינני מכיר שום ילד שחולם להיות מבקר תיאטרון וגם אם יש מישהו שחולם על כך, אם הוא מנסה לעשות זאת ברצינות הוא מגלה את הדברים הבאים: נדרשת הרבה הכנה כדי להיות מבקר טוב, הרבה קריאה, הרבה התבוננות. השעות ארוכות ולא נוחות. גם מבקר ספרים נתלש ממשפחתו לשעות ארוכות של כתיבה ולימוד, ולא רק מבקר תיאטרון זה, שאשתו מחכה לו ערבים ארוכים בבית משל הייתה אשתו של הרב רחומי: (ע' כאן) 5. אין שום פיצוי, כספי או רגשי, גם כשאומרים לך שהביקורת הייתה נהדרת, וגרמה למבט חדש על היצירה, שבאמת מפצה על הקושי, על הנזקים הפיזיים והכספיים שגורמת צריכת תרבות מוגזמת, כמו עליית המספר במשקפיים, המזון הקלוקל שאתה אוכל כשאתה מבקר או בדרך לביקורת, ההוצאות על הצורך להיראות אסתטי כשאתה מגיע לבקר וכו'. 6. נשאלת גם השאלה: האם יש לי אג'נדה? התשובה היא שאין לי אג'נדה. אני צורך תרבות כמו שאחרים צורכים מזון. כשמשהו טוב, אני כותב שהוא טוב, כשמשהו רע, אני כותב שהוא רע. אני מוותר מראש על האהבה שלכם, על הפרסים שלכם, על ההערכה או חוסר ההערכה שלכם. הדבר היחיד הוא הכיסוף שגורם לי לצאת שלוש פעמים בשבוע לכל הפחות לתיאטרון, או לבקר שיר, ספר או קולנוע כי: הַכֹּל שָׁקַלְתִּי: שְׁנוֹת עָבָר/ דָּמוּ לְהֶבֶל, וּמִזֶּה/ שְׁנוֹתַי-לָבוֹא רַק הֶבֶל מוּל / חַיִּים כָּאֵלֶּה, מָוֶת זֶה (ע' כאן: ויליאם בטלר ייטס). 7. אין הרבה הבדל בין מבקר למנקה מחראות, אלא שמנקה מחראות זוכה ליותר סימפטיה.
(29.6.2011)
אני רוצה להתחקות על החמקמק שבי. נמאס לי כל הזמן להתחפש, להחליף תלבושות, להיות פרסונה נזילה. אולי אומר במפורש: אני עירום, ללא מסך, ללא עיצוב לפי הצורך; קבלו אותי כמות שאני – אני זיקית קצוצת זנב, אני נמר בלבוש חתול ואולי אני תן המיילל את מצוקותיו ובעצם, אולי אני יחיד, חד-פעמי, שמשנה את צורתו, שמעצב לו תפאורות ושבולע את חייו. אז קבלו אותי כמות שאני, הרי יודעים אתם שאני שם זין על הכול ולא אכפת לי מה יאמרו המבקרים. (עריכה: יקיר בן משה)
מה קורה לי בבטן? ולמה אני כל כך אוהבת את זה? סופה של חול, סופה של ארטיקים, אמצע המדבר ואנחנו כאן. לשתות זה את זה בצימאון, בתימהון, בחוסר הבנה מוחלט. להתקדם, לחפש מעבר, נגמר עוד שלב. למה אני לא מצליחה? רוצה את הזמן הקליל, את המילים היחפות, הערפל התמים של ההתחלה. את המילה הזאת שאף פעם לא הרגשתי, כמו מחבוא, עולם שלם נרקם בינינו כשהעולם שבחוץ נפרם. אינטימיות. פחד נעים, מענג, נפרש לי בכל הגוף. איפה הגוף שלך? ככה זה נוצר. אני מחכה לפיצוץ בתוכי, מעסיקה את עצמי במחשבות רחוקות. מגבירה את התיאבון, לשה את החשק. הסדינים שלי לחים, הראש כואב, העייפות לא מעניינת. מה שעוד לא קרה, מה שיקרה.
קרבתי. הפיאט התכולה נעדרה והתריסים עוד היו מוגפים. הם עוד לא הגיעו. הזדמנות פז לגשת לשיח הפיטנגו שמאחור, כדי לבחון את החיים המוצנעים תחתיו. הלכתי אם-כן לירכתי הגן. האדמה הייתה תחוחה מהאשכוליות שלחלחו אותה ברקבוביותן, כשמעבר להן, בין עליו המחודדים, נראו ניצני השסק. שיח הפיטנגו ניצב לו בקצה. הגעתי אליו. גם בוסר פירותיו החל להראות, אך עתה עניינו אותי יותר החיים שמתחתיו. ואמנם שיירה שחורה הבהיקה בסאונה נעדר המילים כשהיא עושה דרכה, אל התל שניצב לא הרחק וממנו בחזרה. היו אלו מצרים קדומים ששקדו בדבקות על בניין מעוז ממלכתם שאי-שם בחגביו העלומים ביותר, אדירה מכל בכנפיה - שכנה מלכתם. פעם קראתי שהיה גם פרעה אחד שבעצם היה פרעונית. ואולי כל הפרעונים היו בעצם פרעוניות מתחזות שהטילו אימתן על נתיניהן. אבל, התחייכתי בקרבי, גם לי עוצמה. עוצמה שיכולה להסית את הממלכה העתיקה הזו - שכל פרט עובד בה את מלכתה בדבקות עליונה - מסדר עולמה. תכניות החלו להירקם. והייתי חופר תעלה מסביב, שבסיומה אני קוטע את דרך המלך הזו של השיירה. סימני מהומה נראו. לא השתהיתי הרבה, ניגשתי לברז, אחזתי בקצה הצינור ומלאתי את החפיר במים שהתגעשו בחדווה מסביב והמהומה גברה. היו הפועלות ניגשות לשפת המים, שבות בהולות ומתערבבות זו בזו. זה הזכיר את אי-השקט ששרר היום, כשאיזו שמיכה משובצת סדר הוסרה ומתחתיה התגלה תוהו עלום. הרי זו מכת ערוב בעבורם. הלא אני הוא האל אוסיריס. בינתיים גלשו המים מן התעלה וכיסו פאת ים שגבלה בשיחים. הרי זהו הים הגדול וארצם אינה אלא יבשת אטלנטיס שאיבדה זה מכבר את הקשר שלה עם שאר העולם. אולם רב חסד, האל אוסיריס, הוא ייתן להם תקווה באמצעות קליפת עץ זעירה שנישאה בשצף המים וחרטומה נתקע בחופיהם. כחמישה ספנים שעלו בגורלו, נאחזו בשתי אצבעותיו המגושמות, בזה אחר זה, מוטלים על סיפונה. מסע קונטיקי יצא לדרכו בשצף הגלים כשהספנים הנועזים רצים בהולים על הסיפון. בא נחשול וכמעט וצללו הם כעופרת במים האדירים, אך היטיב עימם הגורל והפגישם עם בדל אריח, כעין צריח נטוש שצץ מקרקעית הים. עלו הספנים על בדל האריח והיו סובבים בו בתזזיתיות של רוחות אבודות. אוסיריס הסיט לרגע מבטו. בעיבורי הים, כמעט שקופה, נראתה שיירה של ג'ינג'יות זעירות. הביט בן ואחר בשחורות ומחשבה אדירה לעמת בין הבהירים לכהים, בין הצפוניים לדרומיים, בין הקומוניסטים לקפיטליסטים, שתי הציוויליזציות הנצחיות - עלתה בראשו. אלא שאז כולו קרקוש, קרב תוך שהוא דורך ברגל גסה על ימים, רומס יבשות, שם לעל מעשה ידי האל, בליל שיער מפוזז, ואזי ניגש אליו וליקק את פיו. זה היה מישמיש. "לך" - קראתי בגועל, רואה כיצד מעשי ידי טובעים בים, שהמשיך לגעוש וכבר פלש לגינה הסמוכה. למשמע הקריאה יצאה גברת פלדמן מפתח ביתה. "מה זה?!" – קראה הנוראית מכל – "מה אתה עושה? אתה לא מתבייש? אתה ילד קטן?! אתה לא שומע שכל הזמן אומרים, חבל על כל טיפה? ישראל זה לא שוויץ, או אוסטריש. פרופסור קונצלבך אומר שעוד מעט לא יהיו כאן מים בכלל!" - השתתקה בעוד צילה ממשיך לאיים. "לא מראים גב כשהשכנה מדברת! אתה שומע?!" – נענעה אז בזעם את הגדר. רוח הייתה מצמררת את גבי. "דער גרובן" - סיכמה לבסוף כשהיא סוגרת את הברז ומתרחקת תוך שהיא מתסיסה מבין שיניה "נישט קינד נורמאל, ניששט!". (מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)
תמונה מתוך החזרות למופע החדש של מיכל גיל. הבכורה תתקיים בפסטיבל "ניסוי כלים", בבית תמי בתל-אביב, בין הימים 16-18 בחודש אוגוסט. (צילום: עמית אחד)
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
...של הממשלה הזאת
השרה אורית נוקד: אין לבצע ניסויים בכלבי הרשויות המקומיות(!) שרת החקלאות ופיתוח הכפר הורתה להפסיק העברת כלבים נטושים מכלביות הרשויות המקומיות לצורך ניסויים במעבדות. נוקד קובעת כי "הפרקטיקה של העברת כלבים מכלביות של רשויות מקומיות לניסויים בבעלי חיים משחירה את שמם הטוב של הרופאים הוטרינרים ברשויות המקומיות וצוותם, פוגעת באמון הציבור בהם ועלולה להביא לכך שחלקים מהציבור יימנעו מלהשתמש בשירותיהם על אף שהם מחויבים לכך בחוק". היא מציינת כי העברת כלבים מכלביות רשותיות לניסויים נאסרה באיחוד האירופי לפני 25 שנה (סוף סוף גם אצלנו! הגיע הזמן – תיאודור). השרה: "הובא לידיעתי כי בעבר אירעו מקרים בהם כלבים הועברו לניסויים בעוד בעליהם עדיין מחפשים אחריהם" (אתם מתארים לעצמכם?! פשוט נורא! – תיאודור). (המשיכו לקרוא כאן!) שלכם באהבה
"המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818 אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט - מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה "אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה. המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם. יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל. יום א', 17.7.2011, יום ד', 3.8.2011. "אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית. יום ג', 12.7.2011, מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011. כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. תודה לתיאטרון החדר טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים. יום שישי, 22.7.11, צוהרי שישי, בשעה 13:00, בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5184055, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.
ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר. במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין. אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה. עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא. ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. תגובות: http://www.1909.co.il/2011/06/28/yoman/ וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704 אוהבת הילה מצורפים לינקים לצפייה http://www.youtube.com/watch?v=ZoLGE1DWuq0 http://www.youtube.com/watch?v=p4a20pKJLWw 21.7 חמישי בשעה 21:00, 23.7 מוצ"ש בשעה 21:00, 24.8 רביעי בשעה 20:30 25.8 חמישי בשעה 20:30 הקטע הבא צולם בחדר: יחסים עם יהודית ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי עיתונאות באתר mysay נפתח בית ספר וירטואלי לכתיבה יצירתית ועיתונאית בהנחיית אריק גלסנר - לשעבר מבקר הספרות של מעריב ויעל גבריץ - עיתונאית בכירה בידיעות. המצטיינים יזכו לעבודה בשכר באתר. בואו להפוך את הקיץ לעשיר ומהנה: יש לי בלעדיות
יש לי בלעדיות – ספר בועט וחצוף על גיבורי תקשורת ותרבות המוכנים לעשות הכול כדי להצליח בעולם של יצרים ותככים, סערות נפש ואהבות אסורות. מסע אמיץ של המחבר - עיתונאי וורקוהוליק המכור לקריירה, לתדמית ולהצלחה, שבוחן ברגישות ובאומץ את האושר והכאב השזורים זה בזה - ומחליט לעצור את המרוץ כדי להתחיל לחיות. הוצאת "מסדה", 172 עמודים. את הספר ניתן להשיג ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" או ישירות אצל המחבר 052-555-8217 - הנחה מיוחדת לנמעני משפחת תיאטרון החדר. אקספרימנט 4 על קו ירושלים תל אביב. אמני ספוקן-וורדס, אמני וידאו-ארט, משוררים, מוסיקאים ואמנים בין-תחומיים. יום שני, 11.7.2011, בשעה 22:30, בתיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל': 03-5611211. אלי הוז - מספר לך סיפור לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com
עורך: גיא דוידי איש החדר כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין (ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר ) לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי. לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries (גיא דוידי) מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים. --------------
גרפיטי "ההישרדות שלנו תלויה היום, יותר מאי פעם, (גבולות המסתורין) -------------- -------------- -------------- הטלוויזיה החברתית סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il (אהוד שם טוב, 052.5433100) -------------- -------------- -------------- הירקון 70 מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org (הירקון 70) אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
