הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


א. מה רוצה המבקר?
(לזוהר איתן)

המבקר רוצה שהכול יהיה אמנות

אמנות טהורה, הוא מסביר.

כל מה שאינו אמנות צריך להוריד, אומר

המבקר, לשייף, כמו

שיניים רקובות. אין להן מקום. הוא

אומר, מה שאינו די

נוקשה, חותך או

לבן.

--------------

 

ב. אוֹתִי רַק מִין כִּסּוּף הֵרִיץ – על אודות המבקר והביקורת

 

אמנים, נרקיסיסטים שכמותנו, אינם אוהבים לפנות מקום לאנשים אחרים בתחום. האמנות היא כמו הטבעת של גולום מהטרילוגיה של טולקין. כשאתה עונד אותה על האצבע היא "חמדתי" ובינתיים היא הופכת אותך למפלץ קטן שלא יכול לסבול ביקורת על מה שהוא עושה.

 

1. מדוע אמנים לא יכולים לסבול ביקורת? בגלל שהם לא יכולים לסבול ביקורת. ואפשר לומר שזה בגלל הקפיטליזם, ונדמה לי שכבר כתבתי על הרעיון שתרבות היא מוצר צריכה וסטאטוס שביקורת רעה עושה לו נזק כלכלי, אבל  הנגזרת מכך היא נרקיסיזם, כל ביקורת על יצירה נתפסת כביקורת על האדם שכתב אותה, ואותו אדם שמישהו מעז לרמוז לו שלא יזכה בפרס נובל בקרוב, וגם לא בפרס עמיחי, פותח עליך פה ג'ורה בתודעתו או באופן מעשי. ביקורת לא נועדה להתעלל באנשים או לגנוב להם את ההון הסימבולי.  בעיני, ביקורת נועדה כדי שליצירה יהיה צופה אידיאלי, שיתענג שיסבול, שייתן חוות דעת שנייה, במקום כל אומרי ההן שליוו את היצירה עד ליציאתה לאור. אבל בדרך כלל חוות דעת זו נתפסת באופן שלילי, אפילו שהשפעתה היא מינורית.

 

2. אני נשבע בהן צדק, שאני אדם נוח לבריות, ואינני נוטר טינה לשום אדם, אבל ברובד האמנותי אני אינני יכול לסבול שום זיוף, שום צרימה, שום חוסר כישרון, ובעניין הזה אני גדול הפונדמנטליסטים שחי מאז ומעולם, כי זיהום תרבותי אני מרגיש בעצמות והוא כואב לי פיזית.

 

3. אגב כאבים פיזיים, כאב מיצירה רעה הוא כאב פנימי וחיצוני. הכאב הפנימי, ועל כך אני יכול להעיד רק על עצמי, שאין בי תענוג לכתוב מילות שלילה על אדם ויצירה, ואם אני מכיר אותם, זה עוד יותר קשה. היושרה שלי לא נותנת לי לפעול אחרת. הכאב החיצוני הוא האיבה שחשים כלפיך המבוקרים שמתעבים אותך לנצח. ומכיוון שגם אנשים שאתה אוהב מפשלים או שיש להם ימים רעים, ובגלל תהליך היצירה הקפיטליסטי שמחייב יוצרים למועדים נתונים מראש, הרי בסופו של דבר תכתוב משהו רע על כולם והאיבה כלפיך רק תגדל.

 

4. בניגוד למשוררים וכל מיני יוצרים שכותבים יצירות שנועדו להרחיק אנשים מהתחום, להיות מבקר זה כמו להיות יהודי, אף אחד לא באמת רוצה את זה. אינני מכיר שום ילד שחולם להיות מבקר תיאטרון וגם אם יש מישהו שחולם על כך, אם הוא מנסה לעשות זאת ברצינות הוא מגלה את הדברים הבאים: נדרשת הרבה הכנה כדי להיות מבקר טוב, הרבה קריאה, הרבה התבוננות. השעות ארוכות ולא נוחות. גם מבקר ספרים נתלש ממשפחתו לשעות ארוכות של כתיבה ולימוד, ולא רק מבקר תיאטרון זה, שאשתו מחכה לו ערבים ארוכים בבית משל הייתה אשתו של הרב רחומי: (ע' כאן)

 

5. אין שום פיצוי, כספי או רגשי, גם כשאומרים לך שהביקורת הייתה נהדרת, וגרמה למבט חדש על היצירה, שבאמת מפצה על הקושי, על הנזקים הפיזיים והכספיים שגורמת צריכת תרבות מוגזמת,  כמו עליית המספר במשקפיים, המזון הקלוקל שאתה אוכל כשאתה מבקר או בדרך לביקורת, ההוצאות על הצורך להיראות אסתטי כשאתה מגיע לבקר וכו'.

 

6. נשאלת גם השאלה: האם יש לי אג'נדה? התשובה היא שאין לי אג'נדה. אני צורך תרבות כמו שאחרים צורכים מזון. כשמשהו טוב, אני כותב שהוא טוב, כשמשהו רע, אני כותב שהוא רע. אני מוותר מראש על האהבה שלכם, על הפרסים שלכם, על ההערכה או חוסר ההערכה שלכם. הדבר היחיד הוא הכיסוף שגורם לי לצאת שלוש פעמים בשבוע לכל הפחות לתיאטרון, או לבקר שיר, ספר או קולנוע כי: הַכֹּל שָׁקַלְתִּי: שְׁנוֹת עָבָר/ דָּמוּ לְהֶבֶל, וּמִזֶּה/ שְׁנוֹתַי-לָבוֹא רַק הֶבֶל מוּל / חַיִּים כָּאֵלֶּה, מָוֶת זֶה (ע' כאן: ויליאם בטלר ייטס).

 

7. אין הרבה הבדל בין מבקר למנקה מחראות, אלא שמנקה מחראות זוכה ליותר סימפטיה.

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 7