הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

אפילוג 7

אלוני גדל בימי הבוז לתרבותיות האירופית שהביאו איתם מקימי היישוב, בימי הניסיון למחוק את שרידי האירופיות האריסטוקרטית המשכילה. יהודי חדש הוא ישראלי עמלן, קשה יום, מסתפק במועט, שרירי, שמח בחלקו, מקריב את גופו ותודעתו למען הכלל. אין מקום למרומם, לנעלה: לפולחן, לתפילה, לאגדה, לגינונים, לג'סטה, לפוזה. פוזה היא זקיפות קומה. פוזה היא מרד בדוּגריות הצברית המהוללת. אלוני חלם לחלץ את הציונות מבגדי החאקי של הפועל ולהחזיר לה את אירופה, את היופי הישן של המקום שבו נהגתה הציונות.

למה להסתיר? אלוני האמין שהאליטה האריסטוקרטית נחוצה כדי להציב געגוע ויראה: הגבוה מאציל על הנמוך, על פי אותו מבנה היררכי שבו המלך הוא נציג אלוהים עלי אדמות והנתינים מקבלים מן המלך את מה שקיבל מאלוהים. הוא לא היה דמוקרט.

 

לכאורה, אלוני להעניק לדמוקרט האפור צורה דרמטית שתנחם אותו: טרגדיה קלאסית עם מורא אלים העוסקת בתוכני הנפש של כולנו, צרופה בַּקומדיה דל ארטה העממית, שהיא "חוסר סדר נלבב ואנרכי". בעצם, אלוני לא היה אוהב אדם מושבע, והחיבור לא נצרף. השליח לא אהב את אלה שרצה להושיע. הוא בז להמונים לא פחות משחמל עליהם.

 

בשנות השישים, כשהתיאטרון הישראלי ריאליסטי בעיקרו ומשקף את בעיות השעה, יצר אלוני אירוע תיאטרלי שונה: תיאטרון הפועל מחוץ לתנועת השעון, המתרחש בתוך הזמן הנזיל של החוויה הנפשית.

 

לו יכול היה להיות נאמן לסיפור עקבי, היה אלוני אחד מגדולי אמני המאה ה-20 בתיאטרון. הוא יצר משפטים, מצבי במה והלכי רוח המתחברים לשכבות נסתרות של הנפש. הוא ביטא געגוע למלכות אבודה, מלכות שאינה אדמה או טריטוריה, תחליף למשיחיות המדינית שפרצה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים, שאותה עקץ כשעדכן את לוקאס הפחדן ב-1992: "סרבן דם גרוע מאויב, בייחוד בימים של עמידה בשער, ימי גאולה"...

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 7