האיגרת השבועית

במוצ"ש, 12.11.2011, התקיימה בתיאטרון החדר ההצגה הראשונה של המחזה "היטלר".

שני לרר:

לך, יוצר, שחקן, במאי, מורה, אדם יקר מאוד.

לך כל הגדרה קטנה ומה שעובר בי עכשיו היא חוויה של אותו עולם שיצרת, בו כל הצופים משתקפים. יהלום של יצירה שגם כשהיא כואבת, היא נושמת אהבה!

אמיר יקר, ריגשת אותי עד דמעות בהצגה חותכת ואמיצה.

כזאת שמביטה לכאב בעיניים בקריצה של הומור שובב וילדי.

כזאת שרוקדת הורה וואלס עם הפחד ושמה זרקור על מושגים של קורבן ואשמה.

היום הרגשתי חלק מאירוע היסטורי שאת חשיבותו חשתי כמו אור מחמם מאוד ואת השפעתו אני משוכנעת שעוד נראה כולנו ככל שיתפשט ויחלחל לנשמות שהגיע זמנן לפגוש באמת עירומה ולנוע לפעולה.

כאלה שמעיזים להסתכל לעצמם בקרביים ולבחור לתקן את ההקשרים הטועים. את ההרגלים החולים והחולניים שלימדנו את עצמנו ברבות השנים.

חוויה תיאטרלית שקולעת היישר ללב! תפקיד ענק ומצמרר, מביא לחיים בכישרון אינסופי את המפלצת שחייה בזיכרון של כל אחד ואחת מאיתנו. צחקתי, בכיתי ובעיקר החכמתי היום – בחכמת הלב. מדהים איך הצלחת להעביר כאב וזעם כה עזים בדרכי הומור ואנושיות שמעבר לכל דמיון, באמצעות דמותו של היטלר המוכר מההיסטוריה. תודה לך על ערב היסטורי וחוויה בלתי נשכחת!

תודה לך איש יקר, על היותך אור לגויים! או פשוט אור וזהו!

תודה לך על חווית עילוי רוחני ויצירתי.

מאחלת שכל שתבקש לו יהי, ושיהיה בהצלחה!

בחיבוק, חיוך והמון אהבה,

(שני לרר, שחקנית ומנחה)

-------------- -------------- --------------

איריס הרפז:

אמיר היקר לי מאד מאד

הגוף עדיין רועד ובוכה מהחוויה המדהימה של הערב הזה.

המשחק שלך אדיר וגאוני.

רגעי קסם של משחק משובח. תודה!

המחזה גאוני, והבימוי כאילו לא מורגש, מה שעושה אותו כל כך שלם וכל כך נכון.

וההכנה לפני ההצגה, היא רעיון מבריק!

היטלר יוצא ממך בגאוניות אנושית ומהפנטת. היטלר חי, צעיר, זקן ובן אלמוות בו זמנית, בתנועותיו, קולו וכל שיגיונותיו. ואתה שר נפלא ומרגש. מעולם לא שמעתי אותך שר כך: כל כך נקי ומלא, ואיזה קול יפה יש לך.

מה שהדהים אותי זה שהרגשתי שהחדר היה נורא גדול וממש אין לי הסבר לזה.

אף שהגדרת הקהל בהצגה היא הישראלים, הרגשתי בתוכי שאני נמצאת רגע לפני הבחירה בפיתרון הסופי ובהשמדה המונית.

עצם זה שההצגה "היטלר" יצאה לאור היום - הוא רגע היסטורי. ההד של בריאתה ויציאתה לאוויר העולם הוא צו השעה. יש יצירות שרק הרבה שנים אחרי יצירתם מבינים את פשרן והיום הרגשתי שהייתה לי הזכות הנפלאה להיות נוכחת ברגע כזה.

ערב שממנו והלאה העולם שלי לא יהיה כפי שהיה קודם לכן. הלוואי ואמן.

והלוואי ונוכל לראות את האור. בלי מלחמה.

אמיר היית נפלאאאאאאאאאאאא

באהבה גדולה

איריס הרפז

(שחקנית ומוסיקאית)

-------------- -------------- --------------

רן בן עזרא:

צחקתי, בכיתי, רעדתי וכאבתי בכל דקה. עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי. המחזה הזה רלוונטי מאי פעם. כמה טוב שיש את אמיר ואת תיאטרון החדר.

תודה על ערב מרגש, עוצמתי ומרתק.

אמיר, אתה וירטואוז מדהים ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי עבודת משחק ודמות מדויקת, טובה ומוכשרת כל כך.

אתה השחקן הטוב ביותר שראיתי מעודי על במה.

ריתקת אותי משך כל זמן ההצגה לדמות שיצרת ולסיפורה. כל כך נדהמתי מהאישיות שהוקרנה כלפי חוץ, עד שלעתים הדמיון והמציאות התערבבו.

צחקתי, בכיתי, רעדתי וכאבתי יחד איתך ומצד שני חשתי בלבול עצום ושאלתי את עצמי:  כיצד אני מקשיב לדמות כה מתועבת בהיסטוריה האנושית? כיצד אני יכול להרגיש משהו כלפי צורר נפשע שכזה?

הדמות מגולמת על ידי אדם-יוצר ואי אפשר לנתק את האדם היוצר מן הדמות. לא ראיתי דמותו של היטלר. ראיתי את היוצר, אמיר אוריין שמגלם את דמותו של היטלר ומעביר אלינו מסר חשוב ועצום שאנו לא תמיד מכירים בו: הגיע הזמן להרוג את היטלר שבתוכנו.

אני רוצה לומר תודה על כך שאתה לוקח על עצמך את המשא הלא פשוט הזה של לגלם דמות כה שנויה במחלוקת על מנת להביא לתיקון בחברה הישראלית.

תיאטרון החדר הוא מקום המקלט והשפיות ששינה את חיי מקצה אל קצה. אתמול חשתי את זה במלוא מובן המילה.

אוהב ומעריך אותך מאד,

(רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

-------------- -------------- --------------

הילה שרעף-גלסר:

"היטלר" היא הצגה שרק מורה אהוב אמיתי ומרגש כמוך יכול להביא לבמה.

זו הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק מגילוי אמיתי של ה"היטלר" שבתוכנו...

היטלר שלי שבתוכי בתור ילדה גרם לי לעוויתות ופחד מתמיד ממוות אכזרי שלי ושל אהובים שלי. אתמול לא פחדתי ממנו!

צחקתי עליו, צחקתי צחוק חופשי, צחקתי מהדמות, צחקתי בגוף, אל מול הפחד הכול כך קרוב. כל כך קרוב ששמרת עלינו מפניו, הרחקת אותו, קירבת אותו, מעכת אותו, הגדלת אותו, חשפת אותו בפנינו במערומיו ובמערומינו.

אמש הבנתי דרכך מהי החשיפה של השחקן והדיאלוג שהוא מנהל עם דמות שהוא מגיע אליו בכניסה עדינה אליו, בכניסה עדינה אלינו, בכניסה עדינה של הקהל אל החומר הזה שלא פשוט לנו להתמודד איתו.

השקט שקיים בתיאטרון החדר מאפשר נקיטת עמדה אל מול הדמות הזאת ״היטלר״, החלאה, השטן, גם ברגעים שהוא כואב וחלש ומלא עצב. זה תואם את הלימודים שלי בחדר ואת היותי חלק ממשפחת תיאטרון החדר. לימדת אותנו להיות יוצרים ואתמול חשפת בפנינו את התורה הזאת על הבמה איתך. יישמת את האמת שלך, את התורה שלך. לאורך השנים שאני בחדר אני מתהדקת. פחות מפחדת והופכת אחת עם עצמי.

ההצגה אתמול הייתה תיקון עולם לנו, כילדים אל מול השואה, המפחידה כל כך, אל מול היטלר הנורא וכבוגרים יוצרים שמתבוננים באמת, באמת של המורכבות של חיינו.

אוהבת אותך ומודה לך כל כך

ימים יפים

הילה גלסר

(שחקנית ומחזאית)

-------------- -------------- --------------

רותם זיו:

היה מדהים אתמול ב"היטלר". ריתקת אותי. אני מאוד שמחה שהייתה לי הזכות לצפות ביצירה הייחודית הזאת. הייתי מהופנטת. תודה על ערב בלתי נשכח.

(רותם זיו, שחקנית ומנחה)

-------------- -------------- --------------

יואב איתמר:

ראיתי את הקהל צוחק ובוכה אל מול אירוע תיאטרלי שהוא בדיוק ברוח הזמן, שהשתמר כמו יין טוב 25 שנים במרתפים של תיאטרון החדר עד לרגע הנכון. סיום ההצגה הציב אותי מול עצמי ומול החברה הישראלית. מדהים שאתם המחזאים יכולתם לנחש את כל זה עוד לפני 25 שנים, כשהחברה לא הייתה מפוררת כמו היום. ראוי שכל צופה תיאטרון יראה הצגה זו, והיא תרוץ עד שנהרוג את היטלר שבתוכנו.
(יואב איתמר, שחקן, מנחה, עורך, מבקר התיאטרון של האתר "מיי-סיי")

-------------- -------------- --------------

דורית אבנט:

לפני חודשיים נולד אוזי, בני, ואני נשאתי תפילה ובקשתי אומץ, אומץ לגדל אותו ללא פחד ובאמונה גדולה ביכולותיי ובעוצמת האמהות.

לפני יומיים ראיתי את ההצגה ״היטלר״ ואני נשאתי תפילה ובקשתי אומץ, אומץ ליצור כך כפי שראיתי עכשיו, ללא פחד ובאמונה שלמה בדרכך ובעוצמותיך.

״היטלר״ היא יצירה אמיצה, הנוגעת בנושאים שלא נוגעים בהם. מדברת על דברים שלא מדברים עליהם ומעלה באדם מחשבות שהוא לא רוצה לחשוב.

״היטלר״ היא יצירה מלאת אמונה בעוצמה. עוצמת השחקן המאמין בכישרונו, בחוכמתו ורגישותו לשחק דמות כל כך בלתי ניתנת לתיאור ולתפיסה אנושית.

הצפייה בהצגה נתנה לי תקווה, תקווה מחודשת בתיאטרון, בתיאטרון חזק, רלוונטי, אמיתי, נושם ובועט, המתרחש כאן ועכשיו.

תודה לך אמיר, יוצר ושחקן בחסד עליון, על כך שאתה כל כך כל כך טוב... דורית

(דורית אבנט שחקנית ומנחה)

-------------- -------------- --------------

ירון פרידמן:

השנה במוצאי שבת לא הייתי בכיכר בעצרת לזכר יצחק רבין ז"ל. ראיתי את היטלר. כן, ראיתי את היטלר, זקן בן תשעים ומשהו.

הוא חייך, הוא צחק, הוא בכה ורעד בכל הסימפטומים של גריאטריה מתקדמת. אבל עם הכריזמה של צורר. הוא לגלג אל אלה שהלכו לכיכר, תוך שהוא מלקק את מעדן החלב הישראלי בתאווה, כן, "שוקולד זה אסור לי" אבל בהיחבא, פעם אחת, יחלוק עימנו את החוויה של המפלצת הזקנה שנהנית לאכול שוקו "דני".

כך נראית מפלצת? היטלר? מה חשבתם יהודונים קטנטנים? מה למדתם במערכת החינוך המתרפסת שלכם על תורת הגזע? לכו האמינו ששם בכיכר תצילו את הדמוקרטיה הישראלית, עם סגולה, עם נבחר. הנבחרים שלכם בכנסת ישראל יטילו וטו על חוקי שוויון וזכויות, ויצביעו בעד אוסף מגובב של חוקים שיאפשרו את כבילת ידם של שופטים, שדרנים, ועמותות למען האחר.

בשעה שהאלפים הלכו כסומים לכיכר לבכות על מנהיג, השנה אני הלכתי לראות את "היטלר" בתיאטרון החדר.

הוא בא לראות במו עיניו את ארץ הגזע היהודי, הארץ שבמו ידיו הצוררות הקים, בניסיון להשמידם, ונתן להם את הלגיטימציה לכבוש, להחריב, לשפוט עם אחר, כדי שבארצם המובטחת יחיו כ"אדוני הארץ".

הוא ישב שם ספון בחדר. מעליו רק שני מכשירי תאורה, מאחוריו וילון. לא היה שם דגל נאצי אדום. אם ראיתם שם את הדגל הזה, זה רק בראש שלכם.

וילון פשוט של חדר ישראלי.

שולחן שחור גדול וכסא מנהלים ענק.

מזוודה שחורה. זה עתה נחת בנמל התעופה בן גוריון. לא לזמן רב. היהודים, הם יהרגו אותו כמו את אייכמן. נקמה. על שישה מליון: "באתי כדי שתהרגו אותי! תהרגו אותי!"

שיער ארוך, לבן ומדולדל כזה, שלא קוצץ מאז שברח מהבונקר. שפם? מה פתאום שפם? עם המותג הזה היה כבר מזמן נתפס.

הוא ישב שם מולי והאמנתי לו, האמנתי שמולי יושב היטלר שעושה חשבון נפש. כל כך אמיתי! ובכריזמה שלו הוא הדביק אותי בכנותו, גרם לי להאמין שהוא כאחד האדם. עד שקפץ וצרח את סיסמאות הפשיזם והצדיע בדיוק כמו הצורר בשתי אצבעות ויד קפוצה ושר את המנון ביתר.

השנה לא הלכתי לכיכר. הלכתי לראות את ההצגה "היטלר" בתיאטרון החדר. שם אמיר אוריין מתמודד עם דמותו של מנהיג שפל, זקן, מתמודד עם כל סימני הזקנה של הישיש בן התשעים, הרדוף, השנוא, שבכריזמה שלו היה כל כך מעורר אמפטיה מבלבלת, עד לגבול האמונה שהוא, הנאצי הזה, רוכש הערצה לגזע העם הנבחר. "אנחנו דומים", הוא פנה לקהל מאזיניו, תקראו בעיתונים שלכם, תקראו את החוקים שלכם.

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן. כל-כך אקטואלי, אף שהמחזה נכתב בשנת 1986. אין ספק שללא המשחק הווירטואוזי של אמיר אוריין, קשה היה להתמודד דמות שנואה כהיטלר וליצור רגעים של אמפטיה. אמיר במשחקו גייס את המרכיבים של שיטתו, שיטת "המעגל הפתוח", כדי להביא את הדמות בשלמותה.

גאוני, מסקרן, חכם, נקי, יסודי, בתזמון של משחק מדויק!

לא רואים בימינו תיאטרון כל כך אמין וחזק כזה.

אי אפשר לדמיין את המחזה ולהתכונן לחוויה שעוברים בחדר לפני שרואים את ההצגה.

רוצו לראות...

(ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

-------------- -------------- --------------

בתודה לכל המגיבים/ות!

בהתפעמות, באהבה גדולה!

אמיר

שיחה אינה שדה קרב

שבו כל צד, באמצעות

מילה, משפט, תנועת מבטלת, צליל לעגני,

מנסה לנצח את זולתו.

שיחה היא אמנות ההקשבה לזולת.

הופעה בפני קהל אינה שדה קרב

שבו המופיע, באמצעות

מילה, משפט, תנועת גוף, צליל,

עושה ככל יכולתו לרצות את הקהל.

הופעה היא אמנות ההקשבה

לקהל, לתפקיד, לעצמי.
הופעה היא אמנות הנתינה.

(פואמה)

תְּנַסֶּה לַחֲשׁוב עַל פָּרָה שֶׁיּוֹצֵאת מֵהָרֶפֶת לַמִּרְעֶה

אֶל הָאוֹר הַמְדַגְדֵּג בָּעֹרֶף וְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּלְעֶסֶת וְנִנְזֶלֶת

יַחַד עִם חוּטֵי הָרִיר שֶׁל הַזְּמָן לִהְיוֹתָם נִטְעָנִים בַּעֲטִינִים

שְׁרוּיִים בְּנִים וְלֹא נִים שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְעַבָּה תְּשׁוּקָה מְעִיקָה

וְהוֹלֶכֶת לְהַעֲנִיק, לְהִמָּצֵץ בְּפִי כָּל חָפֵץ –

תַּחֲשֹׁב עַל הַהֶלֶם שֶׁהַפָּרָה מְקַבֶּלֶת

מֵהַגָּדֵר הַמְחֻשְׁמֶלֶת.

אוֹ תַּחְשֹׁב עַל עַצְמְךָ שֶׁאַתָּה  מִתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹם

וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ בַּחשֶׁך וְחוֹזֵר לְמִטָּה לֹא שֶׁלְךָ

כִּי הַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ בַּחֹשֶׁךְ יוֹתֶר קְצָרָה

וְאַתָּה מוֹצֵא בָּהּ מִישֶׁהִי אֲחֶרֶת

שֶׁמִּזְּמָן רָצִיתָ בָּהּ לִשְׁכַּב

וְהִיא מִתְעוֹרֶרֶת קְצַת וְתוֹפֶסֶת לְךָ אֶת הָרֹאש

בִּשְׁתֵי הַיָּדַיִם וּמַטִּיחָה בְּכֹחַ בַּקִּיר.

מַה יֵשׁ פּה לְהַסְבִּיר. אוֹ שֶׁאַתָּה מַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם הַכּוֹאֵב

אוֹ שֶׁאַתָּה לֹא מַכִּיר.

זֶה אֵרַע בָּאָבִיב, וּבַכְּפָר, כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שֶׁבַע בְּעֵרֶךְ.

הָיָה עֶרֶב פֶּסַח וְהָיְתָה מְדִינָה בְּקָרוֹב וְהָיִיתִי אֲנִי

מַנִּיחָה אַרְבַּע צַלָּחוֹת וּבְדִיּוּק עוֹטֶרֶת

כַּךְ שֶׁכָּל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה שֶׁבָּאֶפְשָׁר מוּכָן עַל הַשֻּׁלְחָן.

יָכֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ עַל עָרְפִּי אֶת הַסְּרָטִים

נִפְלָטִים מֵראשִׁי כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן וְרֻדּוֹת.

הַזְּגוּגִיּוֹת עוֹד יִבְּבוּ אֶת הַסִּיסְמָה הַמְנֻקֶּדֶת שֶׁל הָעִתּוֹן הַמָּעוּךְ,

יוֹנְקות נִקָּיוֹן מִתּוֹךְ דָּמָן הַנֶּאֱמָן שֶׁל נָשִׁים

שֶׁמִּדֵּי שָׁנָה בְּעוֹנָה זוֹ דַּעְתָּן נִטְרֶפֶת עֲלֵיהֶן מִתַּאֲוָה לִמְלֶאכֶת הַזִּכּוּךְ.

תָּאַבְתִּי אֶת הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁל הַמִּלִּים הַמְסֻבָּכוֹת לְהַפְלִיא

שֶׁהָיוּ דּוֹהֲרוֹת יוֹם-יוֹם עַל הָעִתּוֹן כְּמוֹ שְׁלִישִׁיַּת סוּסִים שְׁחוֹרִים זְעִירִים,

רְתוּמִים לְמֶרְכָּבָה דּוֹהֶרֶת אֶל אֶרֶץ הַנָּכוֹן –

דִּיוֹ, שִׁוְיוֹן, סוֹצְיאלִיזְם! דִּיוֹ, אַחֲוַת עַמִּים שֶׁלִי!

כִּי זֶה הַדָּבָר שֶׁאָחִי הַגָּדוֹל הִבְטִיחַ בְּסוֹד:

וְתִהְיֶה לָנוּ מְדִינָה מִשֶּׁלָּנוּ וְנַעֲשֶׂה מִכָּל הָאָרֶץ קִבּוּץ.

(אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת שֶׁסִּפֵּר לִי גָּנַזְתִּי עָמוֹק

בַּסְּרָטִים הַוְּרֻדִּים, בַּפְּטָמוֹת הַשְּׁטוּחוֹת).

וּלְשֵׁם הוֹכָחָה צִיֵּר לִי בְּקַת הַמִּקְלַע

עַל עֲפַר הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הַפָּרוֹת יוֹצְאוֹת לַמִּרְעֶה

יַם תִּיכוֹן, יַם הַחוּלֶה, יַם כִּנֶּרֶת, יַם הַמֶּלַח,

מֻשְׁחֲלִים עַל שְׂרוֹךְ הַיַּרְדֵּן. עַל צַוָּארִי

עָנַד לִי אָחִי הַגָּדוֹל אֶת הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ שֶׁלָּנוּ כָּל-כַּךְ

וְיָרֵחַ הוֹסִיף מִלְּמַעְלָה, שֶׁכָּל יוֹם בְּשֶׁבַע

נוּכַל לְהַגִּיד לוֹ שָׁלוֹם גַּם אִם נִהְיֶה רְחוֹקִים.

אֶת הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה בַּשָּׁמַיִם עָצַר

וְנָתַן בְּיָדִי מוֹשְׁכוֹת לְמֵאָה כִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת.

וְאָבִי עַל הַכִּסֵּא-נֹחַ בְּפִנַּת הַחֶדֶר

לא רוֹצֶה לְדַבֵּר אוֹ לַעֲנוֹת אוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר.

מִתַּחַת לַחֻלְצָה הַלֹּא-מְכֻפְתֶּרֶת כַּף יָדוֹ

סוֹתֶמֶת בְּכֹחַ אֶת הַפֶּה לַמָּקוֹם הַכּוֹאֵב

מַכְנִיסָה אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה לַבֶּטֶן.

תַּגִּידִי לְאַבָּא שֶׁיָּבוֹא לַשֻּׁלְחָן

תַּגִּידִי לְאַבָּא שֶׁיָּבוֹא לַשֻּׁלְחָן

תְּדַבְּרִי אִתּוֹ תְּבַדְּחִי אוֹתוֹ

כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְּשֶׁאַתְּ עֲצוּבָה:

כַּלֶה'ניוּ כַּלֶה'ניוּ

מַה אַתְּ בּוֹכָה וּמְמָרֶרֶת?

עוֹד מְעַט יָבוּא הֶחָתָן

יָבִיא לָךְ קְצַת חַזֶּרֶת.

אֵיךְ

מַצְחִיקִים

אַבָּא

עָצוּב?

שִׁירֵי חֲתוּנָה בַּיִּידִישׁ שֶׁלוֹ

לא מַכִּירָה.

מַה אֶצְלוֹ בַּמָּקוֹם הַכּוֹאֵב?

לָשׁוֹן אֲסוּרָה.

לא מַסְכִּימָה לְהַצְחִיק.

יוֹצֵאת מִן הַבַּיִת יַלְדָּה עַקְשָׁנִית

וְהוֹלֶכֶת כְּמוֹ פָּרָה מְלֵאָה שֶׁמֶשׁ שְׁחוֹרָה

לְיַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס שׁוֹשָׁנָה שֶׁל הַשְּׁכֵנִים

אוֹכֶלֶת פְּרוּסָה עִם חֶמְאָה מְלוּחָה

מֵאֲמֶרִיקָה שֶׁמַּבְרִיקָה לָהּ עַל הַשְּׂפָתַיִם

עִם הָעַגִּילִים מִזָּהָב.

שְׁשְׁשְׁ... שׁוֹשָׁנָה פְּלִיטָה מֵאֵירוֹפָּה.

שָׁם לַיְּלָדוֹת עַגִּילִים שֶׁל גְּדוֹלִים וּמַלְבּוּשִׁים

שֶׁל נָשִׁים. לְשׁוֹשָׁנָה שִׂמְלָה מִמֶּשִׁי. תְּמַשְׁשִׁי,

קְחִי וְתְּמַשְׁשִׁי. מֶשִׁי מֵאֲמֶרִיקָה. מַה אִתֵּךְ! אַל תִּמְשְׁכִי!

מַשֶּׁהוּ בַּקּוֹל שֶׁלָּהּ הַמִּתְחַנֵּן כְּמוֹ בַּחֶמְאָה שֶׁלָּהּ שֶׁמַּבְרִיקָה

מַשֶּׁהוּ בַּיְּדִידוּת שֶׁל הָעֵינַיִם הַלֹּא-נְקִיּוֹת מִמְּזִמָּה, מִמִּמְכָּר

זָהִיר, מַשֶּׁהוּ בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הַשּׁוֹמֵמָה מֵאָחִי וְכֻלָּהּ מִרְמָה

מָשַׁךְ לָהּ אֶת הַשִּׂמְלָה בְּכֹחַ מְיֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פְּלִיטָה.

נִשְׁמַע קוֹל שֶׁל קְרִיעָה.

בַּבַּיִת הָיוּ אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים בְּמַדִּים שֶׁהָיוּ וְהָלְכוּ.

גַּם שֶׁמֶשׁ כְּבָר לֹא הָיְתָה.

הָעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא יוֹתֵר מִדַּי אֲדֻמּוּת.

אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּהֶן אוֹ לִשְׁאֹל מַה קָרָה.

אָבִי עַל הַסַּפָּה הַיְּרֻקָּה עִם הָרַגְלַיִם

מְקֻפָּלוֹת עַל הַבֶּטֶן וְעִם הַפָּנִים אֶל הַקִּיר.

אִמָּא לא מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאַצְחִיק אוֹתוֹ.

הַשֻּׁלְחָן עוֹד עָרוּךְ לְאַרְבָּעָה.

אַבָּא בֹּא לַשֻּׁלְחָן

בֹּא לַשֻּׁלְחָן

לַשֻּׁלְחָן

תִּצְחַק אַבָּא תִּצְחַק

תַעֲשֶׂה סֵדֶר פֶּסַח לַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְךָ.

הַגַּב שֶׁל אַבָּא נוֹרָא לְמַגַּע וְגַם

הַלֶּחִי שֶׁלוֹ דְּבִיקָה.

אוּלַי הוּא צָרִיך נְשִׁיקָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

אֲנִי לא טוֹבָה בַּזֶּה אֲבָל אֲנִי מְנַסָּה.

וְאָז הָרַגְלַיִם שֶׁלוֹ עִם הַנַּעֲלַיִם

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּטֶן. לֹא בְּכַוָּנָה?

מִתּוֹךְ שֵׁנָה? עַכְשָׁו הוּא קָם.

אִם יִפְקַח אֶת עֵינָיו יִזַּל מֵהֶן דָּם.

אֲנִי לא טוֹבָה בְּלְהַצְחִיק אוֹ לָשִׁיר.

הַכְּאֵב עִם הַזְּמָן צָרִיך לְהַחֲוִיר.

מוּטָב שֶׁתַּחְשֹב עַל פָּרָה אוֹ עַל קִיר.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)

5. חיי שרה: בראשית כ"ג - כ"ה 18

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה".

שרה הלכה לעולמה בקרית ארבע, היא חברון המקראית, בארץ כנען. אברהם מבקש לקבור את שרה ופונה אל בני חֵת שיקצו לו אחוזת קבר. הם רואים בו אישיות מקומית מכובדת:

"נשיא אלוהים אתה בתוכנו",

ומציעים לו לקבור את שרה באחוזת הקברים שלהם. אבל אברהם מבקש לקנות "בכסף מלא" את אחוזת הקבר שבמערת המכפלה, השייכת לעפרון בן צוחר החיתי...

אברהם מבקש להתבדל מבני המקום ולייחד לעצמו אחוזת קבר משפחתית נפרדת. כאן מופיע שוב מוטיב ההתבדלות של שבטי העברים מסביבתם הקרובה. מוטיב זה יחזור ויופיע בהמשך הפרשה, כשאברהם מבקש אישה לבנו יצחק, ושולח את עבדו לארץ מולדתו בארם נהריים, אל בית נחור, למצוא שם את האישה המתאימה. התנהגות מתבדלת זו מחשידה את שבטי העברים בהסתגרות ובהתנכרות לזולת שאינו בן עמם.

מתוך הסיפור הזה מתבקשת המסקנה שהבטחת האל לאברהם, שצאצאיו יירשו את הארץ, אין בה תנאי מספיק עבורו אפילו כדי לקנות אחוזת קבר אחת. הבטחת האל היא בתחום הרוח האמונית והמיתוס הדתי. אלה מספיקים כדי לראות מקום כלשהו כאחוזה רוחנית של המאמין, אבל לא כאחוזה פיזית בעלת תוקף מדיני.

לדוגמא: מאמיניו של רבי נחמן מברצלב, רואים באחוזת הקבר שלו באוקראינה, מקום דתי בעל השפעה רוחנית. מדי שנה הם באים לשם להשתטח על קברו. אבל, ככל הידוע, הם אינם מבקשים לנכס לעצמם את אחוזת הקבר הזאת כרכושם הפיזי של המאמינים. אכן, אדמת אוקראינה אינה מוגדרת כאדמת קודש, אבל מובלעת הקבר הזאת נחשבת בעיניהם כמקום קדוש. הממשלה האוקראינית, היא זו שתרמה את השטח סביב, וסייעה בהקמת שירותים למאמינים, ויש להניח כי הסיבה לנדיבות לבה היא בציפייה להפקת רווחים מהתיירות היהודית המתגברת במקום.

אברהם, המבקש להתיישב במקום כלשהו בארצו, ולקבור את מתיו קבורה פיזית ממש, עליו לבצע עסקה ארצית בהחלט. עסקה שבה ייחתם ההסכם ויועבר שכר הקניין, בסך "ארבע מאות שקל-כסף". יש המבקשים לראות בעסקה זו, חיזוק להבטחות האל לעמו העברי, כפי שהן רשומות במקרא. כביכול, מדובר כאן במין שטר-מכר כפול, אמוני ומדיני, המאשר את זכותו של העם העברי לדורותיו על מערת המכפלה בפרט, ועל ארץ ישראל בכלל. המקרא יכול לשמש חוזה אמוני בין העם העברי לבין אלוהיו, אבל הוא אינו יכול לשמש חוזה משפטי בעל תוקף מדיני, קל-וחומר שאין הוא חוזה בין העם העברי לבין העמים האחרים. גם הבטחת האל למאמיניו, אין לה תוקף היסטורי. יש בה תוקף אמוני למאמינים, והיא יכולה לשמש כמרכיב בטקסט של פולחן דתי, אבל אינה יכולה לשמש עילה לפעולה פוליטית רכושנית. המקרא אינו ספר היסטוריה. הוא מיתוס עברי, שמתוכו ניתן להבין את ההתנהגות האנושית, כדי להפיק ממנו לקחים להטבת את מצבו של האדם, אבל אין לו תוקף פוליטי והוא לא יכול לשמש עדות לזכויותיו של מישהו על מקום כלשהו.

טֶלֶפּוֹרְטַצְיָה

(טֶלֶפּוֹרְטַצְיָה: מונח בפיזיקה החדישה, המבַטֵא הימצאות של גוף

בשני מקומות בו-זמנית מבחינה תיאורטית)

מוּזִיקָה קְלָסִית וְאוֹר נוּרָה קָטָן.

מִטָּתָהּ הַגְּדוֹלָה, רַפְסוֹדָה טְעוּנָה,

הַכַּר מוּכָן לְראשָׁהּ, הַמַּחְשֵׁב פָּתוּחַ לַעֲבוֹדָה

וּפְרָחִים נְטוּלֵי רֵיחַ מְשַׁיְּטִים בָּאֲפֵלָה.

הַכִּסֵּא מוּסָט מוּכָן לִישִׁיבָתָהּ,

נוּרַת הַשֻּׁלְחָן הַגְּדוֹלָה רְכוּנָה בְּקוֹנוּס אוֹר לָבָן

  לָרִיק

הַמַּחְבֶּרֶת וְהַסֵּפֶר פְּתוּחִים בֶּאֱמֶת בִּשְׁבִילָהּ

  לָרִיק

וְהִיא בַּחֲדַר הָעִנּוּגִים נֶעֶצְרָה,

הַחֶדֶר הַמַּקְבִּיל. וּמַבָּטָהּ צוֹלֵל בְּסֶרֶט צָרְפָתִי נוּאַר

מַטְּחֵי הָאוֹר וּמַטְּחֵי הַצֵּל,

הַדִּבּוּרִים וְהַצְּלִילִים מְעַרְבְּלִים אֶת חֲלָלָהּ

בּוֹ הִיא עֲצוּרָה מִכַּף רַגְלָהּ עַד ראשָׁהּ

עַנְנַת נועַם, קְטִיפָה דִּבְשִׁית

הִיא בַּכֻּרְסָא תָּנוּעַ בְּחֹסֶר מְנוּחָה

עוֹד רֶגַע

בִּמְחִצַּת הַקִּיר פֶּתַח יִבָּקַע

בִּמְקוֹם הַסֶּרֶט בַּמָּסָךְ –

מִטַּת הַלִּמּוּדִים הַגְּדוֹלָה תּוֹפַע

רַפְסוֹדָה מִטַּלְטֶלֶת בְּמַסָּע,

שֻׁלְחָן עָלָיו סֵפֶר וּמַחְבֶּרֶת פְּתוּחִים

בִּשְׁבִילָהּ וְהִיא

לא שָׁם –

לא רְכוּנָה עַל שֻׁלְחָנָהּ

לא רְכוּנָה עַל עִיּוּנָהּ –

עֵדֵי הֵעָדְרוּתָהּ קוֹרְאִים לָהּ

מִתְאַוִּים לָהּ

  לָרִיק

הִיא רוֹאָה אוֹתָם,

מַבָּטָהּ חוֹצֶה אֶת הַפֶּתַח שֶׁנִּבְקַע –

בִּלְעָדֶיהָ

לָרִיק

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

למות מאושר

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנית: מעין פרידמן

(צעירה במכתב מצולם להורים. נגשת למצלמה, מפעילה אותה, מתיישבת מול המצלמה, מדברת אליה)

הורים יקרים, עידן, משפחה, חברים, וסתם אנשים שבאו ללוויה שלי בגלל האוכל.

אם אתם צופים בי עכשיו, זה סימן שאני כבר לא איתכם, סוף סוף עשיתי משהו כמו שצריך בחיים שלי. (שתיקה) בסך הכול היו לי חיים טובים, לא חסר לי דבר.

לא התאבדתי כי הייתי בדיכאון, אלא בגלל שהייתי מאושרת. מאושרת מאד.  יותר מדי.

אתם מבינים, כל החיים שלי הייתי עוף מוזר, לא היו לי חברים. החברים היחידים שלי היו הספרים, הם תמיד היו שם בשבילי, הם סחפו אותי, הם מעולם לא שפטו אותי או צחקו עלי, הם מעולם לא עזבו אותי בשביל ההיא עם הציצים, או נטשו אותי לבד כשהייתי שיכורה. הם תמיד תמכו בי. אתם יודעים ששנים רבות הייתי סגורה בחדר בין ארבע קירות עם ספר ביד, מדמיינת לעצמי את החיים שלי כמו בספרים שקראתי. חיה רומנים מפוקפקים והרפתקאות מסעירות. ואז, יום אחד, זה קרה. לא מיד. אבל קרה. בתיכון הייתי מנודה, אבל סיימתי אותו בהצלחה. בצבא הייתי קצינה, מפקדת, הייתי חשובה ומקובלת, הייתי מישהי שמצייתים לפקודות שלה. סיימתי תואר ראשון. לא ממש נעים להזכיר, אבל כן, בהצטיינות. פגשתי את עידן. הכול היה מושלם.

עידן, אתה היית, ואתה עדיין, אהבת חיי. אהבת אותי ללא תנאים, נתת לי סיבה לחייך בבוקר. היה לי כל כך טוב. ואז נבהלתי. פתאום הבנתי שלא יהיה לי יותר טוב מזה. אין לי עוד לאן לשאוף, הגשמתי את כל המשאלות שלי בחיים. כמו בספרים שקראתי. בסוף הם מתחתנים, ואז?..., סוף הסיפור עם הבטחה לאושר ועושר מעתה ועד עולם? אני את החיים שלי סיימתי בגיל שלושים. בתוך כל הטוּב הזה, בתוך כל האושר הזה שמציף אותי, הייתי ממתינה שהכול ייגמר ברגע, אבל הרגע הזה לא בא. בכל פעם שהבטתי בך עידן, פחדתי שתגיד לי שהכול נגמר. בכל רגע פחדתי שהבוס שלי יפטר אותי. בכל רגע פחדתי שהטלפון יצלצל ויודיעו לי שנרצחתם בפיגוע. אני לא מסוגלת עוד לשאת את הפחד הזה.

אני מעדיפה למות עכשיו בידיעה שהגעתי אל המקום הכי טוב שיכולתי להגיע אליו, ומכאן מתחיל המדרון. זו הפעם הראשונה בחיי שאני בוחרת, בעצמי, ולוקחת את האחריות על מעשיי מתוך הבחירה שלי. אני הולכת עכשיו בחיוך גדול. אל תחשבו שקפצתי. תחשבו שעפתי ומתתי מאושרת. אני אוהבת אתכם. נתראה בעולם הבא. אני אחכה לכם.

(נגשת למצלמה. מכבה אותה. יוצאת).

השערה הראשונה בבית השחי

הייתה שמחה אמיתית

אבל אחר כך הנטישה

הייתה איטית ומכאיבה

וכשהופיעו סימני המין המשניים

והילדה שהייתי נעלמה

כל כך חיפשתי אותה

כל כך חיפשתי אותה

וכמה הצטערתי בשבילה

כשלא מצאתי את המקום המדויק

של הדגדוגים בבטן

שפעם גרו שם צחוקים

אבל עכשיו נמצאת שם המדוזה.

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

כשאני מנַסָה כעת להיזכר ברגעים שלנו יחד, אני רואָה מקום אחר. מקום כפרי. בקתה צדדית. ממוספרת בספרות עגולות. כתוב על הדלת אפס אפס אפס. זה הכל. אין ספרות נוספות. אני נכנסת לתוך החדר. יושבת כשעה. מחכה. מחכה. מחכה. ואתה מגיע. נכנס בדלת. אתה אומר לי, אני באמצע השתלמות. אני תוהה באיזו השתלמות אתה.

אני יושבת על כורסה כתומה ואתה מתיישב לידי. מחבק אותי ושואל אותי אם נעים לי. התמונה מטושטשת במוחי כעת. אתה שוכב עליי ופתאום נשמתך עולה ויורדת ואני טופחת לך על גבך. אתה מתרגש.

זו ההתחלה. אני תוהה מה יהיה בעוד כמה שעות. יורד הערב. ואני עומדת במטבח. הוצאת מלפפון וברכת על הפרי שבגופי. אכלת והתענגת ממלפפון שהיה תוכי. וגם אני נשכתי בחלומי באותו הירק.

 אתה נושם כעת? אתה מתרגש כעת?

 אני ממשיכה. אני רוצה שתרגיש. רוצה שתכאב. רוצה שתכאב כמו שאני כאבתי. ואולי תהיה מאופק ולא תכתוב את מה שאינך יכול לכתוב.

 ואחר כך בחלומי ליל סערה באותו בית. אני מתכרבלת. אתה בתוכי חותר כמו ספינה אל האופק. ליל סערה בחוץ. רעמים וברקים. אנו נטרפים כמו ספינה בלב ים תועה בדרך. ואני בוכה. תבכי... אתה אומר לי. תבכי. תבכי.

 אף פעם לא בכיתי עם מישהו באהבה.

 עכשיו עצוב לי.

 איני בוכה.

 אולי רוצה למות.

 שלך

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

אני בנך יחידך אשר אהבתיך

בבקרי אלול החשוכים

נשלחנו מיצועינו  אל שער התפילה והתחנונים

ותרנגול הכפרות קורא

עורו, עורו ישנוניים לסליחות.

"רחמים, יא אישה, זה בנך הקטן מלאו לו רק שש".

ואימא, עליה השלום, באצבעות קטיפה מהדקת צעיף

משי סביב צווארי,

"שתו מהר חלב חם, יא עצלנים נרדמים, מתי תעשו

סליחות?"

עוד חיתוך שביל בשערי האדום,

עוד נשיקה למזוזה הכחולה,

ואנו מחובקי כפות ידיים בכיסך,

אבא מתוק,

הולכים לעשות סליחות,

בקפה מחמוד אבו יונס (עינו תיזכר לטובה)

בכל בגדד אין קפה ניחוחי כשלו

ופיתה בזעתר נמסה חמימה ומפייסת,

מביטה בי וקורצת -

מתוקים חייך בני.

וכך חודש ימים כוסית ערק לענג

עצמותיך הזקנות, כך אמרת אבא,

והתפילות והסליחות לאלוהי ישראל

פרחו בעיניך האפורות וסביבן

זר זהוב מלטפני

בנך יחידך אשר אהבת.

כעבור שלש שעות חוזרות

השיות התמימות הביתה

ואימא פותחת הדלת:

"ברוכים תהיו יקירי. התפללתם גם עבורי?

ארוחה טובה מחכה לכם יא אישי

וילדו אשר אוהבו"

ומאז אבא יקר, מדי אלול

עושה אני סליחות בעוד החושך במטבח הקטן, עם פיתה

בזעתר וכוס תה חריף לא מתוק.

(אסתר ויתקון זילבר)

פול צחק.

שנאתי את הצחוק שלו.

הוא צחק עוד פעם.

שנאתי אותו הלאה. לא פחות.

השם המלא של פול הוא פול אל חאג'י, לשעבר ג'וניה, לבנון.

לא שנאתי את פול בגלל שהוא מג'וניה. לא שנאתי אותו בגלל שהרגתי את האח הבכור שלו, את אביו, את דודו, ואת שני בני דודיו. שנאתי אותו בגלל שצחק.

ישבתי בבר של פול בבאמאקו ושנאתי כל צליל של צחוק שבא ממנו.

ישבנו ושתינו בירה, אולי קרלסברג ירוקה, אותו שתן מוקצף ודלוח שמוכרים בכל רחבי אפריקה, מערב ומזרח. שתן שאתה מוריד אותו רק כשאתה מספיק צמא, או מיואש מהחום, או מסומם עד קצות האצבעות שלך. בדרך כלל זה שתיים מתוך שלוש. אתם יכולים לחבר איזה קואליציה שאתם רוצים מבין השתיים.

"באיזה מלון אתה אומר שאתה ישן?" פול צחק.

"בו דה-לאק" (צרפתית - יופיו של האגם)", אמרתי.

מהצחוק פול כמעט התגלגל מהבר קדימה.

"יכולת לבוא ולישון כאן", אמר.

"כשבאתי לא ידעתי", אמרתי בקול שהיה בו משהו מהתנצלות. להתנצל? זה רק הגביר את השנאה שלי לפול. "אחמד הביא אותי לבו דה-לאק."

"אחמד?"

פול הוא בחור שמנמן. חשבתי שהוא יקבל התקף לב במקום. בכל אופן איכשהו כל דבר שהוצאתי מהפה נשמע לו הכי מצחיק שבעולם. אני הלכתי והתעצבנתי ושנאתי אותו יותר ויותר.

המזל הגדול שלו היה שהיינו בבאמאקו ולא יכולתי לגרד איזה אם שש עשרה מאיפה שהוא ולהוריד לו צרור כמו שעשיתי לאח שלו, אבא שלו, או כבר אני לא יודע מי. לא זוכר את כל הרשימה המחורבנת של מי שהורדתי בג'וניה.

"אתה רוצה להגיד שאחמד הביא אותך לבו דה-לאק?" פול פשוט התגלגל מצחוק.

הנהנתי בראש.

"ואיך זה לישון שם?" פול שאל ועוד רגע היה נמרח על הבר. הוא החזיק את הבטן העגלגלה שלו שפצחה בריקוד משל עצמה.

"למה אתה שואל?" שאלתי מעט בחשדנות.

"והקירות איך הם?" שאל במין ערמומיות "והכילה?"

"בן אלף אתה", אמרתי, "תאמין לי אם היה לי עכשיו משהו תחת היד, טנק, הייתי מוריד פגז בכינון ישיר ישר בכוס של האימא שלך בג'וניה".

פול צחק עוד יותר. הוא חשב שאני צוחק. זה אומר שהוא היה כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן, מחוץ לג'וניה. הוא התכופף והוציא עוד שתי בירות קרות.

כשהניח אותן על השולחן שני בקבוקי הזכוכית קרצו לנו באגלי הזיעה שלהם.

"מאניאק", אמרתי, "מאיפה שלפת את ההיינקן?"

"אהה אתה רואה", אמר "גם באפריקה צריך קשרים".

הוא השליף החוצה את המכסה. השקנו בקבוקים ולגמנו בשקיקה. הוא הסתובב אל עבר הכיור. מעליו עמדה מערכת סטריאו וסובב ימינה את גלגל הווליום מגביר את הסאונד. הקשבנו בצימאון לצלילי הבלוז האפריקני של עלי פארקה טורה, גדול זמריה של מאלי כיום.

"עכשיו ספר לי על היתושים", אמר.

הוא לא צחק. אני הסתכלתי לצדדים. למרות שלא היה אף אחד בסביבה. הבר היה ריק. לא בגלל השעה. אף מערבי שפוי לא מגיע בשיא העונה החמה לבאמאקו. רק אני וכמה אמריקנים מהכוחות המיוחדים למלחמה בטרור.

"זה לא יתושים", אמרתי, "אלו הם חרקים בגודל של מטוסים שעומדים בשורות, בדבוקות מאורגנות, על הקיר ויורדים אליך בגיחה מבצעית".

פול הסתכל בי, במבט מעט חשדן.

"אתה לא מאמין?" שאלתי.

הוא עשה תנועה כזאת של זווית העין שאומרת יעני.

"מה יעני?" אמרתי. לקחתי שלוק מהבירה. מהיר כזה. "אתה זוכר איך המטוסים שלנו היו יורדים עליכם?"

"כן", הוא אמר במין טון רציני כזה.

"אהה", אמרתי, "הצלחתי להכניס אותך לחרא של הזיכרונות".

"רצית שאני אשכח?" הוא התלונן.

"דיברנו על יתושים," הזכרתי לו, "העניין של המטוסים היה דימוי בלבד. לא כדי שתסחף לתוכו. דימוי ויזואלי, ספרותי, כל החרא הזה".

"עד עכשיו ניסיתי להיות לא מעורב", אמר פול, "אבל אתה אל תשכח לרגע שקוראים לי פול אל-חאג'י, מג'וניה, לבנון".

"אל תדאג", אמרתי, "אני לא שוכח".

הבקבוקים של הבירה היו ריקים. העמדנו אותם בשורה עם הקודמים. אמנם הם היו נמוכים יותר. אבל לא צריך לזלזל בקטנים. גם פול נמוך ממני באיזה ארבעים סנטימטר. לפחות. כשיש אנשים בבר הוא עומד על שרפרף שמגביה אותו, עד שהוא יוצא מן הבר עם המנות מהמטבח ואז אנשים לא מבינים איך המנות מטיילות לבד בין השולחנות.

"אחמד הביא אותי לבו דה-לאק בערב", אמרתי בהתגוננות מסוימת, "עד שיצאנו משדה התעופה כבר היה מאוחר. הטקסי שלו לא הניע. אחר כך הוא היה חייב לעצור בצד כדי להתפלל. עד שנכנסנו לבאמאקו היה כבר חושך. למי בחושך יש חשק להתחיל לחפש מקום".

"והוא זרק אותך שם והלך?"

"כן", אמרתי.

"זה אחמד", אמר פול.

"נרשמתי בספר האורחים, עליתי במדרגות לחדר מספר שש. כשפתחתי את הדלת הבנתי. אבל אז היה מאוחר מדי".

"ו...?" שאל פול.

"הלכתי לישון," אמרתי, "הייתי הרוס. כל הנסיעה הזאת מגאו לטימבוקטו. מטימבוקטו לדז'נה ואז אתה מתייבש שם על המסלול מחכה שהמטוס יעשה טובה וינחת. ואז התחלתי להסתובב מהיתושים".

"לא הייתה כילה?"

"בטח. כילה מסוג הכילות שיש להן נטייה בעיקר לגלות את החורים שלה.

היתושים דאגו להעיר אותי סופית לפני זריחה. בבוקר גם אדם הומאני כמוני יגלה בעצמו יצר נקמנות. וכך מצאתי את עצמי בבוקר הולך ומועך את היתושים שעל הקיר, שלא היה להם יכולת לזוז עמוסים ומלאים בדם.

ניסיתי להתקלח בזרזיף הקר שיצא מהמקלחת, תוך כדי שאני מנסה לא לעמוד במקומות שנראו מטונפים מדי על הרצפה".

פול צחק.

"ראיתי כבר הרבה שפריצים אדומים על קירות לחים", אמרתי, "אבל אלו היו מגעילים במיוחד. לא חשבתי שיש משהו יותר טוב ממלון בו דה-לאק בבאמאקו".

פול צחק. "חשבת שהאמריקנים ישנים שם?"

"לא ידעתי אז שישנם אמריקנים בבאמאקו. מי חשב שהם שולחים את היד הארוכה שלהם עד למערב אפריקה".

"כן", אמר פול, "כבר אחד מהם שאל אותי אם אני מהחיזבוללה".
"ומה ענית לו?" שאלתי.

"שאלתי אותו איך הוא רוצה את ההמבורגר שלו. זה היה מספיק כדי להרגיע אותו".

"כן", אמרתי, "שני אמריקנים נפגשים באמצע אפריקה וכל מה שיש להם להגיד אחד לשני זה להתלונן על ההמבורגר".

"אין להם שום סיבה להתלונן כאן", אמר פול, "אני קונה את הנתחים הכי טובים מבני הפולאני".

"הם דפוקים, האמריקנים האלו", אמרתי.

"הם דפוקים משהו", הסכים פול.

ג'ון ומייק נכנסו לבר. שני אמריקנים גדולים. ג'ון היה לבוש במכנסי שלושת רבעי שחשפו את תפוחי הברכיים הגדולים שלו. מייק היה עם ג'ינס מהוהה. שניהם לבשו חולצות טי-שירט ירוקות צבאיות ועל הראש כובע מצחייה של השיקגו בולס.

"מה קורה?" שאל ג'ון.

ג'ון הניח את הישבן הענק שלו על השרפרף לצידי. מייק עצר ליד לוח הדארטס וזרק חץ אחד. בול. אמצע. אחר כך התיישב.

"דברנו בדיוק עליכם," אמרתי, "פול אמר כמה האמריקנים דפוקים".

"פול אמר?" אמר ג'ון.

"אמרתי שאני מביא את הנתחים הטובים ביותר של בקר משבט הפולאני ואתם רוצים את זה טחון ועשוי היטב. לא חארם על הבשר".

"לא," אמר מייק והתיישב.

"אז איך העברתם את היום הדפוק שלכם?" שאלתי

"כמו כל יום אחר דפוק באפריקה", אמר מייק.

"וזה לא נגמר", אמר ג'ון, "עכשיו, אחרי שנוריד את הכמה בירות הדלוחות שפול ישים לנו נצטרך לשבת ולכתוב דין וחשבון מה שאצלנו קוראים ריפורט".

"ומה יהיה כתוב בו?" שאלתי.

"שלחיזבוללה יש ידיים ארוכות," אמר ג'ון, "והוא מגיע עד לכאן". הוא הצביע על פול.

"די כבר עם השטויות האלו", אמר פול, "נראה שאני הופך להיות המטרה שלכם".

"אולי", אמר מייק וקרץ אל ג'ון ואלי.

ג'ון הרים את חלק הגוף הימני שלו מן השרפרף והביא וואחד נוד של איזה שלושים שניות לפחות, כמו איזה צרור קצבי של מאג, מה שבתור ילדים היינו קוראים להם עבדללה, ומאריכים באמירת הלמדים.

"אתה מתחיל להתנהג כמו בן מאלי", אמר פול.

כולנו צחקנו.

"אתה אוהב שעועית?" שאלתי.

כולנו צחקנו עוד יותר.

גולת הכותרת של דיאלוג במאלי תיסוב סביב ההאשמה שהאחר אוהב מאוד שעועית ואפונה, רמז לכך שהאחר פלצן גדול, פעולה שבני מאלי חושבים שהיא מצחיקה בצורה יוצאת דופן. ולא רק הם.

צחקנו. ג'ון ומייק החלו להחליף ביניהם ברכות בנוסח מאלי.

"אי ני סוגומה". בוקר טוב

"מבה, אי ני סוגומה". בוקר טוב לך.

"מבה, הירה סירה ווה?" עברת את הלילה בשלום?

"מבה, טורו טה". בלי בעיות.

"מבה, אי קא קנה?" איך הבריאות?

"מבה, טורו סי טה". אני בסדר גמור.

"מבה, אי דנו קא קנה?" הילדים שלך בסדר?

"מבה, טטורו סי טו לא". הם בסדר גמור.

הרבה הרבה מבה (מאלית - מילה מיוחדת שבעצם אומרת "שמעתי אותך"). כמה שיותר מבה יש לך, אתה מנצח. מי שאומר מבה אחרון מנצח.

ג'ון ומייק התחילו לצחוק כמו משוגעים. ג'ון הרים שוב את חלק הגוף הימני שלו והביא עוד סדרה של פלוץ אחד ארוך. מייק הרים את הישבן שלו מהשרפרף, כיוון אותו אל הדלת ותקע אחד. חשבתי שעוד מעט הוא מביא אותה ברטובה.

צחקנו כמו פסיכים. פול הביא בינתיים את ההמבורגרים מהמטבח. שם לפני כל אחד מאיתנו את הצלחת  שלו. שם את הסט של קטשופ, רוטב ווצ'סטר וטבסקו חריף באמצע והניח עוד סט של בירות קרות על הדלפק לפני כל אחד מאיתנו.

התיישבנו לעבודה. אחרי שגרסנו איזה רבע שעה ג'ון שאל לפתע, "הלכת למקום ההוא בגראנד מרשדה (צרפתית – השוק הגדול) שאמרתי לך?"

"הלכתי," אמרתי.

"ו...?"

"רגע," אמרתי, "היא נתנה לי משהו".

עשיתי את עצמי מחפש בכיסים, למרות שידעתי בדיוק איפה זה ואז שלפתי את החבילה הקטנה העטופה בנייר עיתון וזרקתי אותה לכיוון הצלחת המלוכלכת ועמוסת שיירי הקטשופ והצ'יפס של ג'ון. הנייר עף בדרך וראש הקוף המצומק, שחור וחושף שיניים התגלגל על השולחן. ג'ון התפקע מצחוק. תפש את הראש וזרק אותו בתנועה מהירה כמו של בייזבול אל מייק. מייק תפש אותו בכף היד, קרא, "הי פול", לעבר פול שבדיוק התרומם מהמקרר אבל פול היה המום, או לא מרוכז, וראש הקוף פגע לו בחזה. הוא נהיה לבן ונשען לאחור כשהוא נושם בכבדות.

"אל תהיה כזה רגשי", אמרתי לו תוך כדי שאני הולך מאחורי הבר ומרים את הראש שהתגלגל על הרצפה. אחרי שהתרוממתי הוצאתי את האקדח ודפקתי לו כדור באמצע המצח. הרי בשביל זה באתי.

יצאתי מאחורי הבר. שמתי את הראש של הקוף על הבר ליד הקופה הרושמת. מייק עדיין לעס בשקדנות זנב עלה של חסה.

"נלך לשתות איזו בירה?" שאלתי.

הם שניהם הנהנו. ג'ון הרים את חצי הגוף שלו מהשרפרף ותקע עוד פלוץ אחד ארוך לפרידה.

באפריקה יש חשיבות רק לאיזה שבט אתה שייך. 

(יגאל צור)

ענוג הוא הבוקר
למקרא חיוכך
שוב אתרגש בו
בזו הדממה
כשכל הגן נם
והשמש
כליטוף נטול זמן
מפתה את הנסתר.

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

בכורות בתיאטרון החדר

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

או: הוידוי האחרון

הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – מגיע לישראל

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא נכנס להזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע למדינת ישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, יחסו לצבא הישראלי, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי ומשחק: אמיר אוריין

במאי-שותף: אבי גיבסון בר-אל

מועדים חדשים:

יום ו', 9.12.2011, 14:00

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

להזמנת כרטיסים: 03-5171818

(לקבלת פרטים)

--------------

העלמה והמוות

בהפקת קבוצת "אורתו-דה"

גרסה חדשה למחזה של אריאל דורפמן. דורפמן נולד בארגנטינה בשנת 1942 והתגורר בצ'ילה. המחזה נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה.

פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שלא הסתיימו במוות.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה בעצמו. את מעשי האונס הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

ניהול אמנותי קבוצת אורתו-דה, ינון צפריר

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ד', 30.11.2011, 20:30

יום ה', 1.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 3.12.2011, 20:30

להזמנת כרטיסים: 050-849-7715. 03-5171818.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 18.11.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 19.11.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

יום א', 27.11.2011, צוותא תל אביב, 20:30.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

צפירמיהו

ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.

בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.

26.11 ו- 10.12, בסטודיו של ענת ברזילאי דרך מנחם בגין 98 ת"א, בשעה: 20:30.

24.12, במרכז הפרינג' חיפה, בשעה: 20:30.
מאת: נטלי כהן וקסברג
בימוי: איסי ממנוב
משתתפים: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל.

מחיר כרטיס לאנשי תיאטרון החדר 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496

טוקבק בלוז (קטע ממאמר במיי-סיי): על ההצגה ''צפירמיהו'' ועל המחברת שלו נטלי כהן וקסברג נכתבו כבר תילי תילים ולא בהכרח בטוב. הטוקבקים באתר של פסטיבל עכו שם עלתה ההצגה לראשונה ממש אלימים ומעליבים. ובדיוק בגלל זה היא הצליחה לעורר את סקרנותי. מישהי שלא מפחדת להיתפס מחוץ לקופסא. לא בשטנץ. (נכתב ע"י: הצמצם הבוער ארלה, מיי סיי - כאן).

סמדר יערון: "אום מוחמד"

המרכז לתיאטרון של עכו מציג:

יצירתה החדש של סמדר יערון

סמדר יערון מציגה את הפרק הראשון ביצירתה העכואית "עכו אהובתי": העבודה "אום מוחמד" היא יצירה אישית חדשנית המורכבת מריאיון מצולם אותו ערכה סמדר יערון עם אום מוחמד – סבתא עכואית המספרת על קורות חייה בעכו העתיקה לאורך השנים. באירוע התיאטרוני עצמו מנהלת סמדר יערון, באמצעות דמות של קשישה אישית – המורכבת מאוסף הנשים הפרטיות – המשפחתיות שלה דיאלוג חי עם הסבתא המצולמת. העבודה המיוחדת תוצג בפני קהל אינטימי של עד 30 צופים בחלל יוצא דופן של בית פרטי בעכו העתיקה.

"אום מוחמד" הוא הפרק הראשון בטרילוגיה "עכו אהובתי", בטרילוגיה הזו עוקבת סמדר יערון אחר הנשים העכואיות במחקר רב-דורי: הפרק הראשון הוא עם קשישה מקומית, הפרק השני עם אישה מקומית בשנות הארבעים לחייה והפרק האחרון הוא פרי מפגש עם ילדה צעירה. כולן תושבות ערביות מעכו העתיקה.

"עכו העתיקה משופעת בסבתות. אני רואה אותן הרבה בשוק בוררות ירקות, מוכרות עשבי תבלין או בדרך, יוצאות או נכנסות למסגד, שוטפות את רצפות הסמטה. אני תמיד משתוקקת שתספרנה לי, שתגדנה לי, מה הן נושאות איתן. מה מוצפן בכיסוי הראש, בין הקמטים והיבלות בידיים שעל אף הקלישאה הן בדרך כלל שם."

"ספרי לי ספרי לי איזו מעשיה, על אותם הימים ועל מה שהיה והגזימי היטב סבתי, איך אומרים בעברית צ'זבטי"

יצירה: סמדר יערון

רעיון: סמדר יערון ומוני יוסף

צילום וידאו, סטילס ותרגום: חיר פודי

סייעת: נטלי תורג'מן

מצולמת בוידיאו: חמדי מוסא (אום מוחמד)

הפקה: המרכז לתאטרון עכו

צילום: אימאג'-חיר פודי

17.11 + 19.11 | 21:00 | יציאה מהמרכז לתיאטרון של עכו | מחיר 60 ₪ |
לפרטים ולהזמנות: 04-991-9634

לפרטים נוספים: טובי דיקמן, המרכז לתיאטרון של עכו 054-589-7954. Acco.tc@gmail.com

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת

רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוגה, כפי שמגדירה אותו הכותבת והמבצעת הילה גלסר.

בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

"לא בעצב נלד בנים ובטח שלא בנות אלא בשמחה, ריקוד ושירה, נלד קודם כל את עצמנו, זו זכותנו, ואחר כך את ילדינו".

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

27.11 בשעה 20:30

28.11 בשעה 21:00

1.12 בשעה 20:30

8.12 בשעה 21:00

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ירונה כספי: מאפיה של אישה אחת

חברים וחברות יקרים
במזל טוב יצא האלבום החדש שלי - מאפיה של אישה אחת.
במכירה מוקדמת ומוזלת לחברים (ייצא רשמית לחנויות בתחילת דצמבר)
שניים עשר שירים של גדולי המשוררים שהיה לי הזכות הגדולה להתחבר לשירתם ולהעביר לכם את עוצמת החוויה. לרכישת האלבום וכל הפרטים:
http://trade.monolith.co.il/facebook/455
שלכם, ירונה

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"...אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

"...יצאתי עם חיוך אדיוטי מרוח על פרצופי..." (איתן בר - יוסף, עכבר העיר).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

מוצ"ש, 19.11.2011, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע "האנגר" - 55 ש"ח.

להזמנת כרטיסים: 03-5611211. קוד הנחה 919 מקנה 30% הנחה

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל.

זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

" ...בין הצגות הפרינג' הנצפות ביותר..." (תרבות מעריב)

" ...הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי..." (תרבות היום)

מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. תיאטרון תמונע

27/11 - ראשון - 20:00

28/11 - שני - אזלו הכרטיסים

29/11 - שלישי - 20:00

לפרטים נוספים: (כאן)

"ואלה שמות"

יצירה חדשה של חוני המעגל

"תולדות עם ישראל לדורותיו. השעיר לעזאזל הקלאסי של כל הזמנים".

להזמנת כרטיסים: טל. 077-6633300, 054-7552423, honi15@walla.co.il

20/11/2011, יום ראשון, שעה 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר, ת“א.

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל: elie.hoz@gmail.com

פריקרדיום

- ערב מחול מאת אלה בן אהרון ועידו צדר

מניו יורק לתל אביב בבכורה ישראלית לראשונה מאז שובם ארצה

בימים ד', ה', 23-24 בנובמבר, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב

לאחר שהוצג בגו'יס סוהו בניו יורק וזכה לביקורת נלהבות המופע מגיע לתל אביב.

דואט המתקיים בחלל משתנה תדיר, שזור בקטעי וידאו, מלווה במוסיקה מקורית ובתרומת הקהל. היצירה נבנתה כטריאלוג - שיח בין ארכיטקטורה, וידאו, ומחול - החוקר את השפעת הגוף על החלל והסביבה אל מול השפעת אותו חלל על הוויית הגוף.

מחיר 70 ₪, לרכישת כרטיסים בטל': 03-56112011  http://www.tmu-na.org.il

לפרטים נוספים והנחה לקבוצות, שמוליק, 054-4776584  shalits@netvision.net.il

צפו ב-טריילר. 

דרושים צעצועים

יש לי תינוקי בן שלושה חודשים. איך שהזמן עובר. מחפשת עבורו בגדים צעצועים וכל מה שיש לכם בבית שקשור לתינוקות ואין לכם מה לעשות איתו, אני גרה בפתח תקווה.

המייל שלי v123456@walla.co.il

או בפלאפון : 054-622-0454

ויוי דורני

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

עצומה – הפליטים

בשלישי בפברואר 2010 החלו הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת להכנת "החוק למניעת הסתננות" לקריאה שנייה ושלישית. ב - 14 בנובמבר 2011 הם יתחדשו. אסור לחוק הזה לעבור! עזרו לנו להגיע ל - 20,000 חתימות לפני שיועבר החוק לקריאה שנייה ושלישית.

אם תתקבל ההצעה עלול חוק דרקוני זה להיות אות קלון לעמנו וכתם מוסרי בל יימחה.