(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
כשאני מנַסָה כעת להיזכר ברגעים שלנו יחד, אני רואָה מקום אחר. מקום כפרי. בקתה צדדית. ממוספרת בספרות עגולות. כתוב על הדלת אפס אפס אפס. זה הכל. אין ספרות נוספות. אני נכנסת לתוך החדר. יושבת כשעה. מחכה. מחכה. מחכה. ואתה מגיע. נכנס בדלת. אתה אומר לי, אני באמצע השתלמות. אני תוהה באיזו השתלמות אתה.
אני יושבת על כורסה כתומה ואתה מתיישב לידי. מחבק אותי ושואל אותי אם נעים לי. התמונה מטושטשת במוחי כעת. אתה שוכב עליי ופתאום נשמתך עולה ויורדת ואני טופחת לך על גבך. אתה מתרגש.
זו ההתחלה. אני תוהה מה יהיה בעוד כמה שעות. יורד הערב. ואני עומדת במטבח. הוצאת מלפפון וברכת על הפרי שבגופי. אכלת והתענגת ממלפפון שהיה תוכי. וגם אני נשכתי בחלומי באותו הירק.
אתה נושם כעת? אתה מתרגש כעת?
אני ממשיכה. אני רוצה שתרגיש. רוצה שתכאב. רוצה שתכאב כמו שאני כאבתי. ואולי תהיה מאופק ולא תכתוב את מה שאינך יכול לכתוב.
ואחר כך בחלומי ליל סערה באותו בית. אני מתכרבלת. אתה בתוכי חותר כמו ספינה אל האופק. ליל סערה בחוץ. רעמים וברקים. אנו נטרפים כמו ספינה בלב ים תועה בדרך. ואני בוכה. תבכי... אתה אומר לי. תבכי. תבכי.
אף פעם לא בכיתי עם מישהו באהבה.
עכשיו עצוב לי.
איני בוכה.
אולי רוצה למות.
שלך
(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
