(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)
5. חיי שרה: בראשית כ"ג - כ"ה 18
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה".
שרה הלכה לעולמה בקרית ארבע, היא חברון המקראית, בארץ כנען. אברהם מבקש לקבור את שרה ופונה אל בני חֵת שיקצו לו אחוזת קבר. הם רואים בו אישיות מקומית מכובדת:
"נשיא אלוהים אתה בתוכנו",
ומציעים לו לקבור את שרה באחוזת הקברים שלהם. אבל אברהם מבקש לקנות "בכסף מלא" את אחוזת הקבר שבמערת המכפלה, השייכת לעפרון בן צוחר החיתי...
אברהם מבקש להתבדל מבני המקום ולייחד לעצמו אחוזת קבר משפחתית נפרדת. כאן מופיע שוב מוטיב ההתבדלות של שבטי העברים מסביבתם הקרובה. מוטיב זה יחזור ויופיע בהמשך הפרשה, כשאברהם מבקש אישה לבנו יצחק, ושולח את עבדו לארץ מולדתו בארם נהריים, אל בית נחור, למצוא שם את האישה המתאימה. התנהגות מתבדלת זו מחשידה את שבטי העברים בהסתגרות ובהתנכרות לזולת שאינו בן עמם.
מתוך הסיפור הזה מתבקשת המסקנה שהבטחת האל לאברהם, שצאצאיו יירשו את הארץ, אין בה תנאי מספיק עבורו אפילו כדי לקנות אחוזת קבר אחת. הבטחת האל היא בתחום הרוח האמונית והמיתוס הדתי. אלה מספיקים כדי לראות מקום כלשהו כאחוזה רוחנית של המאמין, אבל לא כאחוזה פיזית בעלת תוקף מדיני.
לדוגמא: מאמיניו של רבי נחמן מברצלב, רואים באחוזת הקבר שלו באוקראינה, מקום דתי בעל השפעה רוחנית. מדי שנה הם באים לשם להשתטח על קברו. אבל, ככל הידוע, הם אינם מבקשים לנכס לעצמם את אחוזת הקבר הזאת כרכושם הפיזי של המאמינים. אכן, אדמת אוקראינה אינה מוגדרת כאדמת קודש, אבל מובלעת הקבר הזאת נחשבת בעיניהם כמקום קדוש. הממשלה האוקראינית, היא זו שתרמה את השטח סביב, וסייעה בהקמת שירותים למאמינים, ויש להניח כי הסיבה לנדיבות לבה היא בציפייה להפקת רווחים מהתיירות היהודית המתגברת במקום.
אברהם, המבקש להתיישב במקום כלשהו בארצו, ולקבור את מתיו קבורה פיזית ממש, עליו לבצע עסקה ארצית בהחלט. עסקה שבה ייחתם ההסכם ויועבר שכר הקניין, בסך "ארבע מאות שקל-כסף". יש המבקשים לראות בעסקה זו, חיזוק להבטחות האל לעמו העברי, כפי שהן רשומות במקרא. כביכול, מדובר כאן במין שטר-מכר כפול, אמוני ומדיני, המאשר את זכותו של העם העברי לדורותיו על מערת המכפלה בפרט, ועל ארץ ישראל בכלל. המקרא יכול לשמש חוזה אמוני בין העם העברי לבין אלוהיו, אבל הוא אינו יכול לשמש חוזה משפטי בעל תוקף מדיני, קל-וחומר שאין הוא חוזה בין העם העברי לבין העמים האחרים. גם הבטחת האל למאמיניו, אין לה תוקף היסטורי. יש בה תוקף אמוני למאמינים, והיא יכולה לשמש כמרכיב בטקסט של פולחן דתי, אבל אינה יכולה לשמש עילה לפעולה פוליטית רכושנית. המקרא אינו ספר היסטוריה. הוא מיתוס עברי, שמתוכו ניתן להבין את ההתנהגות האנושית, כדי להפיק ממנו לקחים להטבת את מצבו של האדם, אבל אין לו תוקף פוליטי והוא לא יכול לשמש עדות לזכויותיו של מישהו על מקום כלשהו.
