הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 10 . 6

שנה טובה!
--------------

לימודי משחק
לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
קבוצת משחק אחת מלאה
נפתחה קבוצת המשחק השנייה
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: א. התפילה שהייתה. ב. מדברים...: מרטין מוגילנר. ג. כבר סלחתי
•   חמוטל בר יוסף: אם תעמוד
•   פרשת השבוע: כיפור
•   מאיה בז'ראנו: התדר הדומם
•   מונודיא 2011: בור
•   צפירה יונתן: אוקטובר
•   אלישע פורת: כמו השחפים
•   יואב איתמר: מקום לדאגה/ חצי כליל סונטות
•   יונתן ברקאי: דיוקן עצמי לתוך האופק
•   דנה בנטוב: דרכים טובות
•   סמדר שרת: כל לילה אני כותבת
•   נתי אורנן: 4 שעות טיסה - פרק ו', ראשהשנה
•   פינה חמה ליוצר/ת: שמוליק שילה, פרנסואה אבו סאלם
•   תיאודור ממליץ: תרנגול כפרות - לא עלינו
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר


א. התפילה שהייתה

השכונה טובלת בלחות מעיקה ובאימה נוראה. בבתי הכנסת נפתחו שערים ודלתות, החלונות נפרצו אל האור ההולך ומתמעט בשקיעה אדומה כדם ודממה גדולה נופלת על העולם. עוד מעט "כל נדרי". בדרך אל בית הכנסת צועדים בצעד מדוד ואיטי, כאילו הפסיעה לעצמה מחשבת לקרוס אל תוך עצמה ולהכות על חטא. בית הכנסת של הפרסים טובל באור יקרות, בית הכנסת של התימנים קטן וצפוף ואורו מועט, השטיבל של החסידים הומה ומבעבע ובית הכנסת הגדול של האשכנזים רוגש בהמוני העולים ויורדים במדרגותיו. אף שבתי הכנסת שלנו נמצאים עימנו כאן בכל ימות השנה, ובימי חול הם מצטנעים בענווה על פשטותם, בשעה זו נראה כאילו רק עתה נקבצו ובאו לכאן לקבל פני עדת בני ישראל. הכתלים המקולפים ועליבות המראה הפכו פניהם לזוהר יקרות.

 

נפתחו שערים ודלתות, חלונות שילחו אל אפלת הערב אור נורות ונרות. כל המבקש לבוא ברוך הבא. אין בודקים בציציותיו. תימני יבוא בשערם של אשכנזים, פרסי יבוא בשטיבל, אשכנזי בחדרם של תימנים. כל העבריינים ברוכים הבאים כי תשובה, תפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה. והתפילה עולה מפיות רבים ופורצת מבעד לפתחים ומסתלסלת בזמר אחד של תואם קולותיהם של אשכנזים ותימנים ופרסים וחסידים וממלאה את הלבבות ופורצת אל הרחובות והבתים והשירה מיתמרת אל על, עד שערי שמים והשמים נפתחים כי כל עדות בני ישראל יחד.

 

לימים שינתה השכונה את פניה. בתי הכנסת הקטנים נעלמו והגדולים טויחו ושופצו והתהדרו בחזיתותיהם המפוארות ומזגנים הותקנו והחלונות נאטמו והשערים נסגרו וכל הבא בהם חייב בדמי הכניסה והישיבה בכסא השמור לו, וביום הכיפורים, לא נשמע קולם כי כמוס הוא בדלת אמותיהם והדממה מהלכת ברחובות.

(אמיר אוריין)

--------------

 

ב. מדברים על תיאטרון החדר: מרטין מוגילנר.

מרטין מוגילנר, במאי ויוצר מדיה, מדבר על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש רכיבים מהותיים של הקשבה. יש קבלה".

בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.






















--------------

ג. כבר סלחתי

- "בעבר כבר סלחתי להורי על כל מה שעוללו לי וגיליתי את האהבה, אבל לפעמים אני מרגיש את הכעס עולה בי מחדש!"

 

- טקסי הסליחה הם צורה של התנהגות חברתית היסטורית נלמדת של האדם. זוהי דוגמא לפער האוניברסאלי הקיים בין ההכרח לשחזר היסטוריה לבין החוויה האישית או החברתית המיידית. ברוב החברות מתקיימים טקסי סליחה וכפרה, אחרי תקופות שבהן באה לידי ביטוי תוקפנות מסוג כלשהו. לאחר המלחמה מתקיים טקס הכרזת השלום. בדרך כלל, כולל השלום בתוכו גם את טקס הסליחה ההדדי על חטאי העבר. טקסים אלו הם לפעמים בעלי אופי פולחני.

 

בני האדם אומרים אז שהם סולחים זה לזה, ההצהרה החיצונית של הסליחה ההדדית, איננה מחייבת שאמנם התקיימה הסליחה הפנימית-רגשית אצל מי מהצדדים, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על ההתנהגות הבין-אישית בעתיד. כלומר, אם מתקיים טקס הסליחה, האדם יכול לקיים אותו כפעולה חיצונית, אבל עדיין לשאת בתוכו רגשות כעס, תסכול או כל רגש אחר שאיננו תואם את הסליחה.

 

טקס הסליחה החיצוני יכול להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים. יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי. הסליחה השלמה כמעט שאיננה קיימת במציאות. משום שגם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זכרון הכעס וגם את זכרון טקס הסליחה.

 

אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו מצב סביר ומטהר. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות. טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים. הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית.

 

חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט. עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו לכבוש את הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכו'. בשורשיהן של יצירות רבות ניתן למצוא את עקבותיהן של מערכות היחסים שיש ליוצר עם אבותיו.
("המעגל הפתוח", עמ' 149-150)

קישור קבוע

אִם תַּעֲמֹד עַל הָהָר

וְתִשְׁאַל: לָמָּה?

אִם תּוֹשִׁיט אֶל הֶהָרִים אֶת יָדְךָ

זְמַן אָרֹךְ.

זְמַן אָרֹךְ תְּחַכֶּה לִתְשׁוּבָה

בְּלִי לָזוּז.

רַק הַדְּמָעוֹת נִגָּרוֹת.

 

אָז תָּבוֹא צִפּוֹר זְעִירָה

קְנֵה-קַשׁ לָהּ מָשׁוֹט בַּשָּׁמַיִם

וְתֵשֵׁב בְּכַפְּךָ.

קְנֵה-קַשׁ בְּכַפְּךָ הִיא תַּנִּיחַ

וְתָטִִיל בָּהּ בֵּיצָה.

 

עֲמֹד שָם עַל הַר בַּמִּדְבָּר

עֲמֹד בַּחַמָּה וּבַקֹּר

זְמַן אָרֹךֱ מְאֹד.

 

אַל תָּזוּז

עַד שֶׁיִּבְקַע בְּכַפְּךָ

גּוֹזָל רַךְ, מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

כיפור

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחודֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁותֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ויקרא טז)

 

...מהי אותה ההתעלות, או החוויה הרוחנית, שאליה שואפים בני אדם בצום? ביהדות פירושה חיבור טוב יותר של האדם, באמצעות כתבי הקודש, לעבודת האל ביראה. במזרח פירושה ביטול האני והתחברות לזרם האנרגיה הכללית שהיא יסודו של עולם. אף שבבודהיזם גרעין ההוויה הוא זרימה נצחית, הרי למעשה שתי גישות אלו משיקות זו לזו, בתכלית הפולחן שלהן. ביטול האני מצוי ביהדות כמו גם בתרבויות המזרח. שתי גישות אלו הן טוטליות, או טוטליטריות, ביחסן אל האדם. האדם הוא חלק מתוך הגדול ממנו. ההשתתפות בחוויה החברתית של הצום מקנה לאדם את תחושת השייכות. זוהי ההיסטוריה של שתי הגישות.

שני תופעות אלו - הפיכת האדם לעבד-האל, וביטול האני - עלולים לעמוד בסתירה לעקרון היצירה האנושית של הפרט. אין פירושו של דבר שלא תיתכן יצירה בהשראת השיטות הדתיות הללו. אולם יצירה במהותה הגרעינית האמנותית היא פעולת האני הפרטי של היוצר, המשמש כלי לחיבור מרכיבי האישיות היוצרת, בזיקה אל העולם. אפשר לומר שהאדם-היוצר פועל לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך הגדרת עצמו, בתוך דיאלוג פעיל, שבין עצמו כישות נפרדת, שבתוכה כלול האל כפוטנציאל היצירה שלו, לבין העולם, שהוא מצידו כולל בתוכו פוטנציאל יצירה, המוגדר כאלוהותו של העולם.

 

בתודעת רבים קיים הצום כפעולה החשובה ביותר שיש לבצע ביום הכיפורים. בשכונות הדתיות בירושלים, בני-ברק, או ניו-יורק, מתחילה בערבו של היום שלפני תחילת הצום, תכונה רבתי של משפחות המתרוצצות בהתלהבות להכנת הסעודה המפסקת שאחרי הצום, עד כי לאדם מן החוץ נדמה שעיקרו של יום הכיפורים הוא הסעודה שלפני הצום והסעודה שאחרי הצום. בשנים האחרונות נופלת אותה דממה גם על השכונות החילוניות-חופשיות, כפועל יוצא של המשיכה אל המסורת היהודית, המאפיינת עתה רבים במגזר החילוני-חופשי. אחר כך יורד הערב ודממה נופלת על הארץ. תחילה לוחשים מנחה ליום הכיפורים ו"על חטא שחטאנו לפניך", מדליקים נרות וממתינים עד שנשמע קולו של החזן בתפילת "כל נדרי".

בשנים האחרונות, עם התגברות המגמה לקיים אורח חיים יהודי והתגברותה של הקנאות היהודית בישראל, מתגברת גם התופעה של רגימת מכוניות שנוסעות בדרכים ביום כיפור, אפילו הן מכוניות של מד"א או שירותי הצלה אחרים. התופעה קיימת פחות בשכונות דתיות במובהק, שבהן אין יוצא ואין בא, אלא דווקא בשכונות חילוניות ובדרכים בין-עירוניות. זוהי תופעה ישראלית במובהק שאינה קיימת בשום ריכוז יהודי בעולם. הרוגמים הם לרוב ילדים אבל יש מבוגרים שמצטרפים אליהם. זו צורה של קנאות עיוורת הסותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של היום הזה.

 

רבים מאלה שאינם שומרי מצוות כאורח-חיים, מקפידים לצום באותו יום. אומרים שהצום טוב לבריאות. למעשה אין הצום המתקיים פעם אחת בשנה, טוב או רע, וגם לא לכל הוא יפה לבריאות. לדוגמא: לבעלי רמת סוכר נמוכה בדם, הצום עלול להזיק, והם זקוקים לשתיה ולשמירה על רמת סוכר מניחה את הדעת. במד"א ממליצים להרבות בשתייה בטרם תחילת הצום, להימנע ממשקאות שיש בהם קפאין או סוכר וכן למעט באכילת מאכלים מלוחים. מומלץ לחולים וקשישים להתייעץ עם רופא לפני הצום. חל איסור לצום לכל הסובלים מאי-ספיקת כליות, מחלות לב, סוכרת, סרטן ולבעלי איברים מושתלים. צום מלא אינו מומלץ אף לנשים בשליש האחרון להריון. יש לנקוט משנה זהירות טרם תחילת הצום ולאחריו, בארוחה המפסקת מומלץ להימנע מאכילת מאכלים מטוגנים העלולים לגרום לצימאון מוגבר. הארוחה צריכה להכיל מנת חלבון בשילוב פחמימות, וכן מזונות המכילים שומן המביאים להרגשת שובע מתמשכת לאורך זמן. בסיום הצום יש להתחיל בשתיית משקה, רצוי ממותק. לאחר כשעה ניתן לאכול ארוחה קלה. יש המאביסים את עצמם לפני הצום ואחריו, ומאלה הגיעו לא מעטים אל חדרי המיון של בתי החולים. כאן, כמו במקרים אחרים, נדרשת המידה הנכונה שבהכנה לצום והיציאה ממנו.

 

הצום מאפשר לרעלים - מזון קלוקל, עישון ושתיית משקאות כבדים - שנצברו בגוף, להתנקז החוצה, ובתקופת הצום נח הגוף מהעיסוק המתיש בטיפול באותם רעלים. ניקוי פיזי זה הוא תנאי לבהירות נפשית. המנהיג הבודהיסטי הדלאי-למה מטיף לעשיית סדר חיצוני וניקיון בסביבתו החיצונית של האדם וגם בגופו, כתנאי ליצירת סדר חדש בנפשו. הצום הוא אחד מהכלים ליצירת הניקיון הפיזי הדרוש.

 

יש טוענים כי בתקופת הצום, כאשר נפסקת אספקת האנרגיה שהמזון מספק לגוף, נחלשות המערכות הפיזיות בגוף, ואיתן גם העכבות על תכנים אישיים פנימיים. הדרך אל התכנים הנסתרים באדם נפתחת. זוהי הסיבה מדוע רבים מדווחים על חוויה אכסטטית בעקבות צום. תכנים נסתרים אלו, שהאבוריג'נים באוסטרליה טוענים שהם באים ממקום ומזמן אחר המכונה "זמן חלום", והפסיכולוגיה המודרנית מגדירה אותם כבאים מתוך הלא-מודע, עולים אל פני השטח ונעשים מודעים באמצעות צום וטכניקות של מדיטציה עד לרמה אכסטטית. כך עשוי הצום לסייע לאדם לחבר חיבורים חדשים של תכנים פנימיים ולהגיע לתובנה חדשה. המשמעות שנותן האדם לתובנה חדשה תלויה בציפיות שלו מהצום, בחינוך ובהשקפת העולם שלו.

 

למי שהצום גורם לו ייסורים, מומלצת מדיטציה, או כל צורה של השאה עצמית. יש שפסוקי התפילה משמשים אצלם ככלי למדיטציה. יש המשתמשים בכלים אחרים, תנועה פיזית חיצונית או ישיבה דוממת, התכנסות פנימה, ושינון טקסטים מקודשים. אפשר גם ליצור תמונות פנימיות, בעיני רוחנו, שבהן המרכיב המרכזי הוא צבע: צבע אדום ותמונת אש יכולים לגרום לתחושת בעירה וחום, המעוררים את הגוף ומפעילים את מערכותיו. תמונת צמחים ירוקים משיאה את התודעה לתחושת צמיחה ורעננות. הצבע הלבן ללא גבולות, או לבן שמוגדר כבד לבן, כנפיים לבנות, או עננים לבנים בשמיים תכולים, יכולים לעורר את תחושת הטוהר הנכספת.

 

ההתעלות הנפשית ותחושת הרוחניות הממלאים את האדם, הן חוויות אישיות, פנימיות ולרוב בלתי ניתנות להסבר מילולי. הסיבה לכך היא שהאדם המנסה לתאר את חוויה אישית בעלת עצמה גבוהה במיוחד, מגלה שתיאור מילולי של חוויה פנימית, שהיא בעיקרה תחושתית-רגשית, הוא לא החוויה המקורית, ואז הוא מתאכזב וטוען ש"אי אפשר לתאר במילים" את מה שקרה לו. רק במקרים נדירים, כשהתיאור נמסר במהלך החוויה האותנטית עצמה, הוא עשוי לספק את האדם שחווה אותה. ככלל, חוויה אותנטית היא ראשונית, חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. רק תיאור חיצוני שלה ניתן לשחזור. אלא שאז, כאמור, יש פער בין זיכרון החוויה האותנטית לשחזורה לאחר זמן.

 

כאמור, התכנים העולים במצבים אלו תלויים בציפיות ובמשאלות אישיות, בחינוך ובהשקפת-העולם. יש שניסו ליצור האחדה של התכנים האישיים. הם טענו שניתן למצוא דמיון בין התכנים החווייתיים הפנימיים של האדם בכל מקום ובכל זמן. על זה מבסס הפסיכולוג יונג את תורת הארכיטיפים האוניברסאליים. אולם גם תורה זו תלויה בפירוש האישי של כל אדם ובהסכמתו לתורה. ההתעלות הנפשית הרוחנית היא תופעה מורכבת ואפשר למצוא בה שתי חוויות מרכזיות, שונות זו מזו במובהק:

 

האחת היא חווית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, שהיא לעצמה חשובה לכל אדם. רווחה אישית זו מורכבת מתחושות ורגשות. אין בה תובנה שכלית, ואת רוב בני האדם החוויה הזאת מספקת. רבים מאלה המבקשים מפלט ממורכבותם של החיים הטכנולוגים המודרניים, במעשי מדיטציה שונים, אינם מבקשים תובנה שכלית חדשה. הם מזהים את התבונה השכלית כאחד מגורמי המצוקה שלהם בעולם המודרני. הם מבקשים פסק-זמן מהכורח להפעיל הגיון וחשיבה לוגית, ולהתכנס אל תוכה של חוויה שהיא תחושתית ורגשית בלבד. לעיתים הם מסתפקים בחוויה התחושתית בלבד. סוג זה של תובנה אינו מחייב את האדם לשינוי רדיקלי בחייו, או להבנה מחודשת שלהם, לבד מההבנה שהוא רוצה לחזור ולחוות תחושת רוחניות תחושתית זו שוב ושוב. במהותה זוהי חווית מנוחה לגיטימית ורצויה, אבל אם תהפוך לדרך חיים, היא עלולה לנטרל את פוטנציאל היצירה של האדם. באופן פרדוכסלי חווית מנוחה זו מעקרת את האלוהי שבאדם, את התבונה העליונה שלו. זו הסיבה מדוע יוצרים אחדים שהשתקעו בחוויית הטוהר הרוחני והרווחה האישית, והפכו אותה לדרך-חיים, איבדו את העניין בעולם המעשה, בדרכי היצירה הקודמות שלהם, ובמקרים רבים חדלו ליצור.

 

החוויה השנייה היא חוויה רוחנית כוללת יצירתית. זוהי חוויה כוללת של מרכיבי החוויה האישית של האדם. היא כוללת תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות. היא כוללת תבונה שכלית. חוויה זו יכולה להיות מספקת כמו חווית הרווחה החושית. אבל היא עלולה להיות גם מטרידה ומאיימת. יש בה תובנה מורכבת, המבהירה לאדם את דרכו כיוצר. אין היא מסתפקת בסיפוק חוויה אחידה ומנחמת. היא אינה מסתפקת במתן תשובה אחת פשוטה וכוללת לכל מכאוביו. היא יכולה להבהיר קונפליקט דרמטי בחייו של האדם. היא יכולה לעורר שאלות שהיו דחוקות בתודעתו מחמת היותן נוקבות מדי, או מאיימות מדי. היא מחייבת אותו למעשה שהוא מחוץ לעצמו. היא מחייבת אותו לדיאלוג עם העולם, שעד לאותו רגע עלול היה להיראות מאיים. היא משחררת את פוטנציאל היצירה שבאדם. היא הופכת אדם מעוכב לאדם יוצר.

 

טיפול דתי במיטבו עשוי לספק לאדם את חווית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, ולכוון אותו לאמונה בפולחן הדתי המסוים. טיפול פסיכולוגי במיטבו יכול לספק לאדם חוויה רוחנית כוללת יצירתית, ולהניח לו לבחור את דרכו. אדם יכול לכוון את עצמו לחוויית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, או לחוויה רוחנית כוללת יצירתית. אם יהיה נאמן לדרכו, החוויה המתאימה לו באותו רגע אכן תתקיים.

 

הצום יוצר שינוי בהרגלי הקיום. כל שינוי כשלעצמו, בין אם באמצעות צומות, מסעות למקומות רחוקים, או מדיטציה, יכול לשמש בסיס להתעלות רוחנית ולתובנה חדשה. הצום אינו תכלית הקיום האנושי, אבל הוא יכול להיות כלי אחד מהכלים בדרך להגשמת ייעודו של האדם. גם חשבון הנפש אינו התכלית. הגישות הדתיות במערב ובמזרח רואות את התכלית בחיבור האדם לאל או לזרימה האינסופית של התבונה העליונה. האדם-היוצר אינו יכול להסתפק בכך ואינו יכול לראות בפעולות הפולחן את תכלית קיומו. צומות, מדיטציה ותפילות, יכולים להיות כלים לגיטימיים בדרך להגשמה עצמית ביצירה. אבל תהליך היצירה והיצירה המוצגת עצמה, הם תכלית קיומו...

קישור קבוע

הַמִּלְחָמָה הֵחֵלָּה בְּהַשְׁתָּקָה.

הַדְמָמַת הַמּוּזִיקָה.

הַחְרָשַׁת אָזְנַיִם בִּרְעָשִׁים אֲחֵרִים

טִפְטוּף חֲרִישִׁי בְּתֶדֶר הָאַיִן.

מוּבָן כִּי הָעֳמַדְנוּ –

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו הָיוּ

אָזְנַיִם חֲרֵבוֹת,

מֻחְרָשׁוֹת בִּשְׁאוֹנִים

קְרִיאוֹת מִשְׁבָּרִים

הַרְעָדוֹת וּנְעִיצוֹת,

קְרִיסוֹת, אֵיבָרִים מְגִיבִים

דְּרִיסַת שַׁרְשְׁרָאוֹת,

הִתְרוֹקְנוּת חֲלָלִים פְּנִימִיִּים נִשְׁטָפִים

אֵיבָרִים אֲחֵרִים –

חֶלְקֵי חִלּוּף לֹא אֱנוֹשִׁיִּים הִגִּיעוּ,

לְהַחֲלִיף מִשְׁמָרוֹת.

 

אֵיךְ נֶאֶסְפוּ חַיָּלִים

מִמִּטַּת חָלְיָם, מִטַּת אַהֲבָתָם,

מִטַּת הָעַצְלוּת וְהַמְּנוּחָה

לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִשָּׁאֵב

אֶל הַגְּבָהִים הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים,

עָזְבוּ חַיִּים, אֲבָל

מָה רוֹאִים מֵהַגֹּבַהּ הַמִּיתוֹלוֹגִי

מַה מּוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שָׁם בַּגֹּבַהּ הַמִּיתוֹלוֹגִי

מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם בֶּאֱמֶת?

עוֹד אֶפּוֹס הִיסְטוֹרִי חָבוּט נִרְקָם,

שְׁבוּיִים בְּמוּזִיקַת מָוֶת

לוֹבְשִׁים בְּהַקְפָּדָה אֶת אַדֶּרֶת הַמָּוֶת

יוֹצְאִים לְהַדְבִּיר אֶת הַדְּרָקוֹן?

 

וַאֲנִי נַעֲשֵׂית אֲנַחְנוּ

אֲנִי נַעֲשֵׂית הֵם

בָּעֹרֶף, רַק בָּעֹרֶף

שֶׁכִּבְיָכוֹל הוּא הַתַּכְלִית.

אֲבָל שְׂפַת הַחֲזִית לְלֹא תַּרְגּוּם

נִתֶּקֶת מִשְּׂפַת הָעֹרֶף,

בִּלְתִּי מוּבֶנֶת תִּשָּׁאֵר

וְהָעֹרֶף הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק מִתְפּוֹרֵר מִדְּאָגָה

מִיתוֹס הָעֹרֶף – שָׁמוֹר וְזָכוֹר

כִּי עָיַפְנוּ מִן הָאִוֶּלֶת שֶׁל הָרֹעַ הַמְנֻמָּק

לָצֵאת לְמִלְחָמָה

לַהֲפֹךְ לְמִלְחָמָה

לְהִכָּנֵס לְמִלְחָמָה

וּכְשֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת זְמַן מָה –

לְהִתְכּוֹנֵן לְמִלְחָמָה.

 

כִּי אֵין תִּכְלָה לַקְּרָבוֹת וְלַהֶרֶג

וּכְשֶׁכָּל הַחַיָּלִים יֵהָפְכוּ לְשׁוֹקוֹלָד

יַגִּיעוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ הַמְּתוּקִים

 

- אוגוסט 2006, קול המוזיקה הוסב לתדר המלחמה

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

בור

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנית: מיכל גיל

 

אישה:

אתה מסתכל עליי ורואה בור, ואתה כל כך רוצה למלא את הבור הזה, אני רואה אותך מפנטז על הבור שלי. איך הוא מכיל אותך ואתה ממלא אותו. תחילה לאט לאט ואחר כך מהיר יותר ויותר. אני שומעת אותך מתרברב. רץ ומספר לחברים שלך שרק אתה יכול למלא את הבור שלי. כל כך בטוח בעצמך. כל כך מלא בעצמך. אתה מסתכל עליי ואני רואה איך אתה חושב רק על זה, אתה מביט בעיניים שלי ורואה בור. אתה מדבר איתי ואני שומעת את המחשבות שלך: בור, בור, בור...,

 

היו רבים שניסו למלא את הבור. הם נשאבו אליו, אבל הבור מסרב להתמלא. הוא תמיד היה שם. הוא קיים עוד מאז שהייתי ילדה. הוא התחיל קטן, ממש פצפון, אפילו לא היה ניתן להבחין בו אבל ככל שהשנים עוברות, הוא גדל, יותר ויותר, ושואב הכול פנימה. בור שחור גדול, ריק, חסר אונים כזה, ושואב אליו את הכול. למדתי לחיות איתו. למדתי לחיות עם המבטים, עם הבוז, וכל האנשים שרוצים למלא לי אותו, והוא לא מתמלא, הוא רק גדל והורס ושואב. (שתיקה)

 

ובכלל, מי אתה חושב שאתה. מאיפה הביטחון הזה שלך. מאיפה ההתנשאות הזאת, מאיפה הרצון הזה למלא את הבור. זה הבור שלי. אני אוהבת אותו. אני רגילה אליו. אני מכירה אותו הכי טוב. הוא שלי. הוא פרטי. אני לא צריכה לתרץ תירוצים, ולהוכיח את עצמי. אני לא צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי שתראה אותי. אני יש לי אותי ולי יש בור... יש לי בור... בור... בור... (מדברת בקול גובר ובמהירות גוברת. מגיעה לאורגזמה, נרגעת, נושמת נשימת אנחה. מחייכת).

 

בכל פעם שאתה מביט בי זה צורב. כל מבט שלך רק גורם לו להתרחב, עד שבסוף גם אתה תיבלע פנימה ותעלם כמו כולם. גם אתה תעזוב אותי ושוב אני אשאר לבד עם הבור הזה, שמסרב להיעלם, ואני לבד מנסה למלא את הבור הזה בתחליפים. אני עובדת, אוכלת, שותה, מבלה, ישנה, מאוננת, והבור שלי הוא הדבר הכי קבוע בחיים שלי. אתה פשוט צריך להכיר בעובדה שלי יש בור, ולא אתה ולא אף אחד אחר יכולים למלא אותו. לא משנה כמה פעמים אתם מנסים, הבור רק ממשיך לגדול ואתה תפסיק להסתכל עליי כאילו אתה מכוון למטרה, כדאי שתוותר על הרצון שלך לכבוש, כי אני כבר יודעת איך זה ייגמר, (שתיקה) בבור,

(שתיקה)

בור תמיד נשאר בור.

קישור קבוע

שורות אלה נכתבו לזכר ליאור בננו שנהרג בשישה לאוקטובר (יום כיפור) 1973, חשוף בצריח הטנק בתעלת סואץ. אני אומרת את המילה "אוקטובר" וכבר עולות בי השורות, בזו אחר זו ולא לפי הסדר. נכתב באוקטובר 1990, עודכן ב-2009.

 

האם מבשילים, מבשילים בעיתם

רימונים באוקטובר?

מבשילים אדומים, אדומים ושלמים.

באה יד וקוטפת, טעמם לענה.

לענה טעמם.

 

וריסי הרימון

צעיפים של סתיו

ועליו מסרבים ומסרבים לנשור

כי ירוק צבעם, עדיין ירוק הוא

אך כבדים מנשוא רימוניו.

 

עץ הרימון לא נותן ריחו

וביריחו יורים רימונים של דם

ושיני הבנים כהו בשכבם...

האם ייתן את פריו, הו, עץ הרימון ?

 

חרוזי צווארו, גרגרי רימוניו

כל סתיו מבשילים רימוני פירותיו

באה יד וקוטפת ומתוק הפרי

מבשילים בעיתם אדומים ושלמים

פירותיו של העץ, רימוני האוקטובר..

 

צפירה יונתן

לקראת אוקטובר 2009

קישור קבוע
ליום הכיפורים ולזכר המלחמה

כְּמוֹ הַשְּׁחָפִים אֲנִי זוֹנֵחַ

חוֹף שָׁקֵט וְיָם מֵאֲחוֹרַי,

בִּשְׁבִיל לָשׁוּב וּלְנַקֵּר, לָשׁוּב

לְהִזָּכֵר: אַשְׁפַּת צְבָאוֹת הַהִיא,

פְּלֵיטַת הַיָּם. הִיא הַשְּׁבוּיָה

בַּחוֹל, בְּצֵל גִּדְרוֹת הָאֶבֶן.

כַּמָּה עָבַר מֵאָז? שָׁנָה? הַזְּמַן

הַלַּח וְהַמָּלוּחַ, הַמְּיַשֵּׁן הַכּול

עָפָר וָאֵפֶר. כְּמוֹ שְׁחָפִים

אֲנִי נוֹסֵק פִּתְאום וְהַשָּׁלָל בְּפִי:

תַּחְמושֶׁת מַחְלִידָה, תַּחְבּושֶׁת שֶׁהִרְקִיבָה,

קַסְדוֹת מְלֵאוֹת אַצּוֹת. כְּמוֹ עוֹף

שִׁכּוֹר אֲנִי נוֹפֵל בַּחוֹל, סוֹפֵק

כְּנָפַיִם, מַחֲרִישׁ אוֹתָן שֶׁלּא

אֶשְׁמַע אֶת רַעֲמֵי הַתּוֹתָחִים

וּמַרְעוֹמֵי הַמַּרְגֵּמוֹת. אֲנִי נוֹחֵת

בַּחוֹף, נוֹבֵר וּמִתְחַפֵּר. הַשֶּׁקֶט

מִתְרַחֵק, הַיָּם נָסוֹג, פְּגָרִים

מְצַעֲקִים אַחֲרַי: שֶׁלּא תִּשְׁכַּח

אוֹתָנוּ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

קישור קבוע

1.

פָּתַחְתִּי בֵּית קָפֶה בַּמֶּרְכָּז,

"מָקוֹם לִדְאָגָה".

אֵין מַמְתִּיק מִשּׁוּם סוּג,

וְאֵין בִּכְלָל עוּגָה.

 

הַמֶּלְצָרִים הֵם אָנְטִיפָטִים,

נוֹתְנִים עֵינָם בְּכוֹס.

לָבַּרְמֵן יֵשׁ פֶּה מְלֻכְלָך,

וְהוּא שׂוֹנֵא תָ'בּוֹס.

 

יֵשׁ בֵּיצִים קָשׁוֹת,

עֲרָבָה בּוֹכִיָּה,

מוֹדָעוֹת אֶבֶל חֲדָשׁוֹת,

סטטיסטיקות גְּוִיעָה.

 

כָּל לקוחותינו רוֹצִים עֶזְרָה נַפְשִׁית,

לָכֵן אֵלֵינוּ בָּאָה הַאֵם הַשְּׁלִישִׁית.

 

2.

לָכֵן אֵלֵינוּ בָּאָה הַאֵם הַשְּׁלִישִׁית.

עֵינֶיהָ עֲצוּבוֹת, דִּבְּרָה הִיא חֲרִישִׁית

הֶרְאֵיתֶם אֶת בְּנִי, הַנָּזִיר הַמְּשֻׁלָח

הֲתֵדְעוּ מִנְיָן בָּא וּלְאָן הָלַךְ?

 

דִּבְּרָה חֲמוּטַל, אֵשֶׁת תַּלְפִּיוֹת

"הַבֵּן שֶׁלְּךָ תָּמִיד עָשָׂה שְׁטֻיּוֹת

בַּפַּעַם הָרְבִיעִית עָשָׂה אֶת שְׁבִיל יִשְׂרָאֵל

בְּטַח הוּא שׁוּב בִּדְרָכִים מִתְהוֹלֵל."

 

דִּבְּרָה תִּרְצָה שֶׁרָצְתָה לְרָצוֹת

"חֲדָשׁוֹת רָעוֹת בִּמְהִירוּת רָצוֹת

אַף אַחֵד לֹא כָּךְ סְתָם נֶעֱלַם

 

גַּם אִם בִּקֵּשׁ לְהַכִּיר הָעוֹלָם

אֶת חוֹשֶׁשֶׁת לְחִנָּם זוֹ דַּעְתִּי הָאִישִׁית"

הוֹפִיעָה הַבַּת עִם הַתְּשׁוּבָה הָרִגְשִׁית.

 

3.

הוֹפִיעָה הַבַּת עִם הַתְּשׁוּבָה הָרִגְשִׁית,

"תָּמִיד הוּא שָׁתָה אֶת הַדָּם עִם קַשִּׁית.

שׁוֹתָה הוּא וַדַּאי בְּגַן צִבּוּרִי,

עִם אתיופי שָׁמֵן וְרוּסִי שַׁבְרִירִי."

 

"תֵּאוּרִים שֶׁכָּאֵלֶה יֵשׁ רַק בְּשִׁירִים"

הִתְעָרֵב הַמְחַבֵּר וּפָנָיו בּוֹעֲרִים,

"הֵיכָן הַדִּמְיוֹן, הֵיכָן מטאפורה?

הֵיכָן הוּא הַבַּרְמֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּה גּ'וֹרָה?"

 

"חִפַּשְׂתֶּם אוֹתִי, בְּנֵי זוֹנוֹת?"

נָצְצוּ עֵינֵי הַבַּרְמֵן הַקְּטַנּוֹת,

יֶדַע כִּי אֲנַחְנוּ בְּנֵי חֶנְוָנִים,

 

וְלא נֶעֱלַב מֵאוֹתָם גִּנוּנִים.

"מְחַפְּשִׂים נָזִיר? יֵשׁ תְּשׁוּבָה פָּגָז

מִן הָעֲרָבָה הבוכיה כָּל הַבֹּקֶר לא זָז."

 

4.

מִן הָעֲרָבָה הבוכייה כָּל הַבֹּקֶר לא זָז

חִפֵּשׂ הוּא מִחְיָה, דַּי מֵרוגָז

אֵין עֲבוֹדוֹת בִּדְרוֹם זאת כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים,

לִחְיּוֹת כְּמוֹ צִפּוֹר זֶה טוֹב וְנָעִים.

 

הוּא נִסָּה לִהְיוֹת פִסְלוֹן סְבִיבָתִי,

אֲבָל בִּבְאֵר-שֶׁבַע זֶה דַּי בְּעָיָתִי.

נִסָּה לַעֲבֹד בְּבָזָק בֵּינְלְאֻמִּי,

אֲבָל הִתְחָרוּ בּוֹ הַמִּי וְהַמִּי.

 

נִסָּה הוּא לְחָשׁוּב עַל עֲבוֹדָה מְקוֹרִית,

בָּאָה הַאִם וְלָקְחָה לוֹ כָּרִית,

וְכַאֲשֶׁר הוּא כִּמְעַט וּבָכָה,

 

בָּאָה הַאִם וְלָקְחָה לוֹ שְׂמִיכָה,

הַלֵּךְ לְטַיֵּל כִּמְעַט מְשֻׁגָּע.

כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת לְמָקוֹם לִדְאָגָה.

 

5.

כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת לְמָקוֹם לִדְאָגָה

אֶפְשָׁר כָּאן לַשַּׁבָּת, בַּלִּי שׁוּם מַגָּע.

אֶפְשָׁר כָּאן לִדְאוג, בַּיַּחַד, לְבַד.

אֶפְשָׁר לְקַלֵּל בְּלִי לִהְיוֹת מְיֻחָד.

 

אֶפְשָׁר לְהִפְגִּין, וְאִישׁ לֹא יִשְׁמַע,

אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת תכנוני נָקְמָה

אֶפְשָׁר לְצִקְצֵק עַל בְדוּאִים וּשְׁאָר מִעוּטִים

וְאֶפְשָׁר לְאָכוּל סָלָט עִם זֵיתִים.

 

יֵשׁ חומֶר קְרִיאָה,

יֵשׁ חומֶר קְרִיעָה.

יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת גַּם לְמָחוֹל עַל פְּגִיעָה.

 

אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִים עִם מִי שֶׁאַתָּה,

אֶפְשָׁר לְרַפֵּא בְּלִבְּךָ כָּל שְׂרִיטָה,

אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב מִלָּה לְבֵיתָהּ.

 

6

אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב מִלָּה לְבֵיתָהּ,

אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב אֶת הַאִם הַשְּׁקֵטָה.

הָעֶרֶב יָרַד, אֵין דָּאֲגָה.

אֲנִי מִתְקָרֵב לְסוֹף הסוגה.

 

צָרִיךְ לִפְתֹּר אֶת הַמַּצָּב הַדְרָמָטִי

לִשְׁלֹחַ כֻּלָּם הַבַּיְתָה בְּשָנְטִי

הַמֶּלְצָרִים האנטיפטים צְרִיכִים לְנַקּוֹת

הַבַּרְמֵן צָרִיךְ לְהֶחְטִיף מַכּוֹת.

 

אֲנִי שׁוּב נוֹסֵעַ בֵּין מְרַכֵּז לִדְרוֹם

חוֹלֵם מְקוֹמוֹת לַדְּאָגָה, לִשְׁלוֹם,

הַיּוֹם מִתְקַצֵּר, הָאֲוִיר דַּי נִרְגַּע

 

אוּלַי רַק הַכֶּלֶב רָעֵב לָעוּגָה,

רַק הַנָּזִיר הַנִּצְחִי מְמַלְמֵל לַעֲרוּגָה,

מִלְמוּל שֶׁל אִידְיוֹט וְאוּלַי מְשֻׁגָּע.

7.

פָּתַחְתִּי בֵּית קָפֶה בַּמֶּרְכָּז,

לָכֵן אֵלֵינוּ בָּאָה הַאֵם הַשְּׁלִישִׁית.

הוֹפִיעָה הַבַּת עִם הַתְּשׁוּבָה הָרִגְשִׁית,

"מִן הָעֲרָבָה הבוכייה כָּל הַבֹּקֶר לא זָז"

 

כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת לְמָקוֹם לִדְאָגָה

"אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב מִלָּה לְבֵיתָהּ".

מלמול שֶׁל אִידְיוֹט וְאוּלַי מְשֻׁגָּע.

קישור קבוע

אני רכבת דוהרת על שני פסים שאסור להם להיפגש.

אם הם ייפגשו, אני אפול.

אני קם בבוקר ומעמיס תרופות ומרשמי קיום לתוך מזוודות, קרונות ורגעים,

ללא ביטוח, ללא עתיד, ללא מנעול שניתן לבטוח בו שלא ייפרץ מחר,

שלא אמצא את עצמי זרוק לצד המסילה.

מחליף תחנות, מחליף נוסעים הממלאים ומרוקנים את חייו,

והרכבת דוהרת, לא ברור לאן.

קישור קבוע

את כל היופי המתעורר בין אור שמש
רך ומשב שכעת בירוק מדי פעם זוהר
עם ריח שדה עדין ומשיק בלב דרכים
טובות ואת הראש מסובב אלף עיניים
ואלף רגלים כדי היות ך ב אמת ליטוף
נצחי מתמשך.

 

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

קישור קבוע

כל לילה אני כותבת. אחרת אינני יכולה להירדם. דבר חדש:  אני מבטאת את עצמי בציבור, גם אם אני טועה, לא שומרת את הביטוי רק לכתיבה אלא חיה את החיים כפי שהם.

 

השבוע נתתי ביטוי למשהו שהעיק עלי כמה שבועות. בשיעור יוגה המורה השתמשה במידע שהיה לה מתוך  שיחות אישיות עם התלמידות על מצבי התפתחות. עלי היא אמרה שגרתי במרתפון (שיבוש של מגורים בדירת חדר קטנה) ועל חברה אחרת אמרה שהתמודדה עם סרטן. השיעור נמשך ללא תגובה מצידנו וניסיתי לשכוח את העניין. המורה הזאת מדברת הרבה. אולי נפלט לה. לא דיברתי על כך עם שאר המשתתפים.

 

עברו שבועיים. במסגרת תהליך בשיטת גרינברג אותו אני חווה בימים אלה מקבלים עידוד לבטא את עצמך בלי לחשוב מה יקרה למישהו אחר. אתה את שלך מבטא ואותך זה מקדם על הציר שלך. היה לי תירוץ מצוין לא לדבר עם המורה ליוגה. יש לנו יחסים טובים מאד. ובדיוק השבוע אני מסיימת את הקורס מסיבות של הרשמה לאוניברסיטה.

 

לא ידעתי מתי לומר לה את דברי, אם בכלל. בדרך כלל אני נשארת איתה אחרונה והיא לוקחת אותי טרמפ לאזור הקרוב לביתי. ההחלטה באה ברגע, לא חשבתי יותר מדי. כשעמדנו בחצר והיא נעלה את שערי הסטודיו אמרתי לה "את שומעת, רציתי להעיר לך על משהו". פרקתי את שהיה על ליבי, לא הייתי צריכה לפרט היא המשיכה ואמרה: "לפעמים אני צריכה לסתום את הפה". לא הייתה מאושרת ממני בעולם. נפרדנו בחום כשהיא מודה לי על כל מה שתרמתי לה כולל ההערה של הערב. בלב קל ומתרונן הלכתי הביתה.

 

לקראת השנה החדשה אני רוצה להיות נקייה מכעסים.

כבר חודש יש לי כעס על אישה שרציתי לאמץ כחברה ובגלל התנהגותה נמנעתי. אולי אני שיפוטית, מתמודדת עם זה שנים אבל הפעם נדמה לי שיש לי סיבה. יש בינינו היכרות שטחית ועניין משותף כבר שנים. לפני כחודשיים היא באה אלי והיה מעניין. רוב הפגישה הוקדשה לה כי היה לה צורך לדבר, קיבלתי אותה והייתה לי תחושה טובה. סיכמנו שבפעם הבאה אבוא אליה.

 

לקראת סוף הקיץ באתי אליה ואז חל המהפך. ברגע שהתברר לה שאני לא נוהגת ובאתי אליה במונית, היא לא פסקה לחקור ולחפור בכך שאני לא נוהגת, תופעה יוצאת דופן בימינו אך מן הסתם היא קיימת. אמרתי לה בקול סדוק שאני לא בנויה לנהיגה ושוב גל של קיתונות. אין דבר כזה והיא נוהגת מאז שהיא בצבא והילדים שלה נוהגים ואיך זה יכול להיות. הפגישה עברה איכשהו ולקראת סופה שוב בא גל של ירידות על האורחת האומללה. מישהו התקשר אליה בטלפון והיא דיברה עשר דקות.  לא התנצלה. רק אז העזתי לומר שאני הולכת. יש לציין שלא הייתי מסוגלת לעמוד מולה ולומר לה את הסיבות שגרמו לי לא לנהוג. מאז לא דיברנו. בתמימותי אני מצפה ממנה לטלפון סליחה לפני יום כיפור.

קישור קבוע

3.10.2011, (הבלוג של נתי אורנן)

 

בכיתה החדשה לומדים ארבעה ישראלים. בכיתה הקודמת היינו שלושה ובראשונה רק הח"מ. לאחר הכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר" התקבלו גם מספר אימיילים מישראלים ששאלו כיצד עוברים לברלין. בכיתה מוצא את תומר, צעיר ממני בשתיים עשרה שנה אבל הספיק לעבור מסלול חיים דומה להפליא לזה של כותב שורות אלו. תומר מנהל בלוג מרתק ומצוי עמוק בעניין תיאטרון אלטרנטיבי. כל מפגש עם הבחור הצעיר והנבון הזה מזכיר לי מעט מי אני ומה אני עושה כאן. בסוף השבוע מבלה עם דימיטרי ושאר חברי "המאפיה היוונית" במסיבת open air שבשיאה משולבים מוסיקת דאנס עם קלאסית, קרי אגם הברבורים. מה שנקרא קרחנה תרבותית.

 

ברלין מלאה דחפורים ומכבשים ולא ניתן שלא להיזכר בהרס גבעתיים. רק שבמקרה זה מדובר על הרחבת ותיקון מסלולי האופניים, שיפור השבילים בגנים הציבוריים ושיפוץ מדרכות. הטמפרטורות נעימות בואכה השנה העברית החדשה ורוב הזמן ניתן לרכוב על האופניים עם בגדים קצרים. בערב ראש השנה מתקיים מפגש עם חבריו ומכריו של תומר ואנחנו מגלים שלמעשה סחבק קשור לכולם בדרך זו או אחרת. יובל, המארחת אותנו בביתה משמיעה לי את אחד ההרכבים האהובים עליה, M.E.S.S, לא פחות. אם זו לא הפתיחה הנאותה לשנה החדשה, פתיחה נאותה מה היא:





















...הערב חוגגים בברלין 21 שנים לאיחוד העיר. כולם יוצאים לחגוג מלבד כותב שורות אלו שמעדיף לכתוב שורות אלו. מה לי ולאיחוד העיר? לחגוג את זה? לא סבלתי מכך שהעיר הייתה מחולקת ונראה לי מוזר לצאת לחגוג.

אבל אם כבר נגענו בנושא החגיגות, מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה.

(המאמר השלם)

קישור קבוע

שמואל שילה ז"ל

(04.10.2011) שחקן התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה שמואל (שמוליק) שילה נפטר בביתו שבקיבוץ צאלים בגיל 81. יליד לוצק שבפולין, שרד כילד בן 12 לאחר שרוב יהודי עירו נרצחו בידי הגרמנים. הוא הסתתר בקרב פולנים, ולאחר השואה פגש את אחותו הגדולה. שניהם היו שרידים יחידים מכל משפחתם. לאחר המלחמה שמוליק עלה לארץ ובמלחמת העצמאות נלחם בשורות הפלמ"ח. לאחר מלחמת העצמאות היה ממייסדי קיבוץ צאלים שבנגב.

בשנת 1983 ייסד שמוליק את תיאטרון הנגב ובמשך זמן רב היה מנהלו האמנותי והרוח החיה בו. שמוליק היה גם מראשוני תיאטרון הקיבוץ ותיאטרון באר שבע, וכן שיחק בתיאטרון הלאומי "הבימה". שמוליק ביים הצגות תיאטרון רבות ושיחק בהן וכן השתתף ב-28 סרטים. פעמיים זכה בפרס האקדמיה כשחקן השנה. (Ynet)
הקליפ נערך מתוך מפגש מיוחד בהפקתה של אנה מינייב, בוגרת תיאטרון החדר.























פרנסואה אבו סאלם ז"ל

(2.10.2011) במאי התיאטרון הפלסטיני, התאבד אמש ברמאללה. פרנסואה היה ממקימי התיאטרון הלאומי הפלסטיני ("אל חקוואתי"), יוצר תיאטרון מוערך, מלא כשרון וקסם, פורץ דרך ומעורר השראה. עבודתו האחרונה "המלך אובו" עוררה הדים רבים וזיכתה אותו בפרס הראשון בפסטיבל עכו 2009. עבור אנשי תיאטרון ישראלים, מראשית שנות ה-80, הוא היה פרטנר מאתגר, אסתטית ואידיאולוגית. זו אבידה גדולה לכולנו. (הודעת בת"י בפייסבוק)

פרנסואה

יוצר מופלא. לראשונה פגשתי בו ב-1995, כשבא יחד עם חברי הלהקה הפלסטינית שלו "אל-חכוואתי" מירושלים המזרחית, לצפות בהצגת "דם" בתיאטרון החדר בתל אביב. אז הוא כבר היה ידוע כיוצר מקורי וחד, כמי שטלטל את חוויית התרבות הפלסטינית והביא אליה את תיאטרון הדימויים הצבעוני, המטלטל, הנוקב והאקטואלי ודיבר אל בני עמו כנביא זעם. מאחוריו היו שנים של יצירה צבעונית ומרתקת. בתחילת שנות השבעים הם שיפצו קולנוע שרוף ברחוב סלאח-א-דין והפכו אותו לתיאטרון שזכה ברבות השנים לתואר התיאטרון הלאומי הפלסטיני.

 

כשהגיעה הלהקה שלו לחדר בתל אביב, הייתה התרגשות גדולה. האישה במיטה הייתה עינת ויצמן. אני בתפקיד הרופא המטפל. מספר פעמים במהלך ההצגה עינת אמורה לנהל איתי שיחות פתוחות המתייחסות לחוויה האישית המיידית שלה, זו תופעה הדורשת מהשחקנית כוחות נפש גדולים ופתיחות אישית. גם הקהל מוזמן היה להגיב בכל רגע. השחקנים-הצופים לא חסכו מעינת שבחים, במהלך ההצגה הם עודדו אותה בקריאות על כל קטע וירטואוזי. ואז הגיע זמנו של  הקטע שבו הדמות במיטה מגדפת פלסטינים:

"...והמפקד אמר, הטוב בנחשים רצוץ את ראשו. עין תחת עין. שן תחת שן. אז למה הרהיטים החוצה? למה? למה לא לפוצץ את הבית והרהיטים והסמרטוטים המלוכלכים שלהם והנשים המגעילות והילדים בני הצפעוני. שיהיה להן שחור בתוך הרעלות השחורות שלהן אמן. את הדם הם רוצים כי הדם הוא הנפש, ואת נפש בעלי לקחו. נשמה מישראל הרי היא כמו פנינה מהשם יתברך. והציגו כלי ריק. גוף של קליפה. והכניסו בו את השד. מפלצת. בעל נשמה נכנס וכלי ריק יצא, ונכנסה הרוח הרעה בכלי הריק.

(שתיקה)..." ("דם", שיחה תשיעית - בעלי).  


עינת מגישה את הקטע ככפוית-שד. היא מסיימת אותו ופונה אלי: "אני מבקשת לומר משהו לחברים כאן". אני כמובן מניח לה את רשות הדיבור והיא פונה לקהל: "אני מבקשת מכם סליחה על מה שאמרתי עכשיו. זו לא אני אמרתי את הדברים האלה. זו הדמות". כאילו שסתום הותר והחדר כולו רגש בתגובות של עידוד וקבלה. פרנסואה אמר: "ההצגה הזאת היא לא עלינו, הפלסטינים. היא עליכם, היהודים". בשיחה שלאחר ההצגה הוא מדבר על חשיבותו של חשבון הנפש של היוצר עם עצמו ועם העם שלו, שזהו ייעודו של תיאטרון.

 

כאמור, בשנת 2009 הוא מעלה במסגרת התחרות בפסטיבל עכו את "אבו אובו בשוק הקצבים", עיבוד בערבית למחזהו הסוריאליסטי של אלפרד ז'ארי, "אבא אובו"" משנת 1896. לצערי לא יכולתי לראות אותה. הייתי טרוד אז בהצגות החדר במסגרת ההצגות האורחות בפסטיבל. בהפוגה שבין טרדות האירועים אני הולך אל האולם שבו מתקיימת ההצגה שלו. זה עתה הסתיימה אחת מההופעות. לא זיהיתי אותו. הבחור הצעיר שחור הבלורית, חד המבע, היה עתה אדם מבוגר, שערו שיבה והוא עייף וטרוד. גם הוא לא זיהה אותי.  

במותו הלכה מאיתנו דמותו של נביא וקוסם במה. מקור אור כבה.

(אמיר)


קישור קבוע

הודעה חמורה!

המנהג המזעזע הזה, תרנגול כפרות הוא לא מצווה מהתורה! תראו לי איפה כתוב בתורה או בהלכה שצריך לשחוט תרנגול על עברות לא לו. אין דבר כזה. זהו מנהג פאגאני, לא עלינו, שחדר ליהדות ממקומות אחרים. תארו לעצמכם שמישהו לוקח את העברות שלכם ומעביר אותם לתרנגול מסכן, שכל חייו עברו עליו בעינויים בלתי נסבלים ועתה הוא עומד לשחיטה על עברות שלא הוא ביצע.

מוכרחים לבצע את המנהג הזה? בבקשה.  

קחו לכם שטר של עשרים שקלים והגידו: "השטר הזה ילך לצדקה ואנחנו נלך לחיים טובים ולשלום!" ואחר כך תנו את השטר הזה להומלס הראשון שתפגשו.

או קחו לכם פרי או ירק והגידו: "הפרי הזה ילך לצדקה ואנחנו נלך לחיים טובים ולשלום!" ואחר כך תנו אותו להומלס הראשון שתפגשו בדרככם.
חתימה טובה!

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.10.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

נו-אקסיט

- מאז 2002 ועדיין מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 29.10.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

 

 

אחת אחת אחת אחת אחת אחת שתיים בצהריים

הזמנה למופע ראשון של שיתוף רוחני בין קהל ובמה, בין תעלומה וחשיפה, בין גילוי ורגשות.

והנה, 36 קלפים פרושים לבחירתך.

כל קלף נושא מסר. אוניברסאלי. מאחורי המסר יש סיפור. אנושי.

כל אדם בקהל מוזמן לבחור את הקלף שלו, להקשיב לסיפור, ומי שיסכים לחלוק את תגובותיו עם הקהל יעביר אותנו חוויה אותנטית, חד פעמית. מקרית - או לא ממש מקרית?

ההתנסות הזאת עברה בפורמאטים שונים, וההזדמנות הפעם היא להיות נוכח ברגע,

ולגלות מה יש לו להציע לנו.

אלי הוז, “מוכר הסיפורים מיפו העתיקה" ערך וביים את המופע, וגאה להגיש לכם אותו במקום הכי עמוק בתל-אביב:

תיאטרון החדר – ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב,

בשעה שתיים של צהרי יום שישי, 11.11.11.

מחיר הכניסה: 25 ש"ח. מספר המקומות בחדר: 18.

בואו.

באירוע כזה עוד לא הייתם.

050-5606670, elie.hoz@gmail.com

(אלי)

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין, ומעניין את מי שיש לו זמן (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com 
 

נוכחות חיה

עם שירלי ליגום. פותחת עונה אחרי החגים. מי שרוצה לשכלל מיומנויות משחק דרך מדיום הפלייבק, ולעבוד על הנוכחות הבימתית במעבדה קבוצתית אינטימית, מוזמן בחום.

מתחילים ב- 30.10, 20:00-23:00 בביכורי העיתים ת"א. שיעור ניסיון חינם.

לפרטים נוספים: שירלי: 054-7598884.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

הטלוויזיה החברתית
סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 
(אהוד שם טוב, 052.5433100)
-------------- -------------- --------------
הירקון 70
מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org
(הירקון 70)
-------------- -------------- --------------
גרפיטי
"אני לא צריך לעשות חשבון נפש, שהאויבים שלי יעשו"
 ("נו-אקסיט")
אני צם כמו כל שנה. האמת, אני לא יודע למה אני צם. מה גם שאני לא מאמין.
אבל, אבל, אולי אני רוצה לעצור את השמש שלא תשקע בי.
(רימון)
"המחילה היא הניחוח שהסיגלית מפיצה על העקב שרומס אותה". 
 
(מרק טוויין)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il