"ליפסינג" - תרגיל במסגרת קורס המשחק של אמיר אוריין - תיאטרון החדר. מבצעת אנה מינייב לשירה של נינט טייב "כשאתה כאן". בהשתתפות אודי עוז. הנחייה וצילום: אמיר אוריין. בימים אלו מתקיימות פגישות הכרות לקראת הקורסים השנתיים במשחק ובבימוי. לפרטים: טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל.
"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר) |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2011 . 6 . 9-------------- בימים אלו מידע נוסף כאן -------------- ייעוץ אישי ליוצרים טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- --------------
שלום חברות וחברים, שמי תיאודור ואני מהפינה "תיאודור ממליץ" למטה באיגרת. היום אני מתארח בפינתו של אמיר ובהחלט יש לומר שזהו כבוד גדול בשבילו. כן, כן, אני משער מה רציתם לומר מזה זמן רב: כלב לא מדבר, כלב לא כותב, ודאי שכלב לא הוגה רעיונות חברתיים. יתרה מזאת: ודאי הייתם ממשיכים ומביאים דוגמאות של מאורות גדולים כמו ביאליק וש"י עגנון שכתבו על כלבים אבל מעולם לא נתנו פתחון פה לכלב עצמו, כי כלב הוא כלב. ואני שאיני מאור גדול ובקושי מאור קטן, פיצקל'ה כזה, שלושים וחמישה קילוגרמים בסך הכול, נקודת אור עלובה בחשכת היקום וכיוצ"ב, מי אני שאדבר. על כן יש לי בשבילכם הסבר קצר למה שיכול להיות מוגדר ככלי ליצירת הדיבור. ניקח לדוגמא את השולחן הזה. אם נתעלם לרגע מעוגת הגבינה המונחת עליו, דבר שלעצמו הוא קשה מנשוא. ובכן, שולחן לא מדבר. שולחן לא כותב. שולחן לא הוגה רעיונות חברתיים. אפילו שולחניותו של השולחן, כלומר, האידיאה של השולחן, אינה אלא מניפולציה תבונית של האדם-היוצר. אבל (נא לשים כאן שלוש נקודות) ... (תודה) אם שולחן היה מדבר, מה היה אומר, או כותב או שר או רוקד ואילו רעיונות חברתיים הוא היה הוגה? הנה כך, בתנופת הקלדה אחת נפתרת תעלומת היוצר: אם כל דבר ביקום היה מדבר (נא לנקד) מְדָּבֵּר (תודה), מה היה אומר? כך יש ביכולתנו ליצור יקום מופלא שבו כל תופעה יכולה לדבר, לשחק, לשיר, לרקוד ולכתוב. שלכם באהבה ואני רק כלב (קטע זה לא נמצא, אני חוזר, לא נמצא בספר המעגל הפתוח. כמה חבל. מה עוד שהספר אזל שוב ואפשר למצוא אותו רק בחנויות יד שנייה ואצל אספנים)
גָּבִיעַ גָּדוֹל שֶׁל בְּדֹלַח וּבְתוֹכוֹ גָּבִיעַ קָטָן מִזָּהָב הָפוּךְ עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ הַמַּחֲזִיקִים בְּכֹחַ מִלְּמַטָּה - הוֹי גָּבִיעַ מָלֵא דָּם וְעַקְרַבִּים. (מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשפה הערבית תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים) 36. בהעלֹתך: במדבר ח' - י"ב
"וידבר יהוה אל משה לאמֹר. דבר אל-אהרן ואמרת אליו, בהעלֹתך את-הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כאמור, סיפורו של דור המדבר רצוף טענות ומענות הדדיים, בין העם למשה, בין משה לאל ובין האל למשה. כאן האל שורף את המתאוננים, וכביכול, אילולא התערבותו של משה, היה האל הולך ושורף, עד שהיה נרגע, או עד שלא היה נשאר עוד את מי לשרוף, ולמקום ההוא קורא משה תבערה, כי "שם בערה בם אש יהוה". שוב העם מתאונן. נמאס להם כל הזמן לאכול את המן שמוריד להם האל. בבוקר, בצהרים ובערב, רק מן, מן, מן! אפשר למות מזה. רוצים בשר. רוצים למצרים. הזיכרון ההיסטורי היחיד שנותר להם במדבר הוא מצרים – האימפריה הדכאנית הופכת לפתע למושא שאיפות שמימי. שכחו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים, שכחו את הדיכוי והעינוי. הם זוכרים את הדגה שאכלו חינם, "את הקישואים ואת האבטיחים ואת-החציר ואת-הבצלים ואת השומים", ואולי לא היו דברים מעולם ולמעשה אכלו קש ומרורים, אלא שהנוסטלגיה לסיר הבשר של זמן עבר היא תגובה ספונטנית על קושי המתגלה בזמן הווה. ללמדך, שהדרך אל החירות רצופה עליות ומורדות במצב הרוח של ההמונים. הם מוכנים ללכת בעקבות מנהיגם כל עוד הנוחות האישית אינה מופרעת. הם רואים רק מה שלפני אפם בלבד ומתרכזים ברמה הבסיסית של הקיום – תחושת הבטן ההומה. משה כורע תחת נטל המנהיגות. האל מצווה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שיחלקו עמו בשלטון. תחילה עליהם לעבור קורס חניכה מזורז במקצוע הנבואה. ככל הנראה עורך משה טקס בעל אופי מסתורי, ושבעים איש יוצאים מעם פניו כשהם מלאים ברוח נבואה. זוהי האסמכתא הנדרשת מהם כדי שהעם יקבל את מרותם. כל כך חזק עליהם רושמו של טקס החניכה, עד כי שנים מביניהם, אלדד ומידד, מתחילים להתנבא במחנה. יהושע בן-נון מציע לכלוא אותם, אבל משה מרגיע אותו: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם". אבל עדיין יש לפתור את בעיית ההתמרמרות במחנה. העם רוצים בשר וגם האל עצבני לא במעט. כמו מנהל קשוח שנדרש לוותר לעובדיו המתאוננים, הוא מבטיח: "אתם רוצים בשר, מה?! בשר אתם רוצים?! אחרת לא מתאים לכם! כל האותות והמופתים שעשיתי לכם ולאבותיכם לאברהם, יצחק ויעקב, זה לא נחשב! בשר אתם רוצים! בסדר! תקבלו בשר! אתם תאכלו אצלי בשר עד שתחנקו!" ואז באה הרוח מכיוון הים, נושאת ומנחיתה אל הארץ להקה נודדת של עוף השליו. העם שלשונו כבר משועממת מטעמו החד-גוני של המן, מתנפל על העופות התשושים ועורך בהם קומזיץ המוני שנמשך כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת. אחר כך הם נופלים לארץ ומתחילה הריצה המטורפת לשירותים. מי שלא נתקף בשלשול, נתקף בעצירות, התגולל על הארץ בייסורים קשים ומת. "ויקרא את-שם-המקום ההוא קברות התאווה, כי-שם קברו את העם המתאווים".
או: כוריאוגרפיה של הנפש
11 מֵאַחַר שֶׁאֲנִי אַרְכִיטֶקְט אֲנִי יוֹדֵעַ לִמְתֹּחַ גְּשָׁרִים מְדֻיָּקִים בֵּין כָּל אֵיבָרַי: גֶּשֶׁר בֵּין עֵינַי לְבֵין אָזְנַי לְבֵין שְׁתֵּי שְׂפָתַי, גֶּשֶׁר בֵּין בְּהוֹנוֹתַי וְצַוָּארִי בֵּין כְּתֵפִי וּמַרְפְּקִי, בֵּין בִּטְנִי לְמִצְחִי. בִּגְשָׁרִים אֵלּוּ נִמְלָטִים רִגְשׁוֹתַי בִּגְשָׁרִים אֵלּוּ רוֹדְפִים רְצוֹנוֹתַי, מַצְּבֵי הָרוּחַ שֶׁלִּי הַמִּטַּלְטְלִים מִמֶּנִּי אליך ממך וְאֵלַי. (מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים. אפילוג – קטע 3 ...הנתרן הנפלא באגדה של אלוני הוא מין גיבור גנוסטי המאמין שהעולם הזה הוא אשליה, ושהוא הינו הזר, היחיד במינו. בגיל עשרים-וארבע, נסים אלוני לא הכיר כנראה את המיתולוגיה הגנוסטית של סוף העידן ההלניסטי ותחילת הנצרות, שהשפיעה על הקבלה היהודית, אבל כמיהת הנתרן אל עולם האור, מחוץ לפני האדמה המגואלת "ביוון האנשים" חסרי הלב, היא הכמיהה המתוארת במיתוס הגנוסטי. מאז המלחמה, ובהשפעת ילדותו האלימה, התבונן אלוני בעולם כבתמונה מזויפת. לא, לא ייתכן שנסים אלוני הכיר בגיל עשרים-וארבע את המיתולוגיה הגנוסטית, אבל מיתולוגיות נבנות מחומרי נפש האדם. כמו תנועות דתיות אחרות ביקשה הגנוסטיקה להיענות לצורך האנושי להבין את אי הצדק והרשע הנגלים בעולם הזה. במקום להבטיח את העולם הבא כנחמה, חילקה הגנוסטיקה את העולם לשניים: העולם הנגלה, הארצי, שבו אנו חיים, והעולם הנסתר, החוץ-ארצי, שבו מצויים אלוהים הטוב ובני אדם הטובים. העולם שאנו מכירים הוא גלות מעולם המקור. העולם שאנו מתגוררים בו הוא עולם מזויף עם אל מזויף. האל של העולם שאנו חיים בו הוא אל רע, אל שמתחזה לאל מיטיב. שמו דֶמיוּרגוּס. מעולם המקור המואר, שהאל הטוב שוכן בו, מגיע שליח המכונה "הזר" אל תוך עולם הבשר והחושך – כך מספרת הגנוסטיקה. השליח מגיע לעולם הארצי כדי להזכיר לבני האדם החיים ביוון המצולות שיש עולם אחר שנשכח מהם: ראשוני, טהור. על בני האדם לדעת – זו מטרת השליח: להביא לידיעתם, ותו לא. כזה הוא הנתרן הנפלא, הזר המגיע לתחושת התעלות, להתפשטות מן הגשמיות, רק כשהוא "מתרפק על ההוויה הטהורה", משתחרר מ"יוון האנשים" הרעים, הקטנוניים, המאוסים...
הכול התחיל מזה שרציתי. אז מה אם אמש כבר עשינו את זה. זה החמיא לה בהתחלה, והיא ליטפה אותי. אחר כך זה עיצבן "אני עייפה" היא אמרה. "מחר." מה יעזור לי מחר כשהחשק הוא עכשיו? התחלתי פולט את תסכוליי במילים, חותך אותה מכל הכיוונים, מאשים אותה שאפילו את החתול היא אוהבת יותר ממני. הסתובבתי הצידה והתחלתי לקרוא בספר המסות של ברודסקי. החשק אבד. אבל אז היא הוציאה את ג'ל הסיכה, ואני נאלצתי למשמש בה כדי לזייף מחדש את התשוקה שאבדה, וגם היא עשתה את שעשתה כלאחר יד, אבל היה לי משהו טוב בגסות הזאת. פלטתי. "סליחה." אמרה. "אין מה להתנצל."
* בתוך העץ שענפיו דלים וחברו איננו מתרחשת נוכחות ציפורית בלתי צפויה. כל יום צפור עורכת כאן טקסים מיוחדים לזכר העץ הקדמוני אשר נפל. (שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)
אני מביט בדף הריק והוא בוהה בי בחזרה. - מה אתה רוצה להיות? - מה אתה רוצה שאהיה? - מה שאני רוצה? מה אני רוצה? לכתוב. - אז תכתוב. - אבל אין לי מה! - זבש"ך. דפים לא כותבים את עצמם לדעת. - אז מה, אתה פוחד עכשיו? - פוחד? אני? ממה? אני רק דף. ריק. - הא! כבר לא! - אה, אוי. אז מה אני עכשיו? - עדיין דף, אבל לא ריק. - אם אני לא ריק, אז מה אני כן? - דף. - אבל איזה דף? - אהה... לא יודע, פטפטן? - טוב אז אני שותק. - אההה... דף? זה דווקא נחמד לפטפט. - ... - דף?... נעלב לי. יופי. עכשיו מה? - ... - טוב, ניצחת. אתה לא פטפטן. אתה מְתַקשר. - מְתַקשר? - כן. - מה, עם כל מיני רוחות של אנשים מתים? - נגיד. - מי למשל? - אה... - ביבי? - הוא עוד לא מת. - חבל. - היי, זאת הסתה! - הסטה למה? - למשהו. לא חוקי, אני חושב. - איזה חוק? מי כתב אותו? אני מכיר אותו? אני בחרתי בו? - אני חושב שבכל זאת פטפטן. - טוב אז אני שותק. - לא, לא, תמשיך. - לא יכול. הוצאת לי את הרוח מהמפרשים. - אה, אז אתה אוניה. - ואני טובעת עכשיו. אל תפריע לי. - אבל - בלו בלו בלו. לילה טוב. - לילה טוב.
בזכות השקר הזה אני כותבת דברי אמת שפתי מלקקות את הפצע בנשמתך חור של עיוורון גלום בתדר אהבה שתי ידיך מסירות את הלוט ממקדש שטמון בליבי. איך זה שתמיד אני משלמת את המחיר בכל פעם שאני רוצה לקנות אהבה שאין לה גדרות וסיגים, וברגע שחשבתי שהנה אני בטוחה בזרועותיך, זה עף לקצוות הברכיים מרעיד אחר כך ליד העפעפיים נוחת במרומי השדיים גופי כבר כמעט משכנע כי די אבל באיטלקית זה רק עוד...
שָׁמַיִם יוֹצְאֵי דֹּפֶן מֵעַל לִגְבָעוֹת עֵירֻמּוֹת.
הִלָּכְנוּ שָׁם פְּרוּדִים. מַבָּטְךָ תָּר אַחֲרַי וַאֲנִי עוֹנָה: אוּלַי זְמַן יְרַפֵּא, מָתוֹק, וְלֹא הִרְפֵּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל הַיֹּפִי.
בגיל 84 קבלה אימי התקף לב ראשון. התקשרתי לבת אחותי רותי שהייתה אחות אחראית במחלקה הקרדיולוגית לטיפול נמרץ באיכילוב. הלוואי על כל אחד התקף לב בתנאים כאלה. ככה זה בארץ כשאתה מכיר מישהו קרוב שיסדר לך את העניינים. לוויתי אותה באמבולנס, הגענו צ'יק צ'ק לאיכילוב עם סירנות מחרישות אוזניים. רותי חיכתה לנו ומיד הוחל בטיפול מסור ומקצועי. לאחר בדיקות מקיפות הוחלט לאשפזה ולבצע ללא דיחוי ניתוח מעקפים (פתיחת חזה). אך לפני כן הייתה צריכה לעבור ניתוח נוסף לפתיחת מעברים חסומים בצוואר שתפקידם להוביל דם למוח. כולנו הרמנו גבה וחשבנו שגם אם תעבור את הניתוח הראשון, אין סיכוי שתשרוד את השני. אימי עברה את הניתוח הראשון כאילו זאת הייתה הצטננות קלה. ביום ניתוח המעקפים לקחתי יום חופש מהעבודה והלכתי לבקר את אבי הלחיץ. בדרך כלל הוא כזה, בעיקר כשאימי לא נמצאת בסביבה. הוא פתח לי את הדלת וציווה עלי להסיר את הנעלים בכניסה כי הבית נקי. תהיתי למה זה חשוב כל כך ביום כזה, אך לא התווכחתי איתו. נכנסתי לסלון בגרביים ונדהמתי לראות שהשטיח הפרסי היפה והעתיק שלהם מכוסה בעיתונים וסדין ישן. שאלתי בעדינות -"מה קורה פה אבא, מה זה?" הוא גמגם וסנטרו רעד מעט: אה,... זה כדי שהשטיח... יישאר נקי... כי יבואו אנשים". -"אילו אנשים יבואו"?, חקרתי. -"אנשים לשבעה,... ולפני שיבואו... נוריד את העיתונים והשטיח יישאר נקי". הייתי המום, חשתי כאילו מישהו מנחית לי מהלומה בראש. אמרתי, "אבא, היא עוד לא מתה. לפני חצי שעה דיברתי איתה והיא לא נשמעה מודאגת. היא דאגה רק לך ואתה ככה..." הוא קטע אותי בטון התקיף והתיאטרלי שלו: "אתה משוגע או שאתה עושה את עצמך? הם עושים עליה ניסויים. הולכים לנסר לה את עצם החזה לכל אורכו, לפתוח את הצלעות שלה כמו קופסת שימורים, לחתוך עורקים, לקחת מהרגל שלה חצי מטר צינור דם, להדביק, לתפור, לקדוח ולחבר בקליפסים, ואתה עוד חושב שהיא תחיה? המנוולים עושים ניסויים אני אומר לך!" עניתי בלחש: "גם אנחנו בעבודה שלי עושים ניסויים ועושים כל מאמץ שהניסוי יצליח". ראיתי שהוא עומד להתפרץ שוב ונסתי מהבית. לקחתי את נעליי ביד, ירדתי במדרגות יחף עם גרביים, את הנעליים נעלתי באוטו כי לא רציתי להיות איתו דקה אחת נוספת. ביטלתי את יום החופש שלי ונסעתי לעבודה. החבר'ה הכינו לי כוס קפה חזק וטוב עם שתי כפיות סוכר לחיזוק. אחרי הצהריים קיבלתי הודעה מרותי שבטון מרגיע הודיעה לי: "סבתא עברה את הניתוח בהצלחה ללא סיבוכים. הכול תקין ולא נשקפת לה סכנת חיים. הודעתי לסבא ואימא מבקשת ממך שתלך אליו ותרגיע אותו כי הוא נשמע לחוץ לאללה". נעניתי. אין מה לעשות, אני ממושמע, קשה לי לסרב. הלכתי לביתו. ראיתי איש זקן חסר אונים ונכלם כמו ילד מבויש. על השטיח לא נמצא זכר לעיתונים ולסדין והשטיח הפרסי חזר להיות פרסי. הוא רצה לדבר. החלפתי נושא: "בוא אכין לך כוס תה ומשהו קל לאכול" הוא הנהן בהסכמה ודמע. לאחר המקרה הזה הוסיף אבי לחיות עוד כחמש שנים והלך לעולמו בגיל 96 כשמוחו צלול לחלוטין. אימי הוסיפה לחיות עוד ארבע שנים אחריו, ושנה לפני מותה לא זיהתה אותי ולא ידעה מי אני וזה לא היה קל.
פיך מילים שאמרתי כלא נאמרו מעולם (דנה בנטוב)
"נכון" – תגובה המאשרת דבר שאמר הזולת. תגובה שנותנת ציון לזולת ומרמזת שהזולת נמצא במבחן. תגובה שיש בה שמץ של התנשאות כי היא מרמזת על האפשרות הקוטבית שהדבר "לא נכון". לכאורה, תגובה לגיטימית "כן" – תגובה המאשרת דבר שאמר הזולת. תגובה שמקבלת את הזולת, מחזקת אותו, מקרבת אותו ומיטיבה עם הקשר האנושי. אנא, הרבו באמירת "כן".
דיטריך, האחת והיחידה, באודישן לסרט הקלאסי "המלאך הכחול". "לזה אתה קורא מוסיקה? עוד פעם!... תגיד, מה אתה חושב לעצמך? עם הזבל הזה אתה מצפה שאני אשיר? יא מפגר. עוד פעם! שלא תעז לזייף יותר... אי אפשר ככה! גועל נפש! איזה רפש!" (העברה ותרגום: תום פאואר)
(ע"פ הלחן של קובי אושרת ל"אולי עוד קיץ")
הנה מגיע הסוף הטוב כשהוא בא, כבר לא צריך לחשוב נותר רק להתרגש לבכות בלי להתבייש בחרנו בשיר אופטימי עליו כולנו מסכימים קליל יותר מנוצה כי כך הרוב רצה הבימה והקאמרי מוסרים דרישת שלום ננופף להם בחזרה כשנשיר את הפזמון כי הצנזורה כרגיל ניצחה היא תמיד זוכה בכל הפרסים והצנזורה היא האישה הכי טובה כה רכה ונינוחה עושה לי נעים כשהיא שולטת לי בחיים. (ירדן לב, חברת קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר, 054-442-1227)
כל החומר בקליפ זה נאסף מגלגל של 35 מ"מ שנמצא בבית קולנוע ישן בפנסילבניה. זהו אוסף של קטעים שבעלי הקולנוע נאלצו לגזור מן הסרטים שהציגו, עקב תקנות הצנזורה הציבורית. אם לא היו עושים זאת היו צפויים למאסר. האם תקנות הצנזורה של היום ייראו מגוחכות בעיני צופים בעתיד, כפי שתקנות העבר נראות בעינינו?
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
שלום חברות וחברים, עליתי למעלה והיום אני מתארח בפינתו של אמיר: (שיטת אוריין – המעגל הפתוח). נא ללחוץ כאן. שלכם באהבה
"המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818 אבנים - מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם. "אבנים" הינו מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה. יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל. תודה לתיאטרון החדר אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30 טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר. במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין. אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה. עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא. ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין 15.6 בשעה 20:30, 16.6 בשעה 21:00. תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. הקטע הבא צולם בחדר:
אנחנו מזמינים אתכם למופע תיאטרון פלייבק "מיוזה", במסגרת פסטיבל תיאטרון פלייבק 2011 והפעם הנושא: הזמן עושה את שלו! יום שישי, 10 ביוני, בשעה 21:00, במרכז ביכורי העיתים, רחוב הפטמן 6 תל אביב. - טלי ליברמן, אילנה ויניגר, שני לרר ורני אמיר, בוגרי תיאטרון החדר ומשתתפים קבועים ב"מיוזה". התיאולוגיה של הקרמבו – סטנד-אפ אתיאיסטי מופע בהשראת "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" ספרו של ריצ'ארד דוקינס. הסטנדאפיסט בוב זאבי ("חומר טוב" – ערוץ ביפ) יוצא לסגור חשבון עם כל דת באשר היא: יהדות, נצרות, אסלאם, סיינטולוגיה ועוד כמה דתות שאפילו לא שמעתם על קיומן, במופע קומי שנושא את דגל האתיאיזם. התיאולוגיה של הקרמבו - כי התחזקות זה לחלשים! 10 ביוני, 21:30. 29 ביוני, 21:00, 29 ביולי, 21:00, תיאטרון קרוסל – רחוב דיזינגוף 75, ת"א, כרטיסים: 057-7827000. פסטיבל "צו קריאה" פסטיבל "צו קריאה" לקריאה מבוימת של מחזאות ישראלית מקורית מתקיים זו השנה השישית בצוותא. במאים ושחקנים נרתמים למשימה המאתגרת. זו הפקה בפני עצמה. הפסטיבל יתקיים השנה בימים 23-25/6/11. מחיר מיוחד לסטודנטים 20 שח לכרטיס. כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156 לוח זמנים: יום חמישי 23/6: 20:00 - חלום של גבר. 21:30 - מועדון המלאכים. יום שישי 24/6: 12:00 - לורג גיל, 13:30 - כל יום חמישי. יום שבת 25/6: 19:00 - כלוב, 20:30 - קלבסה, 22:00 - טקס סיום. תודה, ענת נוי – שיווק צוותא מחול הגרגרים ערב בין-תחומי לספר "גרגרים" מאת מאיה בז'רנו בהוצאת "קשב" לשירה. יום רביעי, 15 ביוני 2011 בשעה 19:30 מרכז תרבות בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל-אביב. בהשתתפות: רקדנית שלומית ירון, קריינית מאיה בז'רנו, צ'לן מיכאל הרן. דברים על הספר: המשוררת טלי לטוביצקי. מחיר הכרטיס 20 ש"ח. למשתתפי סדנאות שירה בבית אריאלה הכניסה ללא תשלום. מספר המקומות מוגבל. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש: טל': 6910141-5 (שלוחות 222,209,208), 6910146, פקס 6919024 www.tel-aviv.gov.il/ariela יחסים עם יהודית ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. טראנס תיאטרוני במדבר סדנת weekend סדנאות העשרה משחקית לשחקנים במאים, מוסיקאים רקדנים ובוגרי בתי ספר למשחק. בישוב רחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. מנחה: היוצרת והבמאית איילת רון: "גוויותיי ורבותי" בתיאטרון המעבדה, "היידי בת זונה", הנחתה סדנאות משחק באוניברסיטת ניו יורק. מנחה אורחת - אסתי זקהיים. הסדנה תתמקד בבניית דמות דרך הרחבת עולם הדימויים של השחקן, תוך שימוש בייחוד האישי. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני. לאנשי החדר – הנחה. לפרטים והרשמה: 03-5250696, או במייל: Trance.theatre@gmail.com אלי הוז - מספר לך סיפור לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com
עורך: גיא דוידי איש החדר כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין (ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר ) לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי. לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries (גיא דוידי) -------------- מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים. --------------
אופירה הניג הבמאית והמנהלת האמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה תסיים את תפקידה לפני תום החוזה. הסיבה הרשמית: חילוקי דעות אמנותיים. מאחורי הקלעים סבורים אחרת: "דרשו ממנה לפנות לקהלים גדולים. גם עמדותיה הפוליטיות לא מצאו חן בעיני רבים" (כאן) -------------- מכתב היוצרים לראש עיריית הרצליה (מכתב בנוסח דומה נשלח ע"י אנשי אקדמיה מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ונציגים מאוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב) לכבוד גב' יעל גרמן ראש עיריית הרצליה נדהמנו והתאכזבנו עמוקות לשמוע על החלטת ההנהלה הציבורית של "תיאטרון אנסמבל הרצליה", שאַת עומדת בראשה, להפסיק את עבודתה של המנהלת האמנותית של התיאטרון, אופירה הניג. בניהולה של אופירה הניג התגבש האנסמבל לכלל תיאטרון אמנותי איכותי ביותר. בשנים המעטות מאז הוקם הוא שימש בית חם לשחקנים וליוצרים מן המעלה הראשונה, ובכליו הצנועים החל להצביע בהדרגה על סדר יום נדיר בתרבות הישראלית: סדר יום המקדש מצוינות, מחויבות אמנותית חסרת פשרות, חשיבה מובנית לטווח רחוק, נכונות להסתכן והתעקשות על אמירה משמעותית. וחשוב לא פחות: האנסמבל לא ראה בצופיו עדר של כלים ריקים, אלא פנה אליהם כאל בני אדם חושבים ורגישים הראויים לכבוד. לא בכדי זוכה האנסמבל להכרה בינלאומית חובקת מצד מרכזי התיאטרון המובילים בעולם. משמעות ההחלטה שקיבלה ההנהלה הציבורית היא חיסולו, עוד בחיתוליו, של מפעל תרבותי ארצי משמעותי, שספק אם יצמח כמותו בישראל בעתיד הנראה לעין. האכזבה שלנו מרה שבעתיים על רקע ההבטחה העצומה שניתנה בעצם ייסוד האנסמבל לפני אחת-עשרה שנים ועם הפקדת ניהולו האמנותי בידי אופירה הניג לפני ארבע שנים. כשעשית זאת, התחייבת בפני תושבי הרצליה ובפני שוחרי התרבות בישראל לקיים בהרצליה לאורך שנים רבות תיאטרון אמנותי לא חנפני. ההנהלה הציבורית הייתה אמורה לדעת שזה לא יהיה קל, שיצוצו קשיים, שתיאטרון אמנותי לעולם לא יוכל למשוך אליו קהלי ענק כמו בתיאטרון הרפרטוארי המסחרי, ולהיערך לכך אדמיניסטרטיבית וציבורית. ייסוד התיאטרון היה מעשה חשוב ואמיץ, שאינו שכיח במקומותינו. היתה זו דוגמה לשימוש ראוי ביותר בכספי הציבור, כנהוג ברחבי העולם הנאור, שבו מוסדות ציבור תומכים בעשייה אמנותית לא מסחרית, שהיא חיל החלוץ של התרבות. אי-אפשר להימנע מלתהות מה השתנה מאז. החלטת ההנהלה הציבורית פירושה, בעינינו, הפרת התחייבות ציבורית ופגיעה אנושה בציבור אוהבי התיאטרון האיכותי. לכל דבר בתיאטרון יש תחליף - לא למנהיג אמנותי משמעותי. שום מכרז ושום הון לא יוכלו לייצר דמות כזאת. האנסמבל אחרי אופירה הניג יאבד את משמעותו. דמוקרטיה אמיתית נותנת מקום לגוונים השונים של האוכלוסייה. בישראל מסתמנת היום עריצות של מכנה משותף אחיד, הדוחקת את הגוונים השונים בחברה לשוליים צרים יותר ויותר. כל מי שחרד לדמוקרטיה חייב להרים קול נגד המצב הזה, ולהתעקש על המשך קיומו של "תיאטרון אנסמבל הרצליה" דווקא מפני שהוא נותן במה לקולות אחרים. כבוד ראש העיר, אנו פונים אלייך בבקשה לבטל את ההחלטה האומללה של ההנהלה הציבורית. לא מאוחר להציב את הרצליה במרכז העשייה התיאטרונית האיכותית בארץ הזאת. -------------- פרופ' גד קינר: קטעים ממכתבו הגלוי ליעל גרמן, ראש עיריית הרצליה* שלום רב, אני בטוח שאני מייצג רבים וטובים במחאה נגד פיטוריה של אופירה הניג מהניהול האמנותי של "אנסמבל הרצליה" בתואנה שלהקתה אינה פונה לקהלים גדולים, ומה שמקומם לא פחות – הנימוק הבלתי מוצהר, שעמדותיה הפוליטיות אינן מוצאות חן בעיני חלק ממקבלי ההחלטות בנושא התיאטרון. הנימוק האחרון אינו ראוי כלל להתייחסות במדינה דמוקרטית, ובשל החומרה שבו ראוי לדיון נפרד. גב' גרמן הנכבדה: נפלה בחלקך זכות גדולה - לשכן בעירך את התיאטרון הרפרטוארי המתקדם והחדשני ביותר במדינת ישראל, שהעיר הרצליה יכולה להתגאות בעידודו ובקידומו, בהנהגתה האמיצה, הבלתי מתפשרת ורבת ההשראה והדמיון של המנהלת האמנותית, אופירה הניג. הניג טיפחה אנסמבל שחקנים נדיר ברמתו, בהתמסרותו ובזהותו האמנותית הייחודית; היא בחרה רפרטואר בינלאומי וישראלי, המהווה מיזוג מושכל של יצירות מופת קנוניות וידועות דוגמת "ירמה", "איפיגניה באאוליס", "שלוש אחיות", ו"המשרתות" – מ"אבות המזון" של כל בן תרבות משכיל – ושל פרויקטים נדירים, כעיבוד העדכני לסיפורי שלום עליכם "עירם של אנשים הקטנים", הקולאז' הפוליטי הנוקב "גשם שחור" על ההשלכות של הנשק הגרעיני, ו"מפגש באינסוף" בעקבות "מפיסטו" של קלאוס מאן על מחויבותו המוסרית של האמן בחברה; עבודות הבימוי שלה ושל יוצרים אחרים שעבדו במחיצתה העניקו גם ליצירות הקלאסיות הידועות פרשנויות חדשניות, נועזות, ומגרות למחשבה, בהשראת הזרמים האוונגרדיים בתיאטרון האירופי, אך בחותם אישי, ייחודי ומקומי. בזכות כל אלה ניצב היום "אנסמבל הרצליה" בשורה אחת עם המוסדות המובילים בתיאטרון הבינלאומי כמו ה"שאוביהנה" הברלינאי, ה"סטארי" הפולני, ה"רויאל קורט" הלונדוני, "הפאבליק תיאטר" וה"לה מאמא" בניו יורק וה"גאטרי תיאטר" במיניאפוליס. אם דומה שעיר כהרצליה מתקשה להחזיק ולתחזק תיאטרון, הפונה לנתח אוכלוסייה מצומצם ואליטיסטי, הרי שיש כאן טעות אופטית: היצירות שמניתי קודם נמנות ברובן עם מיטב הרפרטואר "המוכר והחביב" – ואעז לומר, אפילו "השמרני" ביותר – שהיה עשוי להיות מוצג (וחלקו אכן מוצג) גם על ידי תיאטראות מבוססים אחרים בתל אביב ובמקומות אחרים. מה שמבדל את "אנסמבל הרצליה" היא הקריאה האחרת, המאתגרת, האינטליגנטית והרלוונטית של היצירות, המערבת את הצופה בבניית הפרשנות והחוויה, במקום סגנון הבימוי המיושן, המסבירני, האסקפיסטי והחנפני המקובל לעתים קרובות בתיאטראות אחרים, שאינו מחייב את הצופה למחשבה ולנקיטת עמדה. כי קהל, גב' גרמן, למיטב ניסיוני הצנוע, איננו נתון שצריך להיכנע לו: קהל יוצרים, קהל מחנכים, ורובו של התיאטרון הישראלי המנסה לרצות את קהלו בכל מחיר, כבר השחית דורות של צופים ששוב אינם מסוגלים למאמץ אינטלקטואלי ורגשי בתיאטרון, ומחפשים, ואף מוצאים בו המשך של ההיצע הוולגרי במדיה האלקטרונית. לאיזה שפל עלולה תרבות צפייה וטעם אמנותי להידרדר ראינו ב"פרס התיאטרון" השנה (ולמען הגילוי הנאות – גם כותב שורות אלו היה חבר באקדמיה, אולם "בדעת מיעוט" מן הסתם. בחירותי התמקדו בהצגות החאן ו"אנסמבל הרצליה"). ה"אנסמבל", בהנהגתה של אופירה הניג, שוחה נגד הזרם הזה. הוא גם רואה חובה ציונית ולאומית לעצמו לשתף יוצרים ערבים ויהודים, לגעת במישרין או בעקיפין, וללא חנופה וריכוך, בנקודות תורפה חברתיות ופוליטיות כואבות, ולראות בבמת התיאטרון כר לניסיונות ותהליכים, ולא תעשייה חרושתית להפקת תוצרים מלוקקים ומתועשים. אני יודע – את ראש עיר גדולה, ואינך יכולה לממן אקספרימנטים נושאי גירעונות. אבל יש בעירך היכל תרבות, המספק את כל הטעמים התרבותיים השווים לכל נפש, וטוב שכך. ולכן בצד היכל התרבות שלכם, וכמקובל בערים רבות בסדר גודל של הרצליה בעולם, יש מקום לתיאטרון "בוטיק" איכותי, רלוונטי, לא מתפשר, שיהפוך את הרצליה למובילת תרבות, ולא לסרח עודף של המסחור בהיכל או בחלק ניכר מההיצע של תיאטרוני תל אביב. בשל הסמיכות לתל אביב, לעולם לא תוכל הרצליה להתחרות עם הכרך הגדול בתיאטרון קונוונציונלי. היא מסוגלת לעשות זאת אך ורק בתיאטרון קבוצה פורץ דרך כפי שאופירה מנהלת! ... הערך התדמיתי היוקרתי המוסף של קיום קבוצת אנסמבל בהנהגת אישיות אמנותית יוצאת דופן כמו אופירה הניג, הוא נכס תרבותי, שלא מוותרים עליו כשם שלא מוותרים על תזמורת קלאסית מעולה ולא מוותרים על מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, גם אם מספר צרכניהם אינו מגיע להמונים. מה ייצא לעיר מזה שבתיאטרון הרצליה תשב הנהלה תואמת הבימה-הקאמרי-בית לסין? עם המשאבים העומדים לרשותם, וחמש עשרה הדקות המפרידות בין מרכז הרצליה לתיאטראות אלה, אין להרצליה סיכוי להתמודד איתם. השאיפה חייבת להיות הפוכה: לגרום לאותו פלח של קהל תל אביבי אנין טעם לבוא אליכם! מובן שכל האמור לעיל לא יצלח, אם ההנהלה האמנותית העיקשת וחסרת הפשרות וצוות היוצרים והשחקנים המעולה והמסור, לא יגובו על ידי הנהלה אדמיניסטרטיבית ומשקית המאמינה באותן מטרות, ופועלת לקידומן, ואם לא ייבנה מערך שיווקי ומחלקה חינוכית פעילים ו"אגרסיביים" שיעצימו את הניראות של האנסמבל בעיר ובגוש דן בכללותו. ... ולסיום: דברים אלה מתפרסמים אחרי שההכרעה נפלה, ודומה שהאמור לעיל הוא בגדר ברכה לבטלה. ולא היא: הדברים צריכים להיאמר, כי מה שקרה במגרש שלכם הוא איתות חמור לערים אחרות ולתיאטראות אחרים. אצבעה של אופירה הניג הייתה אחת הבודדות שסתמה את החור בסכר מפני ההצפה של בימותינו במחזאות ובשפה בימתית פופוליסטית ואסקפיסטית, "עשויה היטב", קלילה, נעדרת ייחוד אמנותי וקונצנסואלית. ... הניג והאנסמבל שלה הם קו הביצורים האחרון של התרבות ה"גבוהה" בישראל, והגיעה העת להפסיק להתנצל על כך, ולחדול מן ההתבטלות בפני ההגמוניה הקולנית של תת-התרבות הבהמית להכעיס, שהממסד התרבותי בישראל קושר לה כתרים ומפטם אותה בתקציבים. תודה על תשומת לבך, פרופ' גד קינר החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב מזכ"ל המרכז הישראלי של ארגון התיאטרון העולמי (I.T.I.) * מכתב זה נשלח לראש עיריית הרצליה לקראת ישיבת ההדחה המבישה של אופירה הניג, ומובן שחברי ההנהלה הציבורית וראש העירייה לא התייחסו אליו - ההחלטה הייתה כבר גמורה וסופית. הנוסח שונה מעט אחרי ההחלטה. -------------- -------------- -------------- יואב איתמר: תיאטרון טוב ותיאטרון רע (מתוך האתר מיי-סיי, 6.6.2011) אני יושב וצופה בשידור החוזר של הינשופים, בו מיקי גורביץ' אומר שהוא מתגעגע לתיאטרון הטוב ושרוב תלמידי התיאטרון לא רואים תיאטרון לפני שהם מגיעים לבית הספר למשחק. אמש קראתי ראיון עם מיכאלה עשת, אשת ראש הממשלה בשבילכם, שהתפרסם ביום ו' על כמה היא בזה לתיאטרון ושנרדמים שם. בתיאטרון החדר למדתי שתיאטרון קואליציוני לעולם לא יוכל להיות תיאטרון טוב, ושיחה עם שי בר יעקב, מבקר התיאטרון של ידיעות, הבהירה לי מה הבעיה. תיאטרון טוב לא יכול להיות תיאטרון מסחרי מהבחינה הזו שאי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. אין בארץ, בשום מקום, קהל מספיק גדול שיכול לתמוך בהצגה ניסיונית לאורך זמן ושישלם משכורת לשחקנים. נעשו ניסויים בחיפה, בבאר שבע, בירושלים, והם נכשלו. תיאטרון צריך להציג הצגה מדי שלושה חודשים, עשר הצגות בחודש לפחות. כתוצאה מכך, יש צורך להתפשר על האיכות ועל היצירה כי תיאטרון מסחרי הוא מוצר, הוא תעשייה, הוא לא יכול לעצבן את קהלו יותר מדי. למעשה, מוטב אם יתחנף אליו, וכמו מזון מהיר מכל סוג הוא מזיק לכם ואתם תמשיכו לאכול ממנו, ואולי תגוונו בארוחת גורמה מדי פעם. מכאן צריך לשאול מה בכל זאת ואילו אמות מידה יש לאומנות התיאטרון המסחרי, ועל כך אכתוב בעתיד. -------------- -------------- -------------- פגישה עם במאי הקולנוע יוסף סידר לרגל צאת סרטו "הערת שוליים". מאת אורי קליין מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, נפגש עם במאי הקולנוע כדי לדבר על סרטו החדש. הבמאי יוסף סידר בא לפגישה כדי לדבר על המבקר אורי קליין. כתבה שהעלתה שוב לדיון יחסי יוצרים-מבקרים. נושא נצחי שלעולם לא יירגע באמת. עדכון אחרון - 14:40 03/06/11. (כאן) -------------- -------------- -------------- "אנרגיות טובות": מחזה אבסורד בחסות הכנסת כשיונתן לוי, מורה ומחזאי, צפה בדיוני ועדת הכלכלה בנושא תמלוגי הגז, הוא חש תערובת של חרדה וגיחוך - ולכן הפך את הדיונים למחזה (כאן). -------------- -------------- -------------- אברהם עוז: גיאורג קרייזלר תודה לידידי ותלמידי אורי שני על שהזכיר לי הבוקר (06.06.2011) את שירו הנוקב של המשורר/המלחין/הקברטיסט (וכאן גם המבצע) גיאורג קרייזלר. קרייזלר, היהודי-האוסטרי, שנאלץ לברוח עם הוריו מאוסטריה ערב מלחמת העולם הראשונה מאימת הנאצים, ושיצירתו הוחרמה והוכרזה "אנטי-אמריקאית" בימי ההיסטריה המקארתיסטית בארה"ב, כמוה כאלו של ברכט וצ'אפלין (עמו עבד). ידע, כנראה, על מה הוא מדבר. אבל גם נביא הזעם הסאטירי הזה (בן 89 היום) לא הכיר, כנראה, את כל החברות ששירו הקולע הולם אותן ככפפה ליד. מדוע? מלים ולחן: גיאורג קרייזלר מגרמנית: אברהם עוז מַדּוּעַ כֻּלָּם פַּחְדָּנִים פֹּה? כָּל אִישׁ כָּאן מוּג-לֵב וְנִרְפֶּה! כָּל פִּרְחֵי הָאָבִיב כְּבָר שְׁחוּנִים פֹּה, וְשִׁבְרֵי הַחַיִּים מַצְחִינִים פֹּה, אֲבָל הֵם רַק סוֹתְמִים אֶת הַפֶּה. מַדּוּעַ חַיִּים פֹּה בַּזֶּבֶל כֻּלָּם כְּמוֹ כְּבוּלֵי אֲזִקִּים? הֵם בּוֹלְעִים כָּל מַכָּה וְכָל סֵבֶל, עַד יָבוֹא הַתַּלְיָן עִם הַחֶבֶל, אֲבָל הֵם עַד הַמָּוֶת שׁוֹתְקִים. מַדּוּעַ כֻּלָּם צַיְתָּנִים פֹּה? נִדָּפִים עִם כָּל רוּחַ, גַּם בְּלִי? הֵם שָׁחִים עַד עָפָר אֵין-אוֹנִים פֹּה, מָוֶת גַּס וְחַיִּים מְעֻנִּים פֹּה – אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם, בְּנִי שֶׁלִּי! אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם, בְּנִי שֶׁלִּי!
הטלוויזיה החברתית סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il (אהוד שם טוב, 052.5433100) -------------- -------------- -------------- הירקון 70 מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org (הירקון 70) -------------- -------------- -------------- גרפיטי "אותם מטורפים הסבורים שיש בכוחם לשנות את העולם, הם אלו המשנים אותו". -------------- -------------- -------------- אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
