קח אותי בין המרחבים
כשרוח קיץ בעיניי
פקוחות לרווחה
להבל נשימתך
לא עוד אסתתר
בפינה חשוכה
מוכנה לאור השמש
ידך מעבירה את האור
בשערי
את האבן השחורה
נשליך יחדיו
הרחק, הרחק
אצבעותיי בפיך
לחלום נמשך לעד
אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך. |
 |
|||||||||||||||||||||||||||
