בתוך תיבת הזיכרון
קולות שונים ומשונים
נאבקים על הבכורה;
סלסול נוגה של סקסופון
ומרש של אֵבל מתבכיין
אשר מספיד את מה שאין,
שירתה של נזירה
ופיזוזיו של הליצן -
וגם צליל הוואלס הווינאי
ליד רכבת – דם מקפיא;
כך מסתחרר לו המחול
לתוך הזיכרון של האתמול.
"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר) |
 |
|||||||||||||||||||||||||||
