הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 5 . 12

--------------

להרשמה
לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי:
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
אמיר אוריין

טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל
מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב 
--------------

באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר - דנה דבורין
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: שקט
•   חמוטל בר יוסף: יוֹנָה
•   פרשת השבוע: 32. בהר סיני: ויקרא כ"ה - כ"ו 2.
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   נמר בוער: "רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת" (המשך)
•   אסנת ראם: נמר
•   אילן תורן: אפלטון – קריטון
•   סמדר שרת: הקיקיון הזה
•   יואב איתמר: לפני דלת החדר
•   יונתן ברקאי: תיבת הזיכרון
•   מאיה הובני: משחק הזיכרון
•   מיכל גיל: קול מהיער
•   נטלי כהן וקסברג: אחמדי מחמדי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח מודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר בנושאי תרבות וחברה

דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר.  בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

אנחנו יושבים ומקשיבים. לכאורה מה פשוט ונכון מזה, להקשיב, ועם זאת מה נדיר בחיים הללו. פגישת "המליאה" של תיאטרון החדר. דלת פתוחה לכל אחד, אחת לשבועיים ביום שישי בשעה ארבע אחר הצהריים, ויש גם שיחה קצרה בפרשת השבוע והדלקת נרות לשבת ויוצרים מופיעים בשירה, משחק, או מקיימים עבודת סדנה שבה ניתן להיכנס אל מאחורי הקלעים של היצירה.

 

"המליאה" מתקיימת כבר שנים רבות. מספרה של המליאה האחרונה היה 568. הרבה זמן. דבר יפה מתרחש בתחילת המפגש: "מה קורה? יש לי מילה!". "מילה" במובן של אמירה, כמו ביידיש: "וורט", שהיא גם מילה וגם אמירה. מי שרוצה ליכול לומר את דברו בכול נושא: תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, בידור, אמנות, פוליטיקה (כן, שומו שמיים! מותר לדבר גם פוליטיקה), שמאל, ימין ומה שבאמצע, כלכלה, חברה, בדידות, זוגיות, ספורט, בישול, אפנה, גברים, נשים... כל נושא שעולה בדעתו של מישהו, הוא לגיטימי, ואנחנו מקשיבים.

 

לא נכנסים לדבריו של המדבר, לא מפסיקים אותו. לא מתווכחים איתו. מקשיבים גם אם לא מסכימים לתוכן הדברים. כאן אין מנצחים בויכוח כי אין ויכוח. אין תחרות כי הפרס הוא עצם היותך כל שתרצה. יש הקשבה, שהיא מעלה גבוהה יותר מן הויכוח. כמו אז בתקופתם של יושבי המערות, כאשר ישבו במעגל סביב האש והעבירו מקל מאחד לשני וכל מי שהמקל בידו, זכות הדיבור היא שלו, עד שיסיים את דבריו.

 

השקט הזה, המתקיים בזמן השיחה, אין בו איום כי אינך לבדך. אתה עם השקט שלך ושל הנמצאים עימך.
השקט הזה הוא המקום שבו מתרחשת הארה גדולה או קטנה.
השקט הוא המקום שבו מתקיימים חיי הנפש בחירות הגדולה שלה.

קישור קבוע

כַּאֲשׁר תִּשָּׁמַע מִן הֶהָרִים צְפִירַת הֲפוּגָה

אֶפְרַח מִן הַצֹּהַר

לִנְחוֹת עַל צַמֶּרֶת הֶחָרוּב הָרִאשׁוֹן.

רֵיחַ זַכְרוּתוֹ יַפְרִיחַ מִמֶּנִּי לְשָׁעָה קַלָּה

תּוֹלְדוֹת קִנִּים הֲרוּסִים וְגוֹזָלִים מְנֻפָּצִים

אַחַר-כַּךְ אָשׁוּב לְחַבֵּר אַגָּדוֹת עַל עֲצֵי זַיִת.


(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשפה הערבית בשם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

32. בהר סיני: ויקרא כ"ה - כ"ו 2.

"וידבר יהוה אל-משה בהר סיני לאמר. דבר אל-בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל-הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה".

 

הפרשה נפתחת בהצגת דיני שנת השבתון לאדמה בארץ ישראל. בכל שנה שביעית, אין זורעים ואין זומרים כרמים. לאחר מכן מופיעים דיני שנת השבתון ביובל. לאחר שבע פעמים שבע שנים האדמה נחה. עבד עברי יוצא לחופשי בשנת היובל. אחר-כך - דיני גואל ביחס לשנת היובל.

 

משנזכר הר-סיני, מתעוררת השאלה: איפה הוא אותו הר מופלא. ארכיאולוגים מעולם לא הגיעו להסכמה באשר למיקומו הפיזי. בניסיונות שנעשו להשוואה בין רעיונותיהם של חוקרים בני אסכולות שונות, התוצאה הייתה מרתקת. כל חוקר הצביע על נקודה משלו על מפת אסיה ואפריקה. כמספר החוקרים כך מספר המיקומים. אשרי המאמין, המאמין שהוא "יודע" באמונה שלמה את מיקומו המדויק של הר-סיני. אבל הר-סיני אינו מקום פיזי שניתן למצוא אותו בקו אורך או רוחב מסוימים. הר-סיני הוא מקום בתודעתו של המאמין ודימוי בתודעתו של האדם-היוצר. הוא תופעה חווייתית המתרחשת בכל פעם שמתעוררת בו הארה המובילה להבנה חדשה או מחודשת, או ליצירה חדשה, ואז יכול להתאים לה גם הטקסט המופיע בספר שמות: "קולות וברקים וענן כבד על-ההר וקול שופר חזק מאד", ויכול להתאים גם הטקסט המופיע בספר מלכים א', י"ט 12: "ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה".

 

רבנים דנו בעניין אותו פסוק האומר שמצוות אלו ניתנו בהר סיני וכביכול נתנו שוב בערבות מואב וסיכמו שהכול כבר ניתן בסיני, ואחר-כך באים השינון החוזר והפירושים. מחלוקת זו מתייחסת הן לחזרה על מצוות, והן להופעתן של מצוות חדשות - מתי ניתנו והיכן. לא נותר לנו אלא להזכיר שאין תורה מהפכנית ניתנת כלאחר יד, וודאי לא בגרסה אחת שלמה ומתוקנת לנצח. מטבעה של תורה כזאת שהיא עוברת גלגולים במוחו הקודח של יוצרה, וגלגולים נוספים לאחר יציאתה לאור עולם.

 

כשמשה יורד מהר סיני ורואה את מעשה העגל, האם הוא שובר את הלוחות בגלל העגל? אם כן, זוהי פעולה אנושית יצרית בסיסית ביותר: הוא כועס על העם המשחית את זמנו באורגיות של חומר, בשעה שהוא, הנביא, מתיש את עצמו למוות אל מול אלוהיו, בענייני הרוח, ולכן הוא שובר את הלוחות. הסבר כזה מתאים לטלנובלה אמריקאית, או לסרטי הראווה של ססיל ב. דה-מיל, לא למשה.

 

משה יורד בפעם הראשונה מהר סיני ובוחן את הפער שבין מצבו של העם, לבין דרישותיה של תורתו. הוא מביט בלוחות ורואה טיוטה של משהו שעתיד לשנות את פני האנושות, אבל עדיין הוא בגדר של טיוטה. ברגע זה התורה היא בתוך עמה תופעה אופוזיציונית. בפני משה עומדות עתה שתי אפשרויות, ועוד אחת לא רלוונטית.

 

א. האפשרות האחת היא להטיל את התורה על העם, מתוך ידיעה מראש שהעם לא יקבל אותה. לקבץ סביבו קבוצה נבחרת של מאמינים ולהפוך בעיני העם לכת נבדלת ונרדפת. להמשיך במעשה היצירה, בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו. לפתח תורה אופוזיציונית בפינה אחת במדבר. ללמד אותה, בין אם הקהל הרחב מקבל אותה או לא. לנסות לקרב את הקהל אל התורה, ולאו דווקא לקרב את התורה אל הקהל ולמות באוהלה של תורתו. להניח לדורות הבאים לגלות אותה, לאמצה או לדחותה. להיות אמן התורה ולוותר על ההנהגה המיידית של העם.

 

ב. האפשרות השנייה היא לחזור אל שולחן העבודה במגמה לקרב את התורה אל העם. פירושו של דבר לשים את דרישות הקהל לפני דרישותיה של היצירה ולנסות לקרב את התורה אל העם. להיות יוצר קואליציוני, ולקיים בידו את הנהגת העם. לומר לעצמו שמוטלת עליו שליחות היסטורית, להנהיג את העם המבולבל הזה.

 

ג. האפשרות השלישית היא להניח לדברים כפי שהם. להניח לרוח ההיסטוריה שתגלגל את העם הזה על פי דרכה. זוהי אפשרות שאינה מתאימה למשה, האיש שטעם את טעם היצירה המהפכנית ואת טעם המנהיגות על עם שלם, ועתה עליו לבחור בין הטעמים.

 

כשעלה משה על ההר בפעם הראשונה, היה יוצר אופוזיציוני. כשחזר ועלה היה כבר יוצר קואליציוני. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגדו על הבחירה הזאת, עד שיגיע למקומו של משה. רבים חוזרים ועולים אל ההר שלהם כדי להתקרב אל העם. מיעוטם מוותרים על התפקיד האופוזיציוני המכביד והמתסכל, ומבקשים את אהבת העם עם כל ההטבות הנלוות אליה. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגד בחירתם זו, עד שיגיע למקומם.

 

המקרא מדבר על שתי גרסאות של תורת יהוה הבסיסית, אבל תורה זו הולכת ונכתבת לאורך הדורות עד היום, שעל כן היא תורה חיה. מעצם היותה חיה לעולם אין היא מושלמת, ועל כל אדם הבא עימה במגע מוטלת החובה היצירתית להפוך בה ולהפוך בו ולמצוא את פירושו החדש.

קישור קבוע
או: כוריאוגרפיה של הנפש

7

  הִתְעוֹרַרְתִּי בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל אֲלַכְסוֹן,

טִפּוֹת גֶּשֶׁם עֲדִינוֹת וְחַמּוֹת

פָּגְעוּ בְּמִצְחִי, בְּמוֹרַד צַוָּארִי הַמָּתוּחַ לַשָּׁמַיִם וְהִמְשִׁיכוּ

בֵּין שָׁדַי, בֵּין שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלַי.

הֶחְלַטְתִּי לִבְנוֹת לִי בַּיִת:

סָמַכְתִּי עַל זְרוֹעוֹתַי, סָמַכְתִּי עַל כְּתֵפַי

וּשְׁתֵּי בִּרְכַּי. בִּ-8 דַּקּוֹת אוֹר רָשְׁמוּ כַּפּוֹתַי אֶת קַוֵּי הַבַּיִת

וּפָנַי נִשְׁקְפוּ בַּחַלּוֹן שֶׁעָשׂוּ מַרְפְּקִי וּזְרוֹעִי חַלּוֹן-רֶגַע.

יִשַּׁרְתִּי אֶת הַדְּפָנוֹת בְּהִדּוּק אָזְנַיִם וּמְתִיחַת אֶצְבָּעוֹת

הָעֹנֶג הָיָה לְלֹא נְשׂוֹא,

חַשְׁתִּי שִׁכּוֹרָה וּמְסֻחְרֶרֶת כְּשֶׁלְּפֶתַע

הִפְתִּיעוּ אוֹתִי יְצוּרִים שֶׁדִּבְּרוּ בִּשְׂפָתִי,

הִתְחַבַּרְנוּ לִמְשִׂימָה מְשֻׁתֶּפֶת –

הָיִינוּ מְצֻלָּעִים בַּחֲפִיפָה מְלֵאָה.

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"

 

אדית אסטרוק שיחקה במחזות של אלוני שפעפעה בהם קנאה, לפעמים בתפקיד הבוגדת עצמה, מעוררת הקנאה. היא הייתה מַרְיוּלָה, מרים ולילית.

 

כזכור, מריולה הצוענייה ב-הצוענים של יפו בוגדת בסְמוּל היהודי, שהועד להיות חתנה. היא רוצה חתנים אחרים. סמול נהפך לרוצח. בכל פעם שהיא עומדת להינשא הוא מגיע להגן על הברית המובטחת.

 

"את ארוסה שלי, מריולה", תובע סמול בשקט.

מריולה: "ארוסה שלך?... תשמעו... ארוסה שלו"...

סמול: הם כתבו את זה בכוכבים.

מריולה : ואני אומרת לך, סמול... אני אקח צולע, אני אקח עיוור, ואם אני אמצא איש

מקולל עם מזל שחור – גם! כל אחד! לא אתה!

 

הארכי-קנאי במלודרמה דודה ליזה הוא ד"ר אטלס, ארוסה הנצחי של הדודה ליזה, שדעתו נטרפת. בעת היעדרותו מהארץ התארסה דודה ליזה לשלושה גננים – רוצחים לשעבר – שאותם גם סירסה. ד"ר אטלס הופך טרוף-קנאה: "פחדתי ונואשתי... והיו לילות שבהם התכסיתי זיעה, או נחנקתי – כמו שאומרים... כמו שמספרים. ועכשיו – כלום... רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת.. הנה כאן... (מורה על פיקת גרונו) אבל לאט היא ממלאת את כל תאי המוח".

 

אבל בסימפוניית הקנאה הזאת יש עוד סולנים: יוסף בלנק רצח את אביו ז'ק במרתף יין. ז'ק היה אחיה של דודה ליזה, החולשת על גן אחוזתה מכיסא הגלגלים שלה. עשרים שנה קודם לכן היא הייתה נוכחת כשהבן רצח את אביו. הסיבה לרצח האב הייתה קנאה. אביו של יוסף קינא באושר של בנו ובאהבתו לאישה שעמד לשאת, אביגיל. האב רצה להחריב את האושר של בנו, לקח ממנו את אביגיל ונתן אותה לאחיו אלכסנדר: "רק שהכלב המסכן, יוסף בלנק, אמר לאבא לא... (...) רק שאת זה הוא לא הבין, אבא... (...) חיפש... חיפש... שהבן הקטן לא ישכח אותו לעולם... והוא לקח לו את הכלה הקטנה אביגיל... אהבה"...

 

והיכן אדית אסטרוק במחזה? היא משחקת את מרים. מרים היא הבת שנולדה לאביגיל שהשיאו לאלכסנדר במקום ליוסף. מרים דומה לאמה, וכשיוסף הרוצח יוצא מהכלא וחוזר לאחוזה הוא מתאהב בה, בבת של אהובתו. אבל מרים מקנאה באהבה הקדומה לאימא שלה. היא תובעת שיוסף ירצה אותה כמו שרצה את אמה, אחרת תבגוד בו: "אני לא יודעת דודי, אם בתור כמעט בעל אתה מכה כשבוגדים בך... אם כן, בבקשה. לפני שאני בורחת". יוסף עונה בשם הנבגדים שאיבדו את חוש המציאות מרוב חשד: "כבר מזמן אני לא בטוח מי בוגד במי, מתי, איך"...

 

אדית שיחקה גם את לילית, אהובת הברון סַאמְדִי, ראש מדור המתים בנפוליון – חי או מת!. נדמה שלילית המשוחחת עם סאמדי משמיעה מונולוג המהדהד במוחו של אלוני כשהוא חושב על אילנה עדן ואדית אסטרוק במעורבב. לרגע לפחות.

 

לילית: יקירי, אתה הרסת את חיי הנישואים שלנו.... מסרב להתבגר! תמיד כל כך לירי,

רודף כל קשת בשמים, ו...קנאי!

סאמדי: את הזדווגת כמו חתול עם כל כלב... אני אהבתי אותך, לילית!

סאמדי עומד לצאת מהבמה, אבל חוזר אליה כדי לומר: "בשביל האישה הזאת אני הפכתי עולמות... ואני מתכוון, הפכתי!"

 

באותה תקופה, בשנות השבעים, הפך נסים אלוני למין אותלו עגום, מורעל חשד.

ועם זאת, למרות חוויית הקנאה הפנימית שלו, עקבו ידידיו במבוכה איך הדיר את אדית מאזורי עבודה ובילוי: אחרי אחת ההצגות של הצוענים של יפו נשאר לשוחח עם גבריאל צפרוני למעלה משעה, בשעה שאדית חיכתה לו מחוץ למשרד. "שתחכה", אמר לצפרוני. בפעם אחרת המתינה כשלוש שעות מאחורי דלת הבר "אליבי" שבו שתה נסים עם תומרקין וחברים. הציצה ונשארה בחוץ. ייתכן שמשחק הקנאה התחלף לעתים במשחק הנקמה. 

קישור קבוע

1

הֱיֵה נָמֵר,

חֲשׂוֹף נִיבֵי פֶּרֶא

בְּלֵב תָּאֵב

אֲנִי אֶהֱיֶה לְךָ לְטֶרֶף.

 

אֶשְׁאַג מִתּוֹכְכֵי בְּשָׂרְךָ -

נָמֵר רָעֵב,

שֶׁאֵין לְהַשְׂבִּיעוֹ.

 

 

2

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא נָמֵר

זוֹהֵר,

דּוֹהֵר בֵּין שְׁבִילֵינוּ

מְנַמֵּר אֲפוֹרֵינוּ

מְשַׁמֵּר רַעֲבוֹנֵנוּ

וְטוֹרֵף -

קישור קבוע

{ המאמר עוסק ב"קריטון", דיאלוג של אפלטון. להלן תקציר הדיאלוג:

קריטון הוא דיאלוג קצר אך חשוב שנכתב בידי הפילוסוף היווני הקדום, אפלטון. המקום הוא תא הכלא שבו שוהה סוקרטס, זמן קצר לאחר שאתונה גזרה עליו גזר דין מוות, על כי עודד את הנוער לחשוב אופן עצמאי לוגי, וכן בעוון שוטטות. זוהי שיחה בין סוקרטס לבין חברו האמיד קריטון בדבר צדק, אי-צדק, והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. סוקרטס, שחושב שאין להשיב על אי-צדק באי-צדק (בבחינת עין תחת עין), מסרב להצעתו של קריטון לממן את בריחתו מהכלא. הדיאלוג מכיל טענה עתיקה בדבר תיאורית האמנה החברתית של השלטון.

השכם בבוקר, טרם שחר, מגיע קריטון, תלמידו וחברו של סוקרטס, אל בית האסורים באתונה, שם כלוא סוקרטס הוא בא בשליחות כל תלמידי וחברי המורה. הם בחרו בקריטון כדי לנסות ולשנות את דעת מורם האהוב להסכין עם גזר הדין הנתעב (שונאיו של סוקרטס קנו את קולות המושבעים שישבו בדין). קריטון מבשר לסוקרטס שהיום הוא היום האחרון בו יוכל להינצל, מכיוון שהספינה, אשר מועד בואה הוא האות להוצאה לפועל של גזר הדין מתקרבת לאתונה. החברים הצליחו לארגן בריחה בדרך פשוטה יחסית, ובעזרת השפעתם ועושרם יעלימו עין כל הנוגעים בדבר וכך יצליחו להעביר את סוקרטס לעיר אחרת, שם נמצאים אנשים טובים שיקלטו אותו ואף יאפשרו לו ללמד ולהמשיך את פעלו הפילוסופי.

סוקרטס עונה לחברו, תלמידו, שהוא יהיה נכון לבריחה אם קריטון יצליח ליישב את הספקות המנקרים במוחו, ואשר עד עתה הביאו אותו, את סוקרטס, למסקנה שעליו לציית למשפט אתונה, למרות שזה היה משפח - אי צדק מוכח. בדרכו המיוחדת, באמצעות שאלות ותשובות, מראה סוקרטס לקריטון שהנאמנות לעצמו, למה שלימד כל ימיו, והבנת המשמעות של היות אזרח במדינה דמוקרטית, מחייבים אותו לקבל את הדין ולא למרוד בו.

במרכז הדיאלוג הזה, מתאר סוקרטס את המהומה הגדולה, השוררת בראשו, שמחוללים חוקי העיר, בשומעם שסוקרטס שוקל בריחה. זהו מונולוג מבריק בו מוכיחים החוקים לסוקרטס, שבריחה היא בגידה גם בהם, בחוקים, גם בעיר, גם בכל מפעלו החינוכי והפילוסופי, וכמובן, בגידה בעצמו. סוקרטס, כמו איוב, אינו מוכן בעת צרה לקלל ולבעוט בכל מה שהאמין בו כל ימיו. קריטון מרים ידיים.

לסיום ההצגה הוספתי מונולוג קצר ומצמרר בו מספר, כעדות ראיה, פיידון, אחד החברים, על ההוצאה לפועל ועל רגעיו האחרונים של המורה הדגול. }

--------------

אל: גבי צורן

כמה דברים על הסופר שאינו אוהב ספרות

בעקבות קריאה בספרך –"מעבר לחיקוי".

 

אני קורא את דבריך בעניין רב. הקריאה איטית כי היא מאתגרת את המחשבה. אך נדמה לי כי כבר עתה אוכל לומר משהו אגבי על אפלטון הסופר הדרמטי. הנושא: קריטון.

 

ראשית, חייב אני לקבל עלי שכל הכתובים עליהם חתום אפלטון הם אכן כתביו. גם אם חלקם נכתב ע"י תלמידיו, הרי עדיין הם מהווים מסכת שלמה ואחידה המציגה לעולם משנה סדורה כהלכה. למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה שונים ולומדים וכותבים ומפרסמים רבבות דפים העוסקים במורשתו של גדול הפילוסופים. סביר מאד להניח שכך היה רוצה שנזכור אותו ואין ספק שהתנופה שנתן לחשיבה האנושית בהחלט מזכה אותו במעמד של בכיר הפילוסופים. אך מה היה אומר לו זיכינו אותו במעמד בכיר כזה גם כאמן-סופר?

 

כידוע דעתו על האמנות שוללנית ביותר. האמנות פורטת על נימי הרגש ויש לה סגולות חדירה שמעבר לתבונה ולתודעה. אי לכך היא נחותה לעומת התבונה והמקום שהוא הקצה לנו האמנים במדינתו, ממש לא מחמיא. הוא לא היה מרוצה להימנות על מחננו.

אבל אני רוצה לעסוק בגדולתו כסופר-אמן. כמובן אני מתייחס לדיאלוגים, ובמיוחד לקריטון ופיידון, בהם עסקתי כבמאי בהצגה שהועלתה בחאן הירושלמי.

 

הדיאלוגים, גם אם נכתבו לתוך תרבות מדברת, וביצועם הוא האחראי להיפעמות של נפשנו, לא יוכל לחסוך מאיתנו, האמנים לפענח ולדלות את המוצפן בהם. את ההיבט הרגשי המטלטל שבקריטון ובפיידון אנו קולטים מיד. העוול המשווע שעוללה אתונה לסוקרטס ובעצם לעצמה ולשמה הטוב, מקוממים, מסעירים את נפשנו ומשאירים אותנו חסרי מנוחה ואולי כועסים. כל אלה הינן תגובות נפש רגשיות. הטקסטים מגיעים אלינו ישירות ואין הם דוגמה לפילוסופיה "טהורה". אמנם  הם כתובים בצורה, נקרא לה לצורך העניין, יבשה. אפלטון מסתפק בהרצאת הדברים. יתרה מזאת, הדיאלוגים נקראים בשמות הגיבורים הנוגעים בדבר - קריטון ופיידון. אפלטון כותב בשמם. הוא אינו מביא סיפור "מיד ראשונה" אלא "מיד שלישית". הדברים התרחשו במציאות, הוא שמע עליהם מפי חבריו והעלה אותם על הכתב כיצירות שלו המתכסות באצטלת דברים בשם אומרם. בכך הוא מעביר אותם לפאזה רביעית, כיצירות אמנות. אין מה לעשות הסופר שאינו אוהב סופרים מתגלה כסופר אמן מן המדרגה העליונה שאמנותו מחייבת חקירה ודרישה ומשאירה מקום רב להיפתחות ולהתפתחות של המבצעים.

 

בסופו של הדיאלוג קריטון, לאחר המונולוג הידוע של החוקים כפי שהוא נשמע באזני סוקרטס וכפי שהוא משמיעו לקריטון, אומר סוקרטס לידידו כי אם ינסה לטעון כנגד החוקים סביר להניח שיובס על ידם.

"מכל מקום, אם אתה חושב שתוכל להועיל במשהו, דבר".

קריטון עונה: "אין לי מה לומר, סוקרטס".

שני המשפטים אוצרים בתוכם הרבה מידע על שני הדוברים. המשפט הקצר של קריטון, מלבד המידע שבו מכסה על תסכול מעורב בצער ובכעס יחד עם קבלת הדין.

כל הטרחה וההשקעה, הסיכון והתקווה שהשקיע קריטון בשליחותו, יורדים לתוהו והוא, שלא כמו אחדים מחבריו, נטל אחריות וקיבל על עצמו את הניסיון לשכנע את החכם שאיש אינו  מנצחו במאבק מילולי. ומה על רגש הבושה והאשם כשיחזור בידיים ריקות אל חבריו? והכאב הגדול על הסוף הבלתי נמנע? וקבלת הדין?

כל זה טמון במשפט אחד קצר ו"יבש". מאבק של דו-שיח מסתיים בכניעה שקטה. אבל כמה הדים ואיזו עצמה פנימית גנוזים במשפט של הנפת הדגל הלבן. דבר כזה הוא מעשה מרכבה של אמן גדול.

 

דברי הסיכום  של סוקרטס: "אם אתה חושב שתוכל להועיל במשהו, דבר" - יכולים להישמע כמתנשאים, מלאי יוהרה, אך אי אפשר שלא לשמוע בהם גם סוג של תקווה מהולה בייאוש קל ואולי אפילו תחינה מסותרת. אולי בכל זאת אתה רואה עוד משהו שאני איני רואה? אולי בכל זאת יינתנו לי חיי לשלל? ועם זאת הידיעה הפנימית שאין דבר שלא נבדק עד תומו ולכן אין יותר שום סיכוי להמשך החיים.

 

כל זה מעיד על גדולתו של הסופר, המצליח ללכוד באמצעות מילים נימי נימים של התרחשויות נפש בגיבוריו, תוך מתן פתחון פה מדויק המכבד את שניהם. בקלות וללא מאמץ הוא מאפשר לגיבוריו להתאפיין כאילו מאליו, דרך דבריהם, דרך האינטראקציה הנרקמת ביניהם. הדיאלוג כולו שזור רגעים מלאי חיות בלתי רגילה כמו מחזאי עמוק מתגלים דברים במלוא רובדיהם.

 

בהתייחס שוב אל דבריו של סוקרטס על כך שהפך והפך בדברים ש"יאמרו" לו החוקים אם יברח, אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהאופן בו הוא מנסח  את דבריו:

- "דע לך קריטון ידידי היקר, נדמה לי שאני שומע את דבריהם (של החוקים) כשם שלקוריבנטים לאחר ההילולה, נדמה שהם עדיין שומעים את החלילים והד טענותיהם מהדהד בתוכי עד שאיני מסוגל לשמוע טענות אחרות".

 

זה די מדהים וחושפני בצורה מעוררת פליאה. על סף המוות מוצא סוקרטס דימוי מלא הומור עצמי על כך שמצבו לא השאירו אדיש והוא עשה מאמצים כבירים לברר לעצמו את אפשרות קבלת העזרה מחבריו ומצא כי אינו מסוגל לעמוד בבריחה בעיקר בפני עצמו. הוא גם מגלה לנו עד כמה הוא אובססיבי באופיו כי הדין ודברים המתנהל בתוכו אינו נפסק ומביא אותו למצב המתאים אולי לבליינים אחרי ליל שכרות, כשהמוסיקה אינה מפסיקה להחריש את אוזניהם גם כשהם כבר שרועים במיטתם. בדברים אלה מסגיר סוקרטס את מצב הביניים שבין תקווה לייאוש, דבר הגורם לו עצמו לחוש תלוש ומעט מגוחך. אי אפשר שלא להתרשם שאכן קריטון הוא ידיד אמיתי שלפניו ניתן להיחשף ככה במלוא החולשה.

 

הדברים האלה מיד משליכים אחורנית על מונולוג החוקים המפורסם שהוא אולי, מבחינת הסופר, העילה הפילוסופית לכתיבת הדיאלוג כולו. מובן מאליו הוא הקו המוכר והחביב שבו החכם הזקן פורש את משנתו בפני תלמידו ומציג את מלוא תפארת יכולתו הדיאלקטית. בעד ונגד נשקלים היטב וההיגיון שליט יחיד שמנחה את גלגולם של הדברים. בהירות, שקיפות, טיעונים, טיעונים שכנגד, מקבלים ביטוי מאוזן, שקול היטב, בהיגד מנוסח בטעם משובח וגזרת הסכין של ההיגיון היא חדה ונחרצת. אין התפתלויות, אין פלפולים והתחכמויות. הדברים נאמרים בלשון ברורה וחדה. אך אם נראה את הדברים לאור מה שנאמר לעיל, מיד תצוץ אל פני השטח היכולת לשתף בלבטים אמיתיים מתוך תקווה, ואפילו מוסתרת, שהשומע קריטון, אולי ימצא פרכה ופרצה שאולי תמוטט את בנין הטעונים כולו. יתרה מזו, אי אפשר שלא להעלות את הסברה המפתיעה אולי, שסוקרטס משתף את ידידו בלבטיו כדי שהלה יוכל לקבל את עמדתו, ואף יגן עליה בפני יתר החברים. אי אפשר שלא לחשוב שסוקרטס, על פי אפלטון, מבקש ואולי גם זקוק לברכת הדרך מתלמידיו חבריו.

 

יתרה מזאת, לדעתי אי אפשר שלא לחשוב שסוקרטס באקט של אהבה, משאיר לחבריו את היכולת לשאת את אבלם ביתר קלות, מכיוון שהם מצוידים היטב בנימוקים כה חזקים להחלטתו, כך שהם עצמם יוכלו לקבל אותה כמעשה התבוני הנכון ביותר שעשה המורה האהוב ולא כגחמה פרועה של זקן פנאט ואובססיבי. מונולוג החוקים אינו עוד הרצאת דברים מלומדת, אלא מעשה של רקמת תחרה של יחסים הנרקמת ביחד - מורה ותלמידו.

 

כשסוקרטס שואל במהלך הנאום-קריטון: "מה נאמר על זה? האם איננו חייבים להסכים?", זו אינה שאלה של מורה כבחינה לתלמידו, אלא קריאת עזרה: אתה מבין שאין לי כל אפשרות אחרת אלא להסכים למה שאומרים החוקים. תגובתו של קריטון היא קצרת רוח ואפילו נרגזת: "בשם זאוס, סוקרטס, אנחנו חייבים". אין זו רטינה על הזקן הנודניק, אלא זעקה נואשת על כך שהיגיון הדברים נוטה לטובת טענת החוקים. האהבה תביא סבל וכאב-הפרידה הבלתי נמנעת.

 

אם כן, כמה משפטים בודדים מציידים את הבמאי והשחקנים בתעודת מסע פנימי עמוק ורב

אתגרים. הסופר שלנו הוא גדול באמת, משום שהוא גם דורש מאתנו לצלול וגם מצייד אותנו במפת דרכי העומק. במילים אחרות, יצירתו הדרמטית אינה מסתפקת בתחום המימטי. היא מאלצת אותנו ללמוד לא מעט ולהפעיל את כוחה של חרות היוצר. לדלות ממעמקי נפשנו היום, את המכלול הססגוני של רחשי הנפש של גיבורינו מן העבר הרחוק.

 

ישנם דברים נוספים כעדות לכך שאפלטון הינו מה שאינו אהוב עליו, כלומר, אמן. הסגנון הוא האדם. אין להימלט מן הציור מלא החיים של סוקרטס דרך אופן הדיבור המדויק המהוקצע ובעל הנימה האירונית מה של דבריו. ההתנשאות הקלילה המלווה קביעותיו כמו גם את שאלותיו, והגישה הזהירה של קריטון לשליחותו, שאינה מחפה על היחס המורכב של הערכה רבה, ואפילו אהבה שעליו לרסנה, והצורך לשמר כבוד ואצילות ולהכניס נימת ריחוק קלה לדבריו. בקיצור דיאלוג דרמטי מן המיטב שבמיטב ראוי למחמאה של "המחזאי הגדול".

 

האם סבל היוצר האמן משנאה עצמית? סביר להניח שלא. הוא הלך שבי אחר תורה שלמה שהוא בעצמו יצר ולכן חייב הדבר את ההתכחשות המוזרה ליכולתו הגדולה החורגת מתחומיה של תורתו.

 

(אילן תורן, במאי ושחקן)

קישור קבוע

הקיקיון הזה

אשר נתן לי צל מעל ראשי

להצילני מרעתי

שלא עמלתי בו ולא גדלתיו

שתולעת הכתה אותו בעלות השחר

שבין-לילה היה ובין-לילה אבד

שלא נותר ממנו זכר תחת השמש

הקיקיון הזה לבדו יודע

ששמחתי בו שמחה גדולה.

 

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

קישור קבוע

הדלת צבועה באוף-וייט, מאובקת מעט, עם חור הצצה סדוק, שני מנעולים וידית מתכת עגולה שמזדקרת ממנה להיטיב את האחיזה. מנורה חסכונית דולקת בבית המנורה שמעל לדלת, שופכת אור בהיר וניאוני על הדלת שנעשית מאובקת יותר ככל שהמבט יורד למטה. כיסא תלמידים לבן ורצפה סדוקה ומדרגות שראו ימים יפים יותר. על הדלת שלט קטן ומרובע: "שלום! בבקשה לצלצל פעם אחת ולהמתין. תודה!"

 

אתה מצלצל וממתין, ולפתע אתה מגלה שאתה קשור בשלשלאות בלתי נראות לדלת, לכיסא ולפעמון. האם יש מישהו מעבר לדלת? האם הוא שומע? האם תצטרך להמתין כך לנצח? כמה זמן זה מנומס? חצי שעה? שעה?

 

בינתיים דלתות אחרות נפתחות. גם הדלת שממול, אישה שבה אל חתול המחמד שלה, גבר ואישה רבים. אתה בינתיים מעלה השערות. אולי שכח? אולי הלך לטיול עם הכלב? אולי קרה לו משהו? למה לא השאיר פתק על הדלת? אולי לא הספיק? ואז אתה מחליט שקרה הנורא מכל. אתה מתקשר אבל אין תשובה. כמה זמן עוד תעמוד כעני בפתח? מוטב שתשב.

 

אתה יושב והזמן חולף מבעדך. דלתות אחרות במקומות אחרים בעולם נפתחות ונסגרות. רק אתה יושב מול הדלת הסגורה, אינך זוכר כלל מדוע באת הנה, אבל זה בטח היה מספיק חשוב כדי להמתין, ולהמתין, ולהמתין. 

(לאחר שנתקבל אצלנו קטע זה של יואב איתמר, נבדקה הדלת, הוחלפה המנורה ואורה עתה חם יותר מקודם. הדלת עצמה עברה ניקוי. באשר להמתנה ליד דלת סגורה, הרי שידוע הוא שהמתנה של רגע נדמית כנצח, מה עוד שאם אין פותחים את דלת החדר מיד, סימן הוא שבחדר פנימה מתנהלת פעולה דרמטית שאין להפסיקה. מיד עם סיומה, נפתחת הדלת. תודה ליואב – החדר)

קישור קבוע

בתוך תיבת הזיכרון

קולות שונים ומשונים

נאבקים על הבכורה;

סלסול נוגה של סקסופון

ומרש של אֵבל מתבכיין

אשר מספיד את מה שאין,

שירתה של נזירה

ופיזוזיו של הליצן -

וגם צליל הוואלס הווינאי

ליד רכבת – דם מקפיא;

כך מסתחרר לו המחול

לתוך הזיכרון של האתמול.

קישור קבוע

יום הזיכרון - אני חושבת על היום הצבוע הזה בדגלי כחול לבן, יום הבכי והשכול והשירים היפים ברדיו, יום שמאחד אותנו כעם ובעצם איך אפשר אחרת כש"אין לי ארץ אחרת"? כשהשירים ברדיו, שירי הקרב והשכול נשמעים כל כך נוגים והמלחמה מצטיירת כפיתרון כל כך רומנטי, ויש לנו מדינה ויש לנו אויבים ויש ברוך השם תמיד במי להילחם. הנה אנחנו כל כך מאוחדים, צבועים בכחול לבן. ביום זה בוחר ראש ממשלתי לשאוג: "נכה באויבנו בכל עוצמתנו. נגיע גם אליכם. לא נוותר לנמר שנועץ את שיניו בילדינו, בנשינו, בישישינו, לא נאמין שהנמר הזה הפך חברבורותיו". באופן סמוי וספרותי זוהי אמירה גזענית כלפי כל הפלסטינים שמשמעותה למעשה: "אתם כולכם כמו נמרים, אויב מסוכן לנצח נצחים, נמר שלא יהפוך חברבורותיו", ובמילים ארציות: "אתם הערבים, לנצח תישארו אויבינו המרים". מתוך דבריו מתברר כי כל ערבי הינו רוצח פוטנציאלי ואיך יהפוך הנמר חברבורותיו?  זו דרכנו להיות עם, אומר ראש הממשלה, בזכות השנאה אנחנו לנצח עם אחד.

 

יום הזיכרון הזה מבזה את הנופלים. הוא אקט פוליטי. הנה הוא כבר משמן את גלגליה של המלחמה הבאה, איזה סיכוי לשלום יש לנו אם הנשיא אומר בטקס כי הנופלים הם אדני הארץ, הם מגש הכסף, איך נפסיק את מעגל הלחימה אם בכל יום זיכרון אנו מחדדים שוב ושוב כי טוב למות בעד ארצנו ולא טוב לחיות למענה. שליטינו מאדירים ומפארים עשרות אלפי מתים, הופכים אותם לנסיכים, למלח הארץ, הופכים אותם למלכי הארץ. וגלעד שליט אחד עדיין שוכן לו בדד, שבוי ונשכח בכלא. יום  זיכרון כזה אין בו שום הדרת כבוד, הוא עדות ליום השיכחון אם חייו של חייל אחד חי הינם כאפס לעומת מותם של עשרות אלפים.

לא כולם היו אדוני הארץ. לא כולם מגש הכסף. חלקם הלכו כצאן לטבח ונפלו במלחמות מיותרות. משועבדים להחלטות פוליטיות שרירותיות. יהי זכרם ברוך.

 

בתי חוזרת מהגן ומראה לי איך עומדים דום במבט מושפל: יפה, נכון אימא?  אני שואלת אותה: למה את עומדת ככה? בגלל הטקס, היא עונה. ילדים לא צריכים לעמוד דום, אני אומרת לה. הנה מאמנים תינוקות להיות חיילים ולציית לצפירה מטופשת ומפחידה, כאילו בלעדיה אין זיכרון, כאילו חייבים לעשות את הקישור הפוליטי הזה בכל שנה, הנה אנחנו מזרימים לדמם של ילדינו הקטנים שלנו שיום הזיכרון הוא קדוש, כל הכבוד לחיילינו, כל הכבוד לצה"ל, הצבא הכובש שלנו. גם כאשר למדינת ישראל לא נשקפת שום סכנה קיומית אמיתית, יש מי שטורח להפחיד אותנו שוב ושוב, לוקח את ילדינו לצבא, ללא האפשרות להטלת ספק.

 

אני מכבדת את זכרם של הנופלים. כל חייל שהקריב את חייו הוא סיפור ועולם וחור שחור בנשמה. אני חושבת שראוי ללמד את ההיסטוריה המשותפת לשני העמים, את הכאב והאובדן של שניהם, לנטרל מעט את צחצוחי החרבות. אבל אם נמשיך להפוך את היום הזה להסתה פוליטית, הרי שהגלגל לעולם לא יתהפך ולנצח נאכל חרב, לנצח נמשיך לקדש את ימי הזיכרון, נמשיך להתרפק על שירה בציבור ולא נעשה דבר כדי לשנות את פניה של הארץ הזאת. לא אנום ולא אשקוט עד שתשנה פניה עד שתפקח את עיניה. ביום העצמאות אני רוצה לומר להמשיך לאהוב,להעריך ולהאריך חיי אדם ולא לקדש את המתים, לומר כי ישנה אפשרות להנציח את זכרם בלי לקדש את המלחמות הבאות. לא רוצה לשלוח את ילדיי למלחמה הבאה, אבל הפעם באמת לא רק לשיר על זה בשיר נוגה ומפתה. לא רוצה להיות שותפה לרומנטיזציה של מלחמת ה"אין ברירה" הבאה, לא רוצה להעמיד ילדים רכים לדום ולהפוך אותם למכונות מלחמה. לא רוצה שילדי יהיו שותפים במשחק הזיכרון הנורא הזה.

 

אין שום עם סגולה יש רק יחידים
לא כולם טיפשים ולא כולם מודים
אלה יהודים ואלה יהודים
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.

(שלום חנוך)

ותחי מדינת ישראל שוויונית וחופשית.

קישור קבוע

קול ביער

גבוה מצמרות העצים

צריך להיזהר

הזאב מגיע, רעב

גבוה, בלונדיני

עיניים כחולות גדולות

שיניו מצופות אבק שריפה

מוכנות להינעץ בבשר רך

צריך לברוח

אך היער מוקף

האוויר חנוק

חיות קטנות מוטלות בכל עבר

צריך לדרוך על גוויות

כדי להימלט.

קישור קבוע

אח! אחמד, אחמדי, אמדינג'אד

המדינה הזו גורמת לי . . .

אוי, כן, ככה . . . היא גורמת לי

אני . . . גומרת לי . . . אח!

אחמד אחמדי אחמדינג'אד

לא מפסיקה לפנטז עליך ולעשות ביד

אחמדי מחמדי – בכל פעם שאני רואה חייל קרבי

אחמדי אח! כשאני נזכרת בלח"י בפלמ"ח

אחמדון אחמדינאג'ון – בכל פעם כשאני שומעת ת'המנון

אח . . . מדיני – יותר חזק! כשאני רואה את אהוד ברק

משתוקקת שתשפריץ לתוכי בכמויות – בכל פעם כשבונים בהתנחלויות

גירוש ילדי העובדים הזרים – מפנטזת עליך גומר לאלי ישי ב-פנים

חוקים ועוד חוקים, חוק הנכבה, חוק נגד חרם –

מפנטזת אותך משפריץ לדליה איציק ישירות לרחם

אחמדי מחמדי! אחמדינאג'וק! פונדמנטליסט קטן ודוחה

הכיבוש גורם לי לרצות שתגמור לי בפה (גם תמונתו של החוזה)

כל כך הרבה דברים במדינה גורמים לי ש . . .

אוטומטית במוחי אתה עולה (ואני בכלל א – מינית)

הגדר, הו הגדר! רק גורמת לי לרצות אותך יותר ויותר . . .

מתי אתה גומר? תגיד כבר שאתה גומר!

אחמדין דין, אחמדון ג'ואן שלי, די עם הלשון

כמו פתק לכותל תחדור לתוכי, כמו עין לציון

אם בלתי אפשרי להפריד את הדת מהמדינה . . .

אח, מדינה אחמדינג'אד אח, מדינה ג'ו

קולו של בן גוריון מכריז על המדינה, עושה לי . . .

הקול שלו עושה לי . . .

אוי, אחמדי מחמדי, נו תלחץ כבר

תלחץ לי כבר על נקודת הג'י 

 

2011©כל הזכויות שמורות לנטלי כהן וקסברג 

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 20.05.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

"אבנים"- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

"אבנים" הינו מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

תודה לתיאטרון החדר

אחת לחודש, באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30  

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

ראיון עם ינון צפריר בערוץ הראשון:

http://www.iba.org.il/media/?recorded=1&starting=10_1_2011-03-16_190919



"אורטל חייבת למות!"

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

‏יום רביעי, 18 מאי‏, בשעה 20:30‏‏, התיאטרון הערבי עברי, יפו העתיקה. מפרץ שלמה 10 (ליד החמאם). ‏‏כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע. 

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

24.5 בשעה 20:30,  25.5 בשעה 21:00,  15.6 בשעה 20:30,  16.6 בשעה 21:00.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:





















יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית:
kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

טראנס תיאטרוני במדבר

סדנת וויקאנד. סדנאות העשרה משחקית. שחקנים במאים ובוגרי בתי ספר למשחק. ברחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. סדנאות הטראנס התיאטרוני מתקיימות כבר שנה רביעית ומיועדות גם לסטודנטים, וליוצרים מתחומים שונים (מוסיקה, מחול, כתיבה).
עם היוצרת והבמאית איילת רון: "גוויותיי ורבותי" בתיאטרון המעבדה, "היידי בת זונה", הנחתה סדנאות משחק באוניברסיטת ניו יורק. מנחה אורחת - אסתי זקהיים. הסדנה תתמקד בבניית דמות דרך הרחבת עולם הדימויים של השחקן, תוך שימוש בייחוד האישי. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני.

לאנשי החדר - הנחה. לפרטים והרשמה: 03-5250696, או במייל: Trance.theatre@gmail.com

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 





















סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית הרדיו החדשה בקול השלום. אם היה בחייכם אירוע שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים, נא לפנות אלי לתיאום ראיון. התכנית תשודר גם ברדיו 107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערבבברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

קישור קבוע

--------------

דרך ארץ

הכביש למכוניות והמדרכה לבני אדם. ככה אומרים. אמרו. נגמר. עכשיו הכביש שלנו, רוכבי אופניים, וגם המדרכה. עכשיו אנחנו המלכים של הכביש והמלכים של המדרכה. אנחנו חוסכים אנרגיה. לא מזהמים את האוויר. לא משלמים חנייה. לא משלמים קנסות. מגיעים לאן שמגיעים יותר מהר מאוטובוס, יותר מהר מטוסטוס. ואתם הולכי רגל, תיזהרו. כשאנחנו בדרך אין לנו אלוהים. נוסעים עם כיוון הנסיעה, נגד כיוון הנסיעה. מה איכפת לנו. מי בכלל שם על חוקים בארץ המחורבנת הזאת. יש גבול, אין גבול, על הזין שלנו. כמה מאיתנו כבר הפילו קשישים, ילדים וסתם אנשים. שברנו ידיים ורגליים, פצחנו גולגולות. אין בית דין. אצלנו זה פגע וברח בלי להשאיר תעודות. אז כשאנחנו בדרך, אתם הולכי רגל אומללים, יותר טוב לכם שתישארו בבית, אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם.

(וינסטון סמית)

--------------

עמידת ראש

תמר פייקס, אמנית, יתומת צה"ל ואחות שכולה, אינה מצליחה למצוא לעצמה מקום בטקסי הזיכרון המקובלים. היא מחליטה להציע אלטרנטיבה: לעמוד בזמן צפירת יום הזיכרון, אבל הפעם על הראש. בימוי: תמר פייקס (ישראל, 11 דק', 2011)






















--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il