12.2.2102, אמיר היקר מאוד. תודה על אתמול, זו הייתה עבורי חוויה מטלטלת, אני ממש נסערת היום... אתה אדם מדהים. החוויה האינטימית הזו, המשחק שלך, הנושא הזה... אין לי מלים... אלפי תודות... (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)
- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם. |
האיגרת השבועיתיום ה', 2012 . 2 . 16------- - הוידוי האחרון בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל משחק: אמיר אוריין מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30 מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30 טל': 0508-497715, 03-5171818 ------- מחזה: אריאל דורפמן עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין בימוי: אבי גיבסון בר-אל משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני מבית היוצר של קבוצת אורתו-דה טל': 0508-497715, 03-5171818 --------------
לימודי משחק ובימוי מידע באתר החדר: כאן -------------- ייעוץ אישי: יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- -------------- --------------
...בתוך עולם שנראה עתה כאילו הוא שרוי בתוהו, הרמוניה איננה הדבר המובן מאליו. ככל שחווית התוהו נתפסת כקיצונית יותר, כך מתגברת המגמה הנגדית לסדר מוחלט. שני המצבים הקיצוניים הללו מאיימים באותה מידה. בהיותם מנותקים זה מזה, הם אינם יכולים ליצור הרמוניה, אלא אם כן יוכלו לקיים ביניהם קשר. בתוך התוהו הזה שועטת התרבות קדימה, רדופה וקצרת נשימה, מבקשת לסכם את הכול במילה אחת, בסיסמה, במושג כולל אחד, מבקשת לה נקודת אחיזה, ומאמינה שאם תמצא אותה נקודה, תבוא הגאולה. ככל שהדבר עשוי להיחשב מופרך, אכן אנו יכולים להעמיד את העולם כולו על מילה אחת, על תנועה, על צליל, ולראות בנקודה זו את מקור האור, המקור לגאולת האדם והעולם. בעבר כבר ניתנו לנקודה הזאת שמות רבים: האלוהים, האהבה, היקום, המשפחה, המדינה, המדע, הדת, האני, האינסוף, האין וכו'. האדם היוצר איננו יכול להסתפק בזאת. בשבילו זוהי רק נקודת המוצא...
אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַפַּעַם שֶׁנָּפַלְתָּ עַל הָראשׁ? מֵאָז אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בְּפִתּוּלֵי מוֹחֲךָ, בְּפִתּוּלֵי מוֹחִי. אֲנִי בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וְלֵב וּכְאֵבְךָ אֵינוֹ לְפִי כּוֹחִי. נָשַׁכְתָּ אוֹתִי כְּמוֹ כֶּלֶב מְשֻׁגָּע, כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל. אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה לא תָּנִיחַ לִי לִפּול.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?) 18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, 1). ...בתקופה הטרום-מונותיאיסטית היו האלים הכנענים מקומיים ופונקציונאליים הם שרתו בתחומים מסוימים של חיי האדם. לא בהכרח הם היו טריטוריאליים. האל העברי הוגדר כאל כללי שבו התגלמו פונקציות חברתיות, כלכליות, אישיות ותרבותיות. מצד אחד הוא קובע גבולות פיזיים טריטוריאליים בארץ ישראל ומצד שני הוא בעל אופי אוניברסאלי. חיבור זה משמעו קודם לכל כיבוש והשתלטות תרבותית. בשני מקרים – הן בתקופת המקרא, והן בתקופת התבססותה של מדינת ישראל – אנו מוצאים משאלה משותפת: לנכס את הארץ כי היא נכס כלכלי ולהגדיר ניכוס זה בנימוקים דתיים. כשמודבר בפזורת היהודים ברחבי העולם, לרוב משאלה זו נושאת אופי רוחני של תיקון עצמי, יותר מאשר פרוגראמה פוליטית לכיבושים פיזיים. מכאן שראוי לשקול שוב את הטענה הנשמעת מעת לעת מפי יהודים ברחבי העולם: כיוון שהיהדות, כפי שהיא מוכרת היום, התגבשה בגלות ולא בארץ ישראל, מכאן שיעודה של הדת היהודית הוא תיקון האדם ולא כיבוש פיזי של טריטוריות. אבל המשאלה העברית לאחדות האל בארץ כנען הכבושה, אינה באה על סיפוקה המלא. בעקבות הכיבוש נוצרת בארץ כנען תרבות מורכבת. העברים שואפים לפולחן האל העברי כתרבות מרכזית רשמית, ובמקביל מתקיימות תרבויות המחתרת של עמים כבושים. עמים אלו ממשיכים לקיים את פולחני האלים המקוריים שלהם. במילים אחרות: תחת שלטון העברים, יהוה הוא האל הקואליציוני בארץ כנען, וסביבו פועלים האלים האופוזיציוניים של העמים הכבושים. האל העברי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרא, אינו סובל מתחרים. הוא מתייחס לאלים האופוזיציוניים-האלטרנטיביים ביחס של דחייה, כעס ושנאה, ומדי פעם הוא מצווה על השמדתם. המקרא רצוף בהוראות חוזרות ונשנות של האל להשמדת האלים המתחרים. בפרשת משפטים נאמר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על-פיך" וכן: "...ולא תעשה כמעשיהם כי הרוס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם" (שם, כ"ג, 24), או: "לא תכרות להם ברית" (שם, כ"ג, 32). כיבוש הארץ על ידי העברים, בין אם נתקיים מבחינה היסטורית או רק משל היה, הוא, אם כן, נקודת ציון דרמטית במערכת היחסים שבין האלים השולטים בה. לא עוד יחסי שלום או מלחמה בין אלים שווים במעלתם, אלא קביעתו של האל העברי כאל יחיד, שכביכול, מוציא אל מחוץ לחוק, את כל האלים האחרים...
שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך (משלי, א', 8) מהי תורתי? כתוב: האם מלמדת דרך ארץ ומידות טובות, נותנת את הסומק והאב מלמד תורה וזה הלובן. נותן את המימד הרוחני. בגן של שירה מדברים על אלוהים. - "מה זה אלוהים, שירה?" - "אלוהים זה מה שיש בכל דבר, בהכול, הכול זה אלוהים. אלוהים הוא בעצים ובפרחים ובעננים ובשמיים ואפילו בג'ורג'י יש אלוהים". - "ואיך הוא נראה?" - "אני לא יודעת איך הוא נראה. מה זאת אומרת? מה את מקשקשת קשקושים אימא". - "למה קשקושים? אני רוצה לדעת איך הוא נראה. אני לא ראיתי אותו, אולי את ראית?" - "לא, לא ראיתי. אי אפשר לראות אותו, הוא פשוט בטבע שלו, כמו שנגיד החילזון הוא בטבע שלו בגינה ואם מוצאים אותו אז צריך להחזיר אותו לטבע שלו". - "אז אלוהים הוא פשוט בטבע שלו? אבל איפה זה?" - "אוף, אמרתי לך שזה בהכול, בהכול אימא. מה את לא מבינה? טוב אני לא רוצה לאכול יותר. אני צריכה לצבוע?" - "העולם טוב?" - "הוא טוב. אבל הוא גם לא טוב כי יש רעים". - "מה זה רעים?" - "רעים, נו, כמו המכשפה שאני לא רוצה לראות בשלגיה כי היא הורגת אותה עם התפוח". - "ואת מכירה רעים? יש רעים בגן?" - "כן". - "מי למשל?" - "אני לא זוכרת. רעים וזהו". - "שירה, למה שמת את העלים בצנצנת?" - "זה לא עלים. זה דה דה וגילי והם בעונש". - "אה. למה הם בעונש?" - "כי הם הפריעו במפגש ודה דה דחף את גילי אז הם עכשיו בעונש". - "מה זה עונש?" - "זה כשמישהו נגיד עושה משהו שלא בסדר אז שמים אותו בפינה". - "אה. להרבה זמן?" - "לא, מה פתאום? רק לקצת ואז הוא יכול ללכת לשחק. למשל מיכאל ירק עלי ביצה אז הוא היה בעונש". - "הוא ירק עליך ביצה? - "כן, כי אני אכלתי את הביצה, כן? ואז פתאום היה לי אפצ'י ולא יכולתי להתאפק אז התע... השטע... נו..." - "עשית אפצ'י". - "כן, ובלי כוונה יצא על מיכאל. אבל זה היה בלי כוונה ואז הוא זרק עלי פירורים של ביצה וזהו". - "ובכית?" - "כן. אבל רק קצת". - "ואז מה קרה?" - "ואז אמרתי אותו והוא היה בעונש". מוסר אמי אם שואלים אותך מאיפה הבגד שאת לובשת אף פעם אל תגידי. כי אז למישהי אחרת יהיה כמו שלך. אף פעם לא לשבת בשירותים ציבוריים אם מישהו מציק לך תגידי שיש לך אח גדול ושהוא שומר עליך. ומיד תלכי לקרוא לו. שמעת? כל דבר שאת רוצה לעשות את יכולה. תורת אבי צריך רק לרצות ואז הכול אפשרי. זה אימא שלי אמרה לי. "קינדר אונד געלט איז דה גאנצע וועלט" (כסף וילדים זה כל העולם). גם את זה אימא שלי אמרה לי. אני לא מתעסק בחינוך. מה שאת רואה בבית זה מה שתלמדי. אני לא מחנך. אימא שלי פחדה שאני משחק כדורגל בשכונה במקום ללמוד, ומה ייצא ממני. אבא שלי לא ענה לה, אבל הוא לא אמר שום דבר. וכשהיו חברים שלי באים לבקר הוא היה יושב אתנו, מדבר קצת, משאיר אחריו קופסת סיגריות ובוטנים. אף פעם לא עישנתי. הוא היה מביא את זה לחבר'ה. זה לא היה בדיבורים ולא היה בהרצאות זה פשוט היה שם. שבת בבוקר עם הגשש החיוור, אחר כך תקליט של סטרווינסקי או רובינשטיין. מישהו קורא: האוכל מוכן, וסביב השולחן מקומות קבועים. אחי ואבי בקצוות, אמי ואני בתווך. אימא הייתה מחלקת את האוכל תמיד באותו הסדר. אבא, אריאל, אני ובסוף היא. לפעמים היא לא הייתה אוכלת בכלל, ואבא היה מתרגז "למה את לא אוכלת?", "בחייך, אני לא רעבה, אכלתי כשבישלתי". אם סבא היה בא לביקור הוא היה מקבל את המנה שלו לפני כולם. הגברים בתמונות גבוהים. לובשים חליפה. לפעמים מגבעת על הראש. סבא של אימא שלי מת כשאופנוע פגע בו בגיל 97. סבא שלי הלך לישון ולא קם חודשיים אחרי יום הולדתו ה-98. הנשים במשפחה הזו, אימא שלי ואימא שלה מתו מהמחלה. רחוק יותר אני לא יודעת. אתמול כל היום עמדתי על הרגליים. בבוקר עסקתי בשלי ובצהריים עסקתי בילדים. הכנתי קוסקוס לשירה וריסקתי מרק לאיתמר. כבר שנה שאני לא מצליחה לבשל משהו אכיל בבית. זה תמיד פסטה, קוסקוס, פתיתים ושניצל. בא לי להקיא מזה. צרות של עשירים. ייסורי האמהות הונחו בתוכי שכבה על שכבה החל מהשעה שתיים, אז חדלתי מלהיות משהו אחד וחזרתי להיות אימא. שלומי סבור שילדים זה כיף. אני אומרת לו שוב ושוב שילדים זה לא כיף, ולא צריך לצפות לזה. ילדים זו עבודה, זו שליחות, זו חובה. כיף זה רק בונוס בסיפור הזה. ובכלל תפסיק כבר לחשוב שהחיים זה כזה תענוג. באמת שלא באנו ליהנות פה. כשילדי מסיימים לאכול אני מלקטת את השאריות כי חבל לזרוק. עם כל תנועה של קירוב הפירורים לפי אני נזכרת באימא שלי וכמה שכעסתי עליה שכך היא אוכלת. הקורבניות הזו. נו מה, היא הרי לא הייתה קיימת, היא הייתה אימא. אחי הגדול מבשל אוכל טעים. בשר, בעיקר. אוכל של גברים. אימא שלי הקפידה על מטבח בריא, וזה היה בתקופה שעוד אף אחד לא שמע על אוכל אורגני. אבל היא הייתה מכינה הכול לבד, מיונז ביתי וממרח שוקולד, היו לה כל מיני המצאות אפילו גלידה היא הייתה מכינה. לא תמיד יצא לה טעים, אבל מידת הקורבניות הוסיפה תבלין נסתר לאוכל שתמיד היה לו פוטנציאל לא ממומש: פשטידות מבצק עלים ממולא תפוחי אדמה ופטריות, אבל תמיד שרוף מדי ומתפרק. צלי בשר בתפוחי אדמה אבל תמיד יבש מדי ונתקע בגרון. עוגות נמוכות מדי, עוגיות דקות מדי, אוזני המן מתפוררים למגע, סופגניות ביזאריות וקשות כאבן. הקונפליקט האימהי שלה בא לביטוי בכל מאכל. בכל מעשה. אני חושבת שאני מבשלת טוב יותר. אני ממלאת את כל ההוראות שבספרים, בלי קיצורי דרך. לא היה לי כוח לטגן, אז בישלתי. זה דווקא יצא טעים. החלפתי את הרוטב בסויה וזה ממש מוצלח דווקא. דווקא. מילת המפתח כאן, דווקא לאמהוּת הזו, לתפקיד הזה, שאיש לא כפה עליה למלא בצורה כל כך מוחלטת, מלבד עצמה. מנת הדגל הייתה קלופס, קציצה אימתנית וריחנית, צופנת בחובה ביצים חומות ופטרוזיליה. המנה החגיגית של ימי שישי בחורף. יצירת הפאר הייתה קורסת למגע הראשון של הסכין, ועל כל תלונה הייתה נשמעת האמירה: "אני לא יודעת מה אתם רוצים? זה דווקא ממש טעים! טוב, אולי לא ערבבתי טוב אז זה יצא כאן מלוח מדי/בלי מלח בכלל, אבל תנסי את החלק הזה כאן. זה ממש טוב". היה רגע שבו הקלופס התחלף בבורקס סמי ומרק יוגורט עם מלפפונים. "בכלל, נמאס לי מבשר ואם לא אבא שלך, אני הייתי מפסיקה לבשל את זה. אבל גם אריאל צריך כי הוא גדל כל כך מהר. אבל החיות המסכנות האלה". בחג הפסח היה הקונפליקט מגיע לשיאו בצורת רגל קרושה מקרטעת בתבנית אלומיניום וחמיצה מדממת שלתוכה הוטלה ביצה לא מבושלת. אלה הונחו אחר כבוד על שולחן המטבח שנותרו עליו אי אלו פירורי לחם, ונאכלו בסכו"ם שהוגעל בקערת הכביסה שלתוכה הוטלה אבן מהחצר, בצירוף כמה רגבי אדמה סוררים. אתמול החלטתי לבשל משהו לעצמי. שומו שמיים. כך קם בתוכי מין מרד קטן כזה. גם אני פה. החלטתי, למרות הכול, ובכל מחיר, להכין פשטידה. פאי. קיש. ההחלטה נפלה ברגע של חולשה, כשנראה היה שהכול מתנהל על מי מנוחות. שירה ישבה במטבח, ציירה חתולים, בטנה מלאה בקוסקוס עם תפוחי אדמה ובלי בצל ובלי עוף ובלי גזר "את יודעת שאני - לא – אוהבת - גזר!!". "טוב, טוב, אני אוציא לך את זה, רגע". היא כל כך רזה רק שתאכל, באמת, שתאכל וזהו. איתמר דווקא אוהב גזר ועוף ובכלל הוא אוכל הכול שיהיה בריא, הוא מאוד אהב את תבשיל העוף בתאנים מיובשות וניחוח קינמון שבישלתי לו שלשום. מתמלאת בחדוות יצירה ובגאווה על כושר האלתור שלי ויכולותיי הבלתי נגמרות לענג את הגברבר הקטן. ואיך שהוא גדל ברוך השם טפו, טפו, טפו. כששלומי חזר אחרי הצהריים הוא חיסל את מה שנשאר מהסירים שבישלתי ואני עדיין קיוויתי להוציא מתחת ידי קיש. כי אני לא סובלת בשר ועוף. איכס. עד השעה חמש הצלחתי להכין את תחתית הבצק הפריך לקיש, ועד רבע לשש היא שכבה בתנור ונחרכה עד תום. הברוקולי שאמור היה למלא אותה נאכל על ידי אחי והבן שלו שבאו לבקר. הילדים כבר היו צריכים לאכול ארוחת ערב, שיהיו בריאים. איזה יופי שהם אוכלים את זה. לזה הוספתי חביתה משודרגת בחמאה וחלב וטוסטים מוקרמים. הם קינחו בעוגת הבננות שהכנתי בתחילת השבוע. אחרי שסיימו להרוס את מה שהיה להרוס וקרסו במיטות בשעה תשע וחצי, התפניתי לסיים להכין את הקיש, ואת מר לבי הטחתי בבעלי, בן זוגי, שבסך הכול לא עשה כלום. "למה אתה לא מבשל אף פעם?! פעם אחת! פעם אחת תבוא הביתה ותגיד, היום אני אכין מרק, או אורז. לא משהו מסובך. כן. הכנת לפני שבועיים עוף בתנור. יופי. עוף זה לא נחשב! אני לא אוהבת עוף! מה בן אדם צריך לעשות כדי שיקשיבו לו. אף אחד לא מבשל בשבילי, אתה שומע? אף אחד. אני גם רוצה יום אחד לבוא הביתה..." הדגמתי לו איך אני באה הביתה. פותחת את הדלת. "שלום!" להתיישב ליד השולחן, כן, ככה בלי לשאול בכלל, לקחת לי מהסיר מה שיש ולאכול משהו שמישהו אחר בישל! בשבילי! הוא ניסה לענות, אמר איזו מילה וחצי. שסיכמנו שהוא עושה כלים ואני מבשלת. אז אני לא רוצה! טוב טוב, די כבר. בשעה עשר בישלתי ברוקולי נוסף, ערבבתי שום וגבינה, אלתרתי את עצמי לדעת ובכיתי. שלומי נרדם בחדר הילדים. אפילו הכלב כבר אכל. רק אני עדיין מבשלת. פינקתי את עצמי גם בבורגול בחמוציות וג'ינג'ר. בשעה רבע לאחת עשרה הצלחתי לאכול את ארוחת הצהריים ההיא, שאימא שלי הייתה מכינה לעתים כל כך רחוקות. ארוחה צמחונית, קטנה, ירוקה וצנועה, בלי חלבונים ועמילן, שהייתה מניחה על השולחן ואומרת, אז מה יש לא כל יום חייבים לאכול בשר, מה קרה? מה קרה?! היינו לועסים בשתיקה. מה יש. לפעמים מותר לי להכין גם דברים שאני אוהבת. (שלי קלינג, אימא, קולנוענית ושחקנית)
ואני הייתי השֵׂה לעוֹלָה עוֹלֶה מִכָּל הכיווּנים מַשַק כַנפֵי הנֶשֶר הדורסני אין איש. מִצְלוֹלֵי הכינורות הרָנִים מזמרים אֶת בוֹאי אליךָ אהובי. (בילי לרנר, משוררת)
(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
ערב רד אהוב, שלום לךָ ממרחקים אני עודני במסע. זוגות אוהבים חולפים בדרך. בבתי הקפה מגישים משקאות תוססי אהבה. ניתן למצוא כאן זוגות המאותתים באורות תשוקה. זוג מחזיק ידיים. מביטים בעיניים כלות מצפים לרגעים האלה בהם האנדורפינים עולים עד קצות הנשמה. אני מקַנאה בהם. בכל מבט בכל נגיעה. הם שוחים על פני אגמים בלתי נראים לעין רגילה. אני בטיול השנתי. איני עמך, זה אחר. הנופים משכרים משקרים לגמרי. הרחק אני מפליגה כשאני צופה בנופים. אינך עִמי, זו דרכי. בדרך נזכרתי בפגישתנו הראשונה. מצאתי מפתח קטן מונח בתוך ספרך. לא שמנו לב אליו. זוכר את שירו של ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך'. זוכר מה מבקש הדובר מאהובתו, הוא מבקש ממנה שתהיה לו אם ואחות, קן תפילותיו הנדחות. ואני מבינה שזו הבקשה הכי עמוקה שיכולה להיות באהבה. האִם ביקשת ממני את הבקשות הללו כשהכרתי אותך. כמו שהיית בעבורי, גם אני הייתי בעבורך. הייתי חלק ממך, ממשפחתך אני יכולה לציין אירועים שקרו לך ורצית שאעמוד לידך. זוכרת רגעים שהייתי בעבורך כמו אם ואחות. לא אמחק לעולם את סימני האהבה הגורלית שחרטת על עורי. גורל משונה הפגיש בינינו, הרי המכתבים בינינו מסגירים את עוצמת הכמיהה. עוצמת החידלון ועוצמת ריקנות. עוצמה אמיתית של כוח מחברת בינינו. אין כוח שיפריד בינינו, אני יודעת כעת.- - -. לו יכולנו לטייל בארץ רחוקה להיות יחד, להביט במבע מצועף משלנו, הייתי בוודאי מאושרת מאוד. לו יכולנו להיות יחד מבוקר עד ערב לא היינו זקוקים לנופים הירוקים. היית מביט בעיניי והיו נגלים לפניך שדות ירוקים ואור כתום כשמש היה מהבהב כל העת. בין זריחות לשקיעות היינו נשארים מחובקים. הנחל שלנו לא התייבש ואני צריכה אותך כאן ועכשיו. צפה עלי ממרחקים, תצור על מיטתי ואני אעצום את עיניי. אראה דמותך מחבקת אותי. אראה מבטך חודר עד עמקי נשמתי. מתוך הריק הזה אני מוצאת לפעמים שדות ירוקים אחרים. מסוממת לעד מהיותך עוד אהיה. שלך --- לךְ הזוכרת גם בדרכים, ראיתי אותך דרך מכתבךְ, ראיתי אותךְ נוסעת בדרכים בתוך כל המילים שהיו בינינו, בתוך כל הזיכרונות שלוֹחֲשים כמו גֶחלים. אתְ הולכת על פני האדמה ונושׂאת בתוכך מזוודה פנימית, שהכול נָצוּר בה. לפעמים אתְ מנסה להתחמק, אתְ מנסה לשכוח. אתְ חוזרת ואומרת: אנחנו לא קיימים כלל, אתה אינך קיים כלל, הכול חלום שאין לו ממשוּת. אך אז אתְ זוכרת אֶת הפּרחים הפּורחים בךְ, אז אתְ זוכרת יד נעלמה משקָה את פּרחייך ואֶת נַפשך, ואת ציפור השיר המנגנת בך בשעות כאלה. בלתי צפויה היא הציפור הזאת, ובכל זאת היא באה לךְ בתדירוּת שופַעת בשעות של חסד האהבה והיַחד. ואתְ תמיד כמו מחכָּה לה אז. לפעמים אתְ מנסה לשמוע באזני הבשָׂר רק את המציאוּת השגרתית הכּופה עצמה עלייך, ואז אתְ אומרת: הכול נשכח, אין כלום, הזיכרונות אינם עוד. ואז אתְ מקשיבה לאזני הרוּחַ והם משמיעים לך את כל הקולות הפנימיים שנצורים בך ואינם נמחקים גם בַּחלוף הימים. ואָז מִצטלל בתוכךְ הקול הפנימי שלךְ. ואתְ יודעת מה הקול האמיתי ומהם הקולות המדומים המקיפים אותך ברעש במציאות היומיומית, האפרורית, החונקת. לכן, אהובה, המשיכי במַסע, עוּפי עם הרוח, עד שחקים הַמריאי, חצִי גבולות ומרחקים. שִמעי את כל השירים שיכולים להשכּיח את הקולות שבתוכךְ. הגבירי את עוצמַת כל הרעשִים האלה. בשׂיאם של כּל הרעשים וההמולה תגַלי שהם מחלישִים בךְ את מנורת חייך. וכשתרצי את מנורת החיים שלך בוערת, קול פנימי יאמר לך איך להדליק אותה. שלך
בְּחֵיק הַיּוֹמְיוֹם אֲנִי פּוֹרֶטֶת עַל פְּסַנְתֵּר נָעוּל. מִתְכַּתֶּבֶת בְּשָׂפָה זָרָה עִם מְשׁוֹרֶרֶת מֵתָה.
עמוק עמוק בסתרי ליבי מקופלת רקפת. בקץ-הפלאות תימלא נפשי סגול. מה נפשי, הארת פנים, נשברת מראות מראות. (מתוך "עכשיו כשאלוהים מזיע". הוצאת ירון גולן, 1992)
בגיל 43 הפכתי, רשמית, לאימא שלי. השדיים שצימחתי התעגלו, תפסו אומץ, חדרו בנחישות מבעד לבד הכותנה, דקרו באדישות סיבתית את הכיס שמימין, והתנקשו למוות בשאריות הגבריות הפתטית שעוד נותרו לי. בגיל 43, לא חלמתי מראש, הייתי לכוכבת הפורנו הגברית הראשונה. אחרי דנה אינטרנשיונל, שגרה על המדרכה ממול.
מַשֶׁהוּ מִתְבַּשֵל מַשֶהוּ עַל אֵשׁ קְטַנָּה אִשָׁה קְטַנָּה, שְׂבֵעַת יָמִים מוֹסִיפָה מַיִם לְתַּבְשִׁיל הָאוֹרֶז שֶׁלָהּ אִשָׁה קְטַנָּה שְׂבֵעַת יָמִים יִחֵפָה בּוֹסֶסֶת בְּמַיִם בִּשְׂדֵה הָאוֹרֶז שֶׁלָהּ כּל גַרְגֵר יָקָר לְלִבָּה לוֹטֶפֶת נִיצָנִים רָכִּים נֶהֱנֵית מֵהַתִּפְרַחַת הַבָּא רֵיחַ עָשָׁן בְּאַפָּהּ? הַרַאֲתָה נַעֲרָה יְחֵפָה בּוֹרַחַת? אִשָׁה קְטַנָּה, שְׂבֵעַת יָמִים עוֹד מוֹסִיפָה מַיִם לָאוֹרֶז שֶׁלָהּ מַרְחִיקָה אֶת נְקוּדַת הָרְתִיחָה (בתיה מיכאלביץ, משוררת)
תיאודור שלום, הי, זה אני, קטנצ'יק. מיאוּוּ ! אבי המאמץ הראה לי מה שכתבת בשבוע שעבר ונורא התרגשתי. המכתב שלך חיזק אותי מאד, אבל זה לא זה. ראיתי תמונה שלך. האם חקרת את השורשים שלך? אולי אחד מאבותיך היה רבכלב, ראש כלבי החצר של הקיסר פרנץ יוזף? אתה נראה לי מאד אשכנזי, בודאי ממשפחה מיוחסת. יש לך בת זוג? אני שואל שאלות אינטימיות, נו, טוב, לא שאלתי כמה כסף אתה עולה לבעל הבית שלך! למרות שאני מבוגר ממך, עד לפני כמה זמן עוד יכולתי לשחק איתך. יכולנו להיות חברים. אני נולדתי במאה הקודמת! אתה יודע כמה דירות החלפתי? אני לא רוצה להודות שהזדקנתי, אבל תראה איזו התרגשות גרמתי למשפחתי המאמצת. כשהייתי בסדר היה לי תיאבון כמו לכלב - אופס! סליחה! תמיד הייתי רעב ולפעמים לקח להם הרבה זמן עד שנתנו לי אוכל! תאר לעצמך: פעם בחודש שליח הביא 30 קופסאות שימורים. רק עבורי! הורי המאמצים היו מקטרים: "אוף, הוא עוד פעם רעב!" עכשיו שאני רזה וחלש, הם רצים אחרי עם הבשר הכי טוב, לרוב שניצל לא מבושל, ואיך שהם מאושרים אם אכלתי כמה פרוסות. איך הייתי קופץ להם על השיש. פעם שברתי להם את משקל הזכוכית הדיגיטלי. אבל הכי הרבה התרגז אבי כשהייתי מתיישב לנוח על ערימות הנייר שלו! ידעת שהוא אספן כפייתי של מוספי ספרות? מה לעשות, יש לי ציפורנים חדות, אז פרעתי וקרעתי לו כמה וכמה דפים! לא מבין אותו. מצד אחד הוא שם לי עיתונים לישבן ומצד שני הוא כועס שקרעתי לו אותם! אך, תיאודור - היו זמנים! אני זרוק על הכסא וחושב - איך עברו הימים! עכשיו אני מוכרח לסיים. לילה טוב, תיאודור - תבקש איזה צ'ופר- זה החיים! (יעקב אלג'ם) ------- שלכם באהבה
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
היטלר
(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן) וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון - הוידוי האחרון ביצוע וירטואוזי! (חיה בראל, קול ישראל) אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון) תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן! (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון) הייתי מהופנט! (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות) יהלום של יצירה! (שני לרר, שחקנית ומנחה) חוויה מטלטלת! (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית) חוויה מדהימה! (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית) עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה) הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק! (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית) מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה) יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה) "היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק) מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת). אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו (שושנה ויג, סופרת ומשוררת) משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה! (יוסי זיו, מנחה ושחקן) מושלם! (ערן שיין, שחקן) היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי. במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות. המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית. מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל משחק: אמיר אוריין מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30 מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30 יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00 טל': 0508-497715, 03-5171818 -------------- "המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה: בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818. אורטל חייבת למות מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות. בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי. בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין. מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב, 057-7827000. Mondo Gecko להקת Mondo Gecko, להקת הארדקור פאנק מהירה מתל-אביב. חברי הלהקה: יניר - גיטרה, נדב - שירה, קורי - תופים, אלון - בס ההופעה הקרובה: יום שישי, 17.2.2012, רוגטקה - רחוב יצחק שדה 32, תל-אביב בכל יום שישי, בשעה 13:30. פברואר במרכז לתיאטרון של עכו אום מוחמד
יצירה חדשה מאת ובביצוע סמדר יערון. פרק ראשון מתוך הטרילוגיה "עכו אהובתי". העבודה מתרחשת בבית השחקנית בעכו העתיקה. 16.2 | יום ה' | 21:00 כתמים מאת ובבימוי נדב פרידמן מתוך פסטיבל עכו האחרון. יצירה ביוגרפית – פנטסטית על זוגיות והלם קרב. יום עכו - 23.2, יום ה' יום מיוחד ומרוכז של יצירת תיאטרון ומחול חדשות של המרכז לתיאטרון של עכו והחממה למחול. הזדמנות ייחודית להתעדכן בשפת היצירה של המרכז לתיאטרון של עכו. בתכנית: אום מוחמד - 15:00 מות הדרוויש - 17:00 ברוך - 18:30 חוני המעגל: "אחריי המבול" סרטו של עוזי יהב. הקרנת טרום בכורה חגיגית בסנימטק ת"א 20.2 בשעה 22:00 המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222. www.acco-tc.com acco.tc@gmail.com ויצמן 1, העיר העתיקה - עכו
מופע יחיד לשני משתתפים ואורח. "בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין. "אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה). אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי. חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע. 8/3 - עכו - 21:00 - 04-9914222 Fade
שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו) לפרטים נוספים: (כאן) 23-24/2 - ת"א תמונע - חמישי 20:00 - שישי 21:00 - 03-5611211 קוד הנחה לתמונע: 600 29/2 - מגדל העמק - 20:30 - 04-6441747 1/3 - אריאל - 20:30 - 052-2646938 31/5 - עכו - 21:00 - 04-9914222
לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. טל': 050-560-6670. דוא"ל. ימים יפים ולילות טובים ואהבה חמה - אלי. מחשבים - תיקון שחר נגר: 050-764-8002 מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)
רק הליכוד יכול לעשות צדק עם בירעם על אף ההבטחות החוזרות ונשנות של הממשלה ושל גורמים רשמיים רבים במדינת ישראל, לא זכו אנשי בירעם לחזור לכפרם. יואב בלום, פובליציסט, חבר מרכז הליכוד, קורא לראש הממשלה לקיים סוף סוף את ההבטחות. במכתב גלוי לנתניהו הוא כותב: “דווקא אתה צריך, רשאי ויכול לשים קץ לחרפה זו המרחפת מעל ראשינו מעל לשישים שנה”. (המאמר) (יואב בלום הוא חבר תיאטרון החדר) -------------- -------------- -------------- שגרת הלנת שכר ליוצרים בתאריך 25.6.11 הופיע עידן טולדנו במרכז האתני הרב תחומי "ענבל" ביחד עם האנסמבל האתני הישראלי. מאז ועד יום שלישי, 14.2.2012, במשך 7 חודשים, לא שולמו לו הסכומים המגיעים לו בדין. ביום שלישי הוא פרסם מודעה בפייסבוק ובה קרא לחרם אמנים על "ענבל". ביום קיבל מכתב מרזי אמיתי, מנהל ענבל, על כך שהסכום ישולם. המעניין בתגובתו של אמיתי היא התוקפנות שבה נקט כלפי טולדנו. אמיתי דרש להוריד את ההודעה מפייסבוק וגם האשים את טולדנו בהכפשת שמה של "ענבל". נו, באמת. טוב שיש פייסבוק. רע שרק פייסבוק יכול לעורר את המוסד מרבצו. עוד מסקנה: יש ישראלים שעדיין לא למדו לבקש סליחה. (המכתבים בפייסבוק – אם עדיין לא הוסרו) -------------- -------------- -------------- שוטף פלוס עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר) בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן) -------------- -------------- -------------- הטלוויזיה החברתית (אהוד שם טוב, 052.5433100) -------------- -------------- -------------- הירקון 70 (הירקון 70) -------------- -------------- -------------- גרפיטי "תחילתה של היצירה האמנותית בקישוט מופשט, בעשייה מענגת, בדיונית לגמרי, העוסקת במה שאינו קיים ואינו אמיתי. זה השלב הראשון. לאחר מכן מתחילים החיים להתעניין בפלא החדש הזה, ומבקשים להתקבל לחוג מכריו הקסום. האמנות לוקחת לידיה את החיים כחומר גלם, מעבדת אותו, מכיירת צורות חדשות, ותוך שהיא מפגינה אדישות גמורה לעובדות, היא ממציאה, מדמיינת, חולמת ובאמצעות חוצץ בלתי-חדיר של סגנון וקישוט שומרת על מרחק בטוח בינה לבין המציאות. השלב השלישי מגיע כשיד החיים על העליונה, והם מבריחים את האמנות אל השממה. זוהי השקיעה האמיתית, וממנה אנו סובלים כעת". (אוסקר ווילד, שקיעת השקר, דיאלוג) -------------- היום כבר מותר לצעוק: "צדק חברתי! צדק חברתי!" בתנאי שלא תעשה שום פעולה ממשית כדי להשיג אותו. (ו. סמית) -------------- "אני שמח שאחרת לפגישה איתי בגלל שביתת עובדי הרכבת כי כל עוד יש שביתות – יש תקווה". (ו. סמית) -------------- ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה, הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר, אל בני גזע נבחר. (היטלר במחזה "היטלר") -------------- ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור. אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך, כך קוראים לזה, לא? (פאולינה במחזה "העלמה והמוות") -------------- קטן זה יפה. אינטימי זה נכון. (אינטימיזציה של האירוע האמנותי) אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138 |