(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)
המרואיינים (המשך)
מרואיין 4, ש', שחקן, במאי ומנחה קבוצות. התנסה בשיטה במפגשים פרטניים, במשך 4 שנים ובקורס מנחים קבוצתי במשך שנה. מספר על הגעתו לשיטה:
"שיחקתי בתיאטרון די גדול, והכרתי סוכן שחקנים שאמר לי: 'אתה צריך ללמוד איך לעבור אודישנים. יש מישהו שקוראים לו אמיר אוריין. תלמד אצלו וככה תדע איך לעבור אודישנים.' כך הגעתי לאמיר כדי ללמוד איך לעבור אודישנים, וכדי שסוכן השחקנים הזה ירוויח ממני כמה לירות וגם אני. ואז, אני כבר לא זוכר למה ואיך, החלטתי שאני לומד באופן פרטי, והגעתי פעם בשבועיים."
מרואיינת 5, ג', עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת ומנחת קבוצות. התנסתה בשיטה במסגרת קורס מנחים במשך שנה בגיל 32, מספרת על הגעתה ללימוד השיטה:
"מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כרוצה לשיר. זה היה החלום הראשון שלי, אבל הייתה לי התלבטות בין כיוון אמנותי לבין כיוון טיפולי. בעקבות בן זוג שהיה לי, שלמד משחק והיה מוכשר מאוד ונהרג, הצטרפתי לקבוצת תיאטרון חובבים. זה היה כנראה חלק מהעיבוד שלי לאובדן שלו ולפרידה ממנו. במקביל למדתי עבודה סוציאלית, ולא ידעתי עוד לאן פניי הולכות. אחר-כך דיבר אליי להנחות קבוצת דרמה, אז הגעתי אל אמיר אוריין, כי הבנתי שדרכו אפשר לממש פרויקט כזה של הנחיה."
מרואיינת 6, ב', במאית, שחקנית, מורה למשחק ומנהלת אמנותית. התנסתה בשיטה במשך 4 שנים בהנחיה פרטנית, ובמשך שנה בקורס מנחים. מספרת על הגעתה לשיטה:
"הייתי בת 18 ולא התקבלתי לבית-הספר למשחק שרציתי, הגעתי לשלב אחרון באודישנים ואחת הסיבות שלא קיבלו אותי היה שאמרו שאני מתאימה לאחורי הקלעים ושלא בטוח שאני בכלל צריכה לעסוק בתיאטרון. ואז סיפרו לי על מקום מיוחד שקוראים לו תיאטרון החדר ומורה מיוחד שקוראים לו אמיר אוריין. הגעתי לפגישה אישית ראשונה והרגשתי שאני עוברת טלטלה מאוד גדולה, גם רגשית, גם אמנותית, גם בינאישית, ומאז אני שם."
(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10
"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"(תצוה: שמות כ"ז 20).
שמו של משה לא נזכר בפרשה זו, אבל הציווי הוא אל משה, ואולי הציווי הוא אל מהותו של משה שמצויה בנפשו של כל אדם.
תחילת הפרשה בתיאור מפורט של בגדי הקודש לאהרן ובניו בבית המקדש. לאחר מכן מובאות הוראות האל לקידוש הכוהנים בטקס שבו דם הקורבנות ממלא תפקיד מרכזי.
"נר התמיד" עורר את השאלה, מהו "תמיד". יש גורסים שזהו נר הדולק כל העת. אחרים טוענים שהוא נר הדולק כל הלילה וכל הלילות אבל לא ביום.
מדוע ציווה הקב"ה על נרות המנורה שידלקו לפחות כל הלילה? מהמדרש (ויקרא רבה פרשה לא) משתמע שמצווה זו מסמלת את הברית בין הקב"ה לעם ישראל:
"בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח:כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ:כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך".
תפיסה זו של זיקה ותלות שבין אדם לבין אלוהיו, היא כידוע בסיס לאורח החשיבה הקבלי.
במשך הדורות אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, כשהתחילו להאמין שבכוחם להגן על עם ישראל. כך אפשר להבין את מאמצי שלטונות סוריה לבטל את הדלקת הנרות במקדש בימי אנטיוכוס ואת להיטות היהודים לחדש אותה מוקדם ככל האפשר:
"מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר 'להעלות נר תמיד'... כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש... אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים" (י"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 192).
לרמב"ם פירוש רציונאלי. הוא טוען שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יתייחסו ביראת כבוד כלפי בית המקדש ועל ידי זה יגיעו גם ליראת שמים ולקיום המצוות המעשיות:
"הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: (את שבתֹתי תשמֹרו) ומקדשי תיראו (ויק' יט:ל). הרמב"ם כרך פירוש זה בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש"(מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, ג, מה).
ואולי לא בא אור הנר אלא להרחיק את האפלה. משחר ימי האדם הוא חושש מן האופל, מן התכנים של עולם הרוחות החיצוני לו, או עולם היצר הפנימי של עצמו. שם שוכנים השדים ומרעין הבישין של חייו. כמו באותו שיר ילדים מיתולוגי שנוגע בקצות העצבים של החרדה: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!" (מילים: שרה לוי תנאי. לחן: עמנואל עמירן). האור במובנו הפיזי והמטאפיזי, יחד עם ההתכנסות אל תוך הקהילה הם ערובה להשבת השקט הנפשי, ומכאן גם מובטחת למאמין הדרך להתעלות רוחנית.
כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהוא מוכן לתפוס את הבוס שלו בצווארו ולנער אותו ניעור כזה, שאותו יזכור אותו הרבה זמן. אבל בדרך כלל אנחנו בולעים את הצפרדע, מקללים קצת בלב, באים הביתה ומוצאים קורבן מתאים.
אני רוצה לספר לכם על מקום אחד שבו אתה יכול לממש את פנטזיות הנקמה בבוס.
נא לשבת נינוח בכסא, להדק חגורות. אנחנו טסים ליפן. הגעתי ליפן כנציג טכני אצל סוכן מכירות מקמי. ידעתי שעומדים בפני אתגרים טכניים, אך לא שיערתי בפני אילו אתגרים תרבותיים אצטרך לעמוד. מספר ימים לאחר שהגעתי, עמדתי על כך שיש מתח עצום בין המנהלים ואנשי המכירות לבין המהנדסים. קל היה להבחין בכך בערבים, כשכולם הלכו לבר. מנהלים ומהנדסים החליפו מבטים עוינים. הרגשתי שמשהו עומד להתפוצץ.
- "יאבוצ'י סאן, מה קורה כאן ?עוד מעט הם ירביצו אחד לשני, במיוחד אקידה סאן המנהל שצעק היום על כולם כאילו היו עבדים. כולם הרכינו ראש בהכנעה וענו "אי אי".
- "תראה, זה סוף השנה כולם במתח לקראת ה GOLDEN WEEK ואתה יודע, המכירות לא היו טובות, אבל אל תדאג. בקרוב נעשה מסיבה ואחרי המסיבה הכול יהיה בסדר."
ואכן לאחר מספר ימים התבשרנו כי בסוף השבוע אנחנו נוסעים למסיבה בבית ההארחה של החברה.
הגעתי לבית הארחה יפני טיפוסי: מבנה עץ גדול עם גג רעפי עץ כחולים. בכניסה ניגשה אלי יפנית נחמדה שדקלמה באוזניי את כללי הבית, שעיקרם הוא שאסור להסתובב בבית ההארחה בבגדים אלא אך ורק ביוקטה (חלוק בית יפני) וכפכפים. עליתי לחדרי ובדרך הצצתי לחדרים אחרים וראיתי שבכל חדר יש חמש-שש מחצלות יפניות שנקראות טאטאמי. חשבתי לעצמי שאת סוף השבוע הזה אני גומר בעצמות מפורקות. להפתעתי, כשהגעתי לחדרי, מצאתי מיטה נוחה. בדיעבד נודע לי שזו הייתה המיטה היחידה בבית ההארחה שהביאו אותה במיוחד בשבילי. בעוד אני מתמקם בחדר, נכנס יאבוצ'י סאן והודיע לי חגיגית שמעכשיו עלי להסתדר לבדי.
נכנסתי לחדר האוכל. היה שם מזנון ענק ועליו דג עצום שנראה כאילו זה עתה צדו אותו. עיניו הבריקו והיה לו מין שפם שרטט. הדג הונח בצורה כזו שנראה כאילו הנה עוד שנייה הוא יזנק מן השולחן. על הדג היו ריבועים, רבועים שמרחוק נראו כמן קשקשים גדורים אבל כשהתקרבתי ראיתי שאלה חתכים בדג, כך שאפשר יהיה לקחת נתחים בקלות עם הצ'ופסטיק. מסביב לדג היה סידור של סושי בשלל צבעים, צלחות עם סשימר, קוויאר שחור, וקוויאר ורוד, מעדני טופו וצלחות עמוסות יקיטורי (נתחוני עוף). הסידור היה יפה כל כך שחבל היה לקחת משם משהו. בצידו האחר של האולם היה בר משקאות גדול עם כל המשקאות שאפשר להעלות על הדעת. ויסקי משובח, גם כמה סוגים של ויסקי MALT ONE מיושנים בעץ אלון, שנחשבים יוקרתיים ביותר, קוניאק XO ,יינות מסוגים שונים ובירה מכל הסוגים. ליד הבר עמדו מזכירות המחלקה שנקראו OFFICE GIRLES ומזגו משקאות לכולם, שהרי גבר יפני לעולם לא ימזוג לעצמו. הבנות מזגו לי, נעצו בי עיניים והבליעו חיוך.
בדיעבד הסתבר לי ששערות בית החזה שלי ריתקו אותן. בדרך כלל, הגברים היפנים חלקים לגמרי. בעוד אני זולל, שותה ונהנה לפתע שמעתי צרחות וצווחות, כאילו עומדים לשחוט מישהו. פתאום נכנסו לחדר בריצה ובצרחות הבוס הגדול איקדה סאן ואחריו כמה עובדים. מיד כשנכנסו זינקו עליו והפילו אותו ארצה. ברגע הראשון רציתי לקפוץ ולהפריד ביניהם אבל מיד התאספו עוד כמה עובדים והחלו קופצים עליו. תוך שניות נערמו מעליו עובדים רבים. הזכיר לי משחק ילדות, ערמת ילדים, בחצר בית הספר בישראל. הבוס הגדול נתן לכולם לעשות בו כאוות נפשם. היו כאלה שמרטו שערות, מעכו את האף, דגדגו, קיפלו את אוזניו, הכו אותו מכות קטנות על החזה, צעקו לתוך אוזניו וטלטלו אותו.
עמדתי משתאה, לא מאמין למראה עיני, ואז לפתע קם הבוס, נפנף מעליו את כולם והחל לרוץ. מיד רצו כולם אחריו עד קצה המסדרון. כמה מהם תפסו אותו ביוקטה ואחד משך את התחתונים למטה. הבוס עמד רגע ארוך במערומיו, לקול צחוקם המתגלגל של כל הנוכחים. להפתעתי הבוס הגדול והאימתני, איקדה סאן, צחק עם כולם, הרים את תחתוניו, רץ לאולם ומשחק הקפיצות החל מחדש, ואז ברגע מסוים הוא הניף את כולם מעליו, עמד על ברכיו וכמו לפי אות מוסכם, כולם התיישבו סביבו במעגל והחלו צורחים עליו. זה נשמע כמו קללות, גערות, זעקות מלוות בנפנופי ידיים. נראה כאילו הם ממש נכנסים לטרנס, והבוס על הברכיים, מרכין ראש, ממלמל סליחה לכל אחד.
ואז, בבת אחת נפסק הכול. כולם קמו על רגליהם והתחבקו יחד עם הבוס והלכו לשתות. הצלחתי למצוא את יאבוצ'י סאן בין החוגגים, עדיין מספיק פיכח בכדי להסביר לי:
"כך אנחנו פורקים מתח ביפן. פעם בשנה מוציאים הכול על הבוס. זה נעשה בהסכמתם ובעידודם של המנהלים".
בזמן שהקבוצה שלנו, של מהנדסי השירות, התפייסה עם המנהל שלה, קבוצת אנשי המכירות התפייסה בדרך דומה עם הבוס שלה, אומורה סאן. כעת נותר רק לפייס בין הקבוצות.
שתי הקבוצות התכנסו באולם אחר, שגם בו היה בר עשיר עם מיטב המשקאות. כולם היו כבר במצב זה או אחר של שיכרות והשמחה הייתה גדולה. השמיעו מוזיקה שקטה ואז נכנסו לאולם מנהל השירות איקדה סאן מצד אחד ומנהל המכירות מצד שני, לבושים בגד גוף צמוד והחלו רוקדים סלאו צמוד. חלק מהעובדים מסביב דחפן קוביות קרח לתוך בגד הגוף וכל האחרים התפוצצו מצחוק. ה- FFICE GIRLESO דאגו לשתייה. הרוחות החלו להתלהט יותר ויותר וכשכולנו כבר במצב שיכרות מתקדם, לפתע אני שומע את שמי נישא בחלל: "יוסי סאן! יוסי סאן!"
בתוך שניות מצאתי עצמי במרכז המעגל, כשכל היפנים סביבי. זהו, חשבתי לעצמי, אכלתי אותה! מכיוון שאני מנהל, עכשיו יקרעו אותי. לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאסור לי להתנגד וחיכיתי למכה הראשונה אך היא לא באה. הם היו כבר כל כך קרובים שהרגשתי את הבל פיהם. נו, לעזאזל, תנו כבר את המכה ונגמור עם הסיפור הזה, אני חושב בלבי. הם מתקרבים עוד יותר ועוד יותר וכבר היד מורמת.
ואז אני שומע את השיר "אני חולם על נעמי" מזדמר לו בחלל המקום, שיר של חדווה ודוד שהיה להיט ענק ביפן, וכל היפנים עומדים סביבי ושרים בעברית. לא האמנתי למשמע אוזניי. חשבתי שאני חולם. אבל כשהחלו לשיר "ישושון מדבר וצייה" ידעתי שזה לא חלום.
ביום שני בבוקר כאילו כלום לא קרה. אין החלפת חוויות. מסיבה זו מסיבה ועבודה זו עבודה.
השבוע הלך לעולמו בגיל 46. התעשייה היא מקום בודד, במיוחד לכוכבים. קשרים נרקמים ונפרמים והכוכב חוזר אל הריק המאיים. חייו של כוכב כמשל. כאן הופמן מגלם את דמותו של הסופר טרומן קפוטה בסרט "קפוטה".
בגלל הבעת דעות פוליטיות, אריאל זילבר לא קיבל פרס אקו"ם למפעל חיים, אלא רק על תרומתו למוסיקה הישראלית. אחינועם ניני סירבה לקבל את הפרס שלה בגלל שאריאל זילבר מקבל את הפרס שלו.
יוצרים ישראלים שמזמרים את שבחה של המדינה והקהל, יכולים לדבר על כך ללא חשש לפרנסתם. יפה ירקוני ז"ל אמרה פעם מספר משפטים על הצורך בשלום והפסיקו להזמין אותה להופעות וכן הלאה, מימין ומשמאל, מלמעלה ועד למטה ובאלכסון.
אריאל זילבר הוא מקרה מאפיין. הוא תמיד הלך לשיטתו. פעם היה מזמר אנרכיזם. היום הוא מדבר פשיזם. תלוי בכיוון הרוח של התקופה.
יוצרים רבים מעדיפים לשתוק. אריק איינשטיין ז"ל היה זהיר מאד. האם היה עולה על הדעת שאיינשטיין היה הופך לאייקון ישראלי וראש הממשלה היה מגדיר אותו כזמר "ממלכתי", אם איינשטיין היה מפרסם דעות פוליטיות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפותיו של ראש הממשלה?
לא.
מסקנה: אנו מקבלים או דוחים יצירה בעיקר על בסיס הידע שלנו על חייו של היוצר ועל דעותיו הפוליטיות. מרגע שנחשפנו לידע זה, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מיצירתו. מכאן והלאה הבחירה בידי הקהל, לקבלו או לדחות אותו.
מתוך הניסיון האנושי אפשר להסיק שכל עוד דעותיו של היוצר נמצאות בגבולות ההסכמה של הקהל בזמן נתון – היצירה מתקבלת. חרגו מגבולות אלו – היא נדחית.
ה....... (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור .......) הוא כינוי לאידיאולוגיה לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (.......) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידיאולוגיה ....... דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני, כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים", חיסול בני אדם בעלי לקות הנחשבים ל"חלשים", ודיכוי אידיאולוגיות אחרות כגון קומוניזם והדוגלים בהן. בהנהגתו של אדולף היטלר, החלה המפלגה ה....... ליישם את עקרונותיה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה ה....... . בשנת 1933, במהלך השואה ובאמצעות תוכנית "הפתרון הסופי". ה....... נותר האידיאולוגיה השלטת בגרמניה עד כניעת השלטון ה....... ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה.
