סדר הפסח האלטרנטיבי של תיאטרון החדר הוא מסורת שהחלה בשנת 2000.

זהו טקס שנועד להיות ציון דרך אל חג הפסח.

הוא לא נועד להחליף את סדר הפסח המסורתי,

אלא להוסיף לו רובד אישי אקטואלי,

מנקודת מבטו של אדם יוצר-יוצר בכלל,

ומנקודת מבטם האישית של המשתתפים בו,

והוא מכיל קטעים מתוך הסדר המסורתי ותוספות אקטואליות.

על כן, סדר הפסח של תיאטרון החדר מתקיים תמיד ביום שישי שלפני הסדר המסורתי.

השנה מתקיים סדר הפסח של תיאטרון החדר ביום שישי, יא ניסן, התשע"ג, 22.3.2013, בחדר (כל המקומות הוזמנו).

להלן קטעים מתוך הסדר (ללא הערות שוליים).

חג חירות שמח!

- תיאטרון החדר

הגדה של פסח

שיטת אוריין – המעגל הפתוח

ערך וכתב: אמיר אוריין

סדר הפסח של תיאטרון החדר מוקדש באהבה

למשפחת תיאטרון החדר

וליוצרים באשר הם

לנאבקים מדיכוי לשחרור, מעבדות לחירות

לשנה הבאה בחירות ובשלום!

נוסח זה נעשה בהשראת:

דראמשטאדט, אשכנז, תצ"ג, 1733

וינה: יוסף שלזינגר, וינה, 1930

הרבנות הצבאית הראשית, 1974

הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, 1979

התנועה המסורתית, בעריכת הרב מיכאל גרץ, 1993

מועצת הרבנים המתקדמים, בעריכת הרב יהורם מזור, 2000

הגדת הפליטים 2008

ושיטת אוריין - המעגל הפתוח

המהדורה הראשונה: 2001

מהדורה שלוש-עשרה 2013, מיוחדת לסדר הפסח האלטרנטיבי בתיאטרון החדר

ביום ו', יא ניסן תשע"ג, 22.03.2012, בשעה 16:00

הסבה

קערת הפסח:

כרפס: סלרי/פטרוזיליה ותפוח-אדמה או בצל

(סמל לצמיחה. טובלים במי מלח, ללמד שהיא כרוכה בדמע).

מרור: ירק מרוסק, מר או חריף, לרוב שורש חזרת, עולש או סחוג, או עלה חסה

("וימררו את חייהם").

חרוסת: תערובת רכה של פירות מיובשים ויין, שצבעה כצבע הטיט

("בעבודה קשה בחומר ובלבנים").

זרוע: לרוב זרוע חרוכה של עוף או בקר. אפשר גם גבעול של פרי או ירק

("בזרוע נטויה").

ביצה: קערת ביצים קשות

(זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).

דמעות של עצב ושמחה: קערת מים מלוחים

("הזורעים בדמעה ברינה יקצורו").

(כל פנייה בדפים אלו, הרשומה בלשון זכר, כוונתה זכר ונקבה)

מנחה:

ערב טוב ומבורך. נתחיל בסדר הפסח האלטרנטיבי של משפחת תיאטרון החדר. סדר זה שואב ממורשת אבות, מחידושי בנים והמעגל הפתוח. ישיבה נוחה. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...

מה קורה?...

(סבב של אמירות אישיות. המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין.

הסבב מסתיים בנשימת רווחה)

סימני הסדר:

קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה,

מרור, כורך, שולחן-עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.

(מדליקים נרות ומברכים)

ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של שבת יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה, ונאמר אמן!

(מוזגים כוס ראשונה.

הקשת כוסות במעגל: המנחה מקיש כוסו בזו של מי שלימינו וזה בכוסו של מי שלימינו וכן הלאה, עד שנסגר המעגל וזה שלשמאלו של המנחה מקיש כוסו בזו של המנחה)

כוס ראשונה לאהבה

אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס ראשונה)

(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)

ניסן - חודש האביב

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים".

בניסן נברא העולם

רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל. מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות – הווה אומר זה ניסן.

ביעור חמץ

ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה ללא תנועה, מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת. בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.

בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת

וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.

אמר רבי משה אלשיך:

אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה, כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו, ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע. ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב. ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.

עבדות וחירות – כל אדם נושא אותם עימו מיום היוולדו.

על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט את עצמו,

רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:

כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?

כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?

דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת

דיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.

על כל אדם מוטלת החובה לזהות את הדיכוי

כתנאי הכרחי בדרך למימושה של החירות.

ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת

חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם

כך כבר נאמר על הזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי שהוא:

"אָבִיב הָעַמִּים".

על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי העבדות ומהי החירות

ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.

אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:

עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה.

החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות.

המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת,

לפיכך היא סמל לחירות.

השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר אשר בתוך עמו הוא יושב.

האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרה.

לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,

ועושה לתיקון עצמו והעולם.

הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:

מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים

בליל חמישה עשר בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?

הנס נפלא, ומִדֶרֶך הטבע הוא.

"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו לִרְוָויה ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.

האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו

מגלה את דבר קיומו של הנס,

הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו,

חושף את פשר הסוד המגולם בנס ומעשיר את תודעת הקהל.

וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת.)

כַּרְפּס

(לוקחים כרפס, כל ירק יהיה טוב לכך, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו)

אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:

הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.

יַחַץ

(אפיקומן. נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן. אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: epi komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה. כאן הוראת האפיקומן היא שונה)

חציית המצה לשניים לשם מה?

השלם הוא חלק ממציאות חיינו כמו גם השבר.

בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.

אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.

המחצית הגלויה של המצה, לחם עוני, להזכיר סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה, להזכיר סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם ומעשי עוולה הנסתרים מעינינו. 

(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה ואומרים:)

הא לחמא עניא

(זה לחם העוני)

די אכלו אֲבָהָתַנָא

(שאכלו אבותינו)

בארעא דמצרָיִם

(בארץ מצרים)

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

(כל הרעב – יבוא ויאכל)

כּל דיצריך – ייתי ויפסח

(כל הנצרך – יבוא ויפסח)

השתא עַבְדֵי

(עכשיו עבדים)

לשנה הבאה בני חורין.

(לשנה הבאה בני חירות)

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות,

הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת,

הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין,

הלילה הזה כולנו מסובין.

עבדים היינו

לפרעה במצרים,

ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה,

ואילו לא יצאנו ממצרים,

הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה,

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים,

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהי "היד החזקה והזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי.

למה הדבר דומה? לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך ההתנגדות, אל חירות היצירה.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

על ארבע אמהות דברה תורה: שרה, רבקה, רחל ולאה.

על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וסוֹד.

על ארבעה שלבים במעגלי חייו של אדם-יוצר מדבר המעגל הפתוח:

דת, תבונה, יצירה מהפכנית והקיפאון שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.

אחד חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?".

המעגל הפתוח - שלב הדת: חכם מבקש לדעת את ההיסטוריה וּלְשָׁמֵר אותה. חייו ויצירתו מקובעים בשלב הצייתנות של חייו והוא פועל על פי החוקים והמשפטים המקובלים בציבור.

אחד רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

המעגל הפתוח - שלב התבונה: זה המכונה "רשע", הוא פורץ דרך ומחפש מרחבי יצירה חדשים. הוא האדם-המורד-המוּדָע-לעצמו, אב-הטיפוס של האדם-היוצר-האמן. מצוי בשלב התבונה של חייו ומקיים דיאלוג עם כל מרכיבי החוויה האנושית. הוא עשוי לומר: "כי באדם אאמין וגם באל!". כך מתקיימת בו התנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית ונוצרת הרמוניה חדשה. האדם-המורד-המוּדע-לעצמו נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע לעצמו הוא תנאי לחירות האדם.

אחד תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".

המעגל הפתוח - שלב היצירה המהפכנית: קודם לכן עליו לממש את ייעודו כאדם-מורד-מודע-לעצמו. כך יוכל ליצור בתמימות, שלם במשאלתו לבוא לידי שְׁלֵמוּת, כמו שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ". שואל ומשיב. בכל שאלה מגולמת תשובה. בכל תשובה מגולמת שאלה חדשה. תמימותו של יוצר מסייעת לו במימוש יצירתו.

ואחד שאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".

המעגל הפתוח - שלב הקיפאון: "שאינו יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק לזולתו שיסייע לו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". אבל הוא יכול גם להקשיב למנחה האישי שבתוך עצמו, כדי להיחלץ ממצוקת הדיכאון המשעבד אל חירות האדם, ואז נפתח מעגל יצירה חדש. 

רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:

פסח מצה ומרור

"פסח

שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?

על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים".

כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו?

אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.

דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע את האזרחים להנציח את הדיכוי.

כִּנִּים – אלו הטפילים החברתיים המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחת.

עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.

שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.

בָּרָד – אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.

אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חושֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

"מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם".

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד.

תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי. ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו. אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.

לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.

ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:

"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

כך דרכה של יצירה.

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים"

ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא את היצירה אל האור,

ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".

"מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה".

מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת ומרירותו כַּזָיִת, לא בא ללמד אותנו על סבל עצמנו, אלא על סבל הזולת. להזכירנו את המאבק להרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שחובה עליו לדעת

מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.

עשר צורות דיכוי

א. אלימוּת.

ב. בּערוּת.

ג. גזענות.

ד. דעה קדומה.

ה. תחרוּתיות.

ו. יצירת היררכיה.

ז. ענישה קבוּצתית.

ח. ביקורת שוֹללת.

ט. הפרדה.

י. הפחדה.

ביסודו של כל דיכוי -  פַּחַד

עשר צורות שחרור

א. לימוד סובלנות.        

ב. גישה חיובית לעצמי ולזולת.

ג. קבלת הזולת.

ד. שוויון הזדמנויות.

ה. גילוי הטוב שבאדם

ו. חקר המובן מאליו.

ז. חירות אישית חירות הזולת.

ח. כיבוד הזולת.

ט. אחווה.

י. שלום ואהבה.

ביסודו של כל שחרור -  אהבה

כל אחד - על פי יכולתו, לכל אחד - על פי צרכיו    (אמן)

בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.

הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו.

הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור.

ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.

מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור,

ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?

רָחַצָה

(נוטלים ידיים כמקודם)

מוֹצִיא

(לוקחים מצה עליונה ומברכים עליה ולא אוכלים אותה)

שתהיה פת הלחם מצויה ולא תחסר לנו ולאחינו בני האדם בכל אתר!

מַצָה

(מחלקים את המצה העליונה, פיסה לכל אחד...

נשימת רווחה!... רגע אחד בדממה, ברכה פנימית לזולת... נשימת רווחה... אמן!

מָרוֹר

(מראים על המרור ואומרים:)

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". על שום שבכל דור ודור ובכל מקום עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל את המדוכא מידי המדכא.

כּוֹרֵךְ

(לוקחים מן המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים)

זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים. היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו".

תנועת הכורך היא סימן לתנועה הנמשכת שבין העונג לבין הסבל. להזכיר כי חיינו אינם טובים בלבד ואינם רעים בלבד, אלא חיינו נעים בין הטוב לבין הרע, ועלינו לכוון את עצמנו מתוך הסבל אל הטוב ואל היצירה.

(אוכלים ביצים קשות במי מלח)

(מוזגים כוס שנייה)

כוס שנייה ליצירה

שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות, מדיכוי לתיקון. אמן!

(שותים כוס שנייה)

שׁוּלְחָן-עוֹרֵךְ

(אוכלים את סעודת החג)

צָפוּן

(לאחר הסעודה מוציאים את המחצית המוסתרת של המצה ואומרים:)

"לא תעמוד על דם רֵעֲך". רֵעֲך - כל אדם.

זכור את הגר, המיעוט והפליט בכל אתר!

"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם!"

"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים!"

(מצה זו ועוד מיני מזון יוצאו לרשות הרבים ויינתנו לכל דיכפין)

בָּרֵךְ

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכּל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.

(מוזגים כוס שלישית)

כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון ולאחווה,

בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס שלישית)

חד-גדיא, מילים: חווה אלברשטיין. לחן מסורתי

(מוזגים כוס רביעית)

כוס רביעית נשתה להגשמת משאלות הלב

כל שנרצה לטוב – לטוב יהיה. אמן!

(שותים כוס רביעית)

שיר לשלום, מילים: יעקב רוטבליט. לחן: יאיר רוזנבלום, שרה מירי אלוני.

אני מאמין, מילים: שאול טשרניחובסקי, לחן: טוביה שלונסקי.

Imagine, John Lennon

למדני אלוהי / לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי אֱלוהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל,

עַל נוגַהּ פְּרִי בָּשֵל,

עַל הַחֵרוּת הַזאת:

לִרְאוֹת, לָחוּש, לִנְשוֹם לָדַעַת לְיַחֵל, לְהִכָּשֶל.

לָמֵד אֶת שִפְתוֹתַי בְּרָכָה

וְשִיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּש זְמַנּךָ

עִם בּוקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם

כִּתְמוֹל שִלְשוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(מוזגים כוס חמישית: "כוסו של אליהו הנביא")

מי אתה אליהו הנביא?

האם אתה הוא האשף המכשף, מחייה המתים?

איש הדת הקנאי והנוקם שדם על ידיו? 

או אתה האדם שחווה את כוחו של האל היוצר? 

או אתה דמותו של הסב הטוב והמיטיב, מתרץ הקושיות ומשכין השלום? 

או אתה כל אלה יחד ועוד רבים מעשיך, כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם. 

ועל כן:
נשתה כוס חמישית זו

לבחירה בחיים,

לעידון היצר באמצעות היצירה,

להפסקת מעשי העוול,

למען החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,

לשלומו ורווחתו של האדם באשר הוא.

נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"!

ניתן אהבתנו לאיש ואישה, זקן וטף, וגם למי אשר לא ידענוּ. כי אהבתנו מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. ניתן אהבתנו לכל הברואים לרפא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.

(שותים כוס חמישית)

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ
לשנה הבאה בחֵירוּת ובשָׁלוֹם!

(בהפקת סדר הפסח האלטרנטיבי השתתפו חברי תיאטרון החדר)

גרסה עברית לשיר "STREETS OF LONDON" מאת ראלף מקטל.
תרגום לעברית - אורי אשחר. זמרת מצוינת. תרגום מצוין.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30
יום ה', 16.5.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 5.4.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 23.3.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

סדר הפסח של תיאטרון החדר

סדר הפסח של תיאטרון החדר הוא מסורת שהחלה בשנת 2000. זהו טקס שנועד להיות ציון דרך אל חג הפסח. הוא לא נועד להחליף את סדר הפסח המסורתי, אלא להוסיף לו רובד אישי אקטואלי, מנקודת מבטו של אדם יוצר-יוצר בכלל, ומנקודת מבטם האישית של המשתתפים בו, והוא מכיל קטעים מתוך הסדר המסורתי ותוספות אקטואליות.

על כן, סדר הפסח של תיאטרון החדר מתקיים תמיד ביום שישי שלפני הסדר המסורתי.

השנה מתקיים סדר הפסח של תיאטרון החדר ביום שישי, יא ניסן, התשע"ג, 22.3.2013, בשעה 16:00, בחדר. (כל המקומות כבר הוזמנו)
חג חירות שמח!

- תיאטרון החדר

ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות

אוניברסיטת תל אביב החוג לאמנות התיאטרון, בשיתוף המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית, אוסף תיאטרון השואה און-ליין

מזמינים אתכם לערב עיון בנושא:

"ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות".

לציון יום השואה והשקת הספר: "השואה בדרמה העברית: סוגיות, צורות, מגמות" (1946- 2010), מאת בן-עמי פיינגולד בהוצאת הקיבוץ המאוחד

יום חמישי 11/4/2013 שעה 18:15-20:30

באוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, בניין קיקואין, אולם 001

בתכנית

18:15 - דברי פתיחה: פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב

ברכות: הגב' קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה

פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד

18:30 - ד"ר נפתלי שם-טוב: מ"כצאן לטבח" ועד ה"יודו-נאצי": סקירה וביקורת על הספר השואה בדרמה העברית.

פרופ' בן-עמי פיינגולד: השואה כתיאטרון – האתגר והמלכוד

19:30 - פאנל בהנחיית פרופ' גד קינר, יו"ר המועצה האקדמית של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין" ומוטי סנדק, יוזם ועורך ראשי של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין"

בהשתתפות יוצרי התיאטרון: יהושע סובול (גטו), לילך דקל-אבנרי (רוחות מורנוב) ואמיר אוריין (הווידוי האחרון של אדולף היטלר)

20:15 - מוטי סנדק: אוסף תיאטרון השואה און-ליין. מבימת התיאטרון אל הזירה הגלובלית

בחסות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ועידת התביעות

הכניסה חופשית. הזמנת מקומות ואישור: 03-5050685

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

"אני ואתה נשנה את העולם"?
לפני שאתה הולך לשנות את העולם,
עליך לשים את "אתה" לפני "אני".

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)