הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


השבוע נכחתי בהצגה שביימה שרון שלומי, עם קבוצת גמלאיות באודיטוריום בבת ים. שרון היא חברה טובה מאד ושותפתי ליצירה ולעולם הבמה. ההצגה עוסקת בחייהן של קשישות והמשתתפות, העלו בי מחשבות על מהות היחסים שבין נכדים לסבים וסבתות, בין הדור החדש לישן ובין האז לעכשיו.

 

לאחרונה הרביתי לחשוב על סבא וסבתא שלי, ההורים של אבא, שנפטרו לפני שנים רבות. הם גרו בבת ים בשיכון ישן. יום השנה לפטירתה של סבתא היה בשבוע שעבר.

ברגע שבו הגעתי למקום עצמו הכול התחבר לי בבת אחת. ביתם של סבי וסבתי עומד מרחק מטרים ספורים מהאודיטוריום. בימי שבת בבוקר הייתי הולך מביתי שבחולון אל ביתו של הסבא שלי והוא היה לוקח אותי לבית הכנסת. קרבתי אל בית הכנסת. עברו חמש עשרה שנה מאז הייתי שם. בשער בית הכנסת עמדתי קפוא. אישה מבוגרת חלפה, עצרה ושאלה אותי אם אני יודע איפה האודיטוריום. היא אמרה שהיא הולכת להצגה. בהתרגשות גדולה אמרתי לה: "כן, גם אני!". היא לא ממש הבינה מדוע אני נלהב לשתף אותה במידע, אמרה תודה והמשיכה בדרכה בלי להוסיף דבר. חייכתי לעצמי. ככל הנראה הנוסטלגיה גרמה לי לערפול חושים זמני. החלטתי ללכת אל הבית שהיה שלהם. צעדתי בוטח בידיעה שליבי שלם עם סגירת המעגל המתקרבת. לאחר שתי דקות הגעתי למקום. הכול נראה אחרת. הגינה שבה היינו משחקים החליפה צורה. זכרתי אותה כג'ונגל פרא מסתורי. עכשיו היה הכול היה מסודר וממורק. מי אמר שחדש הוא יפה יותר? צעדתי לכיוון הבניין המתפורר, מצאתי את הכניסה בעיניים עצומות, עליתי שלוש קומות, עמדתי אל מול הדלת שפעם הייתה עשויה עץ והיום עשויה פלדה נוקשה ובהיתי. 

 

מרכיבי חוויה אישית (על פי "שיטת אוריין, המעגל הפתוח" - תיאטרון החדר): תחושה: כואבות לי העיניים. תמונה: עץ עומד בשלכת. מחשבה: הכול נשאר כמו שהיה. רגש: עצב מהול באושר. 

 

הדלת לא נפתחה מעצמה והזמן לא עצר מלכת. לא רציתי לאחר למופע כי הבטחתי לשרון שאגיע מעט לפני הזמן. כל מה שקרה, היה צריך לקרות. דווקא בתקופה הזו, דווקא במקום הזה, דווקא בגלל שהיום עולה המופע ששרון ביימה והנושאים שהוא עוסק בהם.

 

האודיטוריום היה מלא לחלוטין. שרון נראתה זוהרת ומלאת אנרגיה והשרתה אוירה של שמחה וקבלה על סביבותיה ובעיקר על השחקניות. היא דאגה להן כמו אימא שמגוננת על הילדות שלה, או אולי כמו בת נאמנה. מאחורי הקלעים היא דאגה לכל מחסורן, אהבה, עודדה וחיזקה אותן. השחקניות עלו לבמה ויצרו מרקם נדיר ומרגש של סיפורים אנושיים משולבים בהמחשה מרתקת על הבמה: לידה ואימהות, משפחה ונטישה, ריקוד ושמחה, כאב ועצבות, עבר, הווה ועתיד. הן "נתנו כוח", שיחקו בצורה יוצאת מגדר הרגיל, חלקו עם הקהל את הסיפורים והחוויות וגרמו לו להזדהות רבה, והקהל השיב להן אהבה. שרון ליוותה את ההצגה מהצד במסירות טוטלית וגרמה להן להיות חזקות ולסמוך על עצמן ואחת על השנייה. היה נדמה לי שעוד רגע והנה היא קופצת לבמה ומצטרפת אליהן. משחק זה בדם. בסוף המופע, הקהל הריע ממושכות והשחקניות עמדו נפעמות ונרגשות על הבמה. שרון זרחה. 

 

רציתי להגיד לשרון ולשחקניות תודה ענקית על כך שיצרו דבר כל כך ייחודי, מרגש ומקסים בעוצמתו. על שהזכירו לי, ואני מאמין שגם לקהל, כי אין גבולות לגיל שבו אפשר לעסוק ביצירה. האדם שמממש את היצירה הוא זמני, אך היצירה וחותמו היא נצחית וזה חשוב לא פחות. סבא וסבתא שלי כבר לא בין החיים, אבל הזיכרונות מביתם וחוויות הילדות עם המשפחה עדיין איתי. 

 

שרוני, את יוצרת מדהימה, מופלאה ואני מעריך אותך על כל ההשקעה הרבה שעשית ועדיין עושה בכל מה שאת יוצרת. אוהב מאד.

 

(נכתב בעקבות צפייה בהצגה "תחנות". כתיבה ובימוי: שרון שלומי)

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 14