רציתי מילקשייק אבל לא קיבלתי. לא נשארו להם כוסות מיוחדות למילקשייק. והרי אי אפשר להגיש מילקשייק בסתם כוס! או לחילופין בכוס יפה ומהודרת אבל לא מתאימה למילקשייק. זו הייתה פשוט סיטואציה עגומה, אולי לא "עגומה" אבל ללא ספק מאתגרת ביותר. הייתי צריכה לחשוב מה הצעד הבא שאעשה, האם אני נשארת שם מבלי לקבל מילקשייק או הולכת למקום שבו יגישו לי מילקשייק באופן מושלם אבל אולי לא ארגיש בו בנוח. להרגיש לא בנוח זו לא אופציה טובה וכדאי שאשקול אותה שנית לפני שאני מחליטה על דרך פעולה. פתאום הבנתי שאולי לא יהיה לי הערב שום דבר אחר במקום מילקשייק, שאולי זה משהו שאני חייבת וששום דבר לא יכול להחליף. הסתכלתי על המכונה שמערבבת את המילקשייק והראש שלי הסתחרר. הסתכלתי על המיכלים הקטנים שאכלסו דובדבנים, סוכריות ונטיפי שוקולד, ועל ברז הקצפת המשונה שגוש סמיך הצטבר בפיו, והחלטתי שברגע זה, לא אחד ולא שניים אחריו, אני מקיאה.
הקאתי
על הרצפה של המקום שבו הכינו את המילקשייק.
אנשים אחרים שהגיעו לשם כבר לא רצו מילקשייק.
חסכתי להם את ההתלבטות המטומטמת הזו. הם חייבים לי תודה.
למה לי אף פעם לא עוזרים כשאני צריכה?
