חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
אפילוג – קטע 1
היֹה היה קרקס. קרקס הוא הבטחה ליופי ולאבדון. ולכן, היה היה לוליין קרקס פלאי שריחף באוויר לעיני המוני מעריציו, מראש מגדל לתוך ברכת מים. גבוה ומעלה הוא דאה, לכיוון השמים. רק שם, הרחק מבני האדם התפלים, הרגיש מאושר. עד שקרה אסון.
בגיל 24 פרסם נסים אלוני סיפור אגדה המתאר את מהלך חייו מימי הניתור ועד הנפילה: האגדה על הנתרן הנפלא. אם יש אמת בסברה המסתורית שעלילת חיינו מוצפנת בנו, וגם אם אין בה אמת, האגדה על הנתרן הנפלא מספרת את סיפורו של נסים מפיו של אלוני.
היֹה היה, בזמן מן הזמנים, נתרן נועז אך פגיע. מנין בא? היכן גדל? כיצד נראה? מספר האגדה אינו יודע אלא רק זאת: "הטוב באדם היה".
אל הלוליינות הגיע הנתרן במקרה. יום אחד עמד על גג בית גבוה והרגיש ש"כל גופו שוקק מאוויים שביקשו לפרוץ למרחב". זו הייתה בריחה לשם הצלה, כי על פני האדמה נקלע הנתרן לעתים קרובות למריבות ותגרות ידיים. "היה מתכעס, ומטיח דברי זעם ויוצא מכליו". בני האדם היו בעיניו "רעים להשחית, כעורי נפש, רמאים וגנבים ועושי כל תועבה".
מיום שקפץ מגג של בית, וגם בימים שבהם הפך את הקפיצה לעיסוקו בקרקס, היה הנתרן מסתחרר מאושר בכל קפיצה, מפני שאז השתחרר מכל "התפל והמאוס והאכזר" שעל פני האדמה. הייתה בו תשוקה "לנתר באוויר, לשוח בו, לרחף כענן בשמים, או לנוע כשמים עצמם, להשתובב עם קרני השמש ולשאוף מלוא חופניים אוויר זך וצלול, לקפוץ אל החיים, אל ההוויה, לחוש אותה, לאהוב אותה, לנוע באפיקיה".
שמעו של הנתרן הנפלא הביא לקרקס המוני מעריצים שראו בו אליל, כוכב. הם רצו לדעת עליו הכול: "מה המאכל האהוב עליו ואת הדברים שהוא עושה בשעות הפנאי. וכן הבלים רבים אחרים מסוג זה". להט המעריצים עורר בנתרן בוז, הם היו שוטים בעיניו. במה שונים חייו הפרטיים מאלה של שאר בני האדם? הוא רצה שיתעניינו רק בניתורים שלו. הוא הרגיש שלא במקומו: "אנוס להתבוסס ביְווֵן האנשים".
יום אחד, יום נורא אחד, פרצה מריבה בינו לבין חבריו הקרקסנים, שהפכה לתגרת ידיים. לאחר המריבה טיפס הנתרן הנפלא אל המגדל הקבוע, שממנו נהג לזנק לתוך ברכה לעיני ההמונים. הפעם היה לבדו. הנתרן הנפלא טיפס אל המגדל שלו, להתנחם, לרחף באוויר "טהור ממזימות ומתככים". כשהגיע לקצה המגדל עלו בו געגועים: "ראה את זיוו של עולם ונתעורר בו יצר עז פתאום לחבוק את האוויר, להתרפק על ההוויה ולהתעופף עם משב הצפרירים אל המרחקים העלומים".
בשל התלהבותו הגדולה לא הביט הנתרן הנפלא מטה, ולא ראה שהברכה שאליה עמד לקפוץ ריקה ממים. "קרקעיתה קשה, דוממת, חסרת לב". וכך קרה שראשו של הנתרן התנפץ אל הברכה.
זה היה סופו של הנתרן הנפלא. לעולם לא נדע אם ידע הנתרן הנפלא מה מצפה לו בקפיצתו האחרונה.
היֹה היה נתרן נפלא אך זר ונואש.
