אני הולכת לבכות לך, יקיר אהוב
אקשור אותך למיטה בחבל עבה, שלא יינתק לעולם
אנשוך את איברך עד שייפול לרגליי,
ואתה תדחוף את לשונך לערוותי הרטובה.
דמעותיי יזלגו כשאצרח בתאווה.
תהרוג אותי, אני שפחה, לא שווה פרוטה.
"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר) |
 |
|||||||||||||||||||||||||||
