למעשה לא הייתי צריך להיות שם. הלכתי לפרזנטציה באותו יום ראשון רק בגלל שבמערכת האתר חשבו שעומדים להציג בפנינו את העיבוד של הקאמרי ל"רומיאו ויוליה". קידם את פניי מגש עוגות ענק, עמוס בכל טוב ושלושה עובדי מזנון חייכנים שנכונו להיענות לכל בקשה. הסתפקתי בקפה הפוך ועוגת פרג כי אינני חזיר וגם כי אינני אוהב לנצל.
אט אט התאספו כתבים מכלי תקשורת גדולים יותר ופחות. האווירה הייתה ידידותית מאוד, ויותר מזה, הייתה שם הסתחבקות של חלק מהנוכחים עם השחקנים כך שניכר היה שכדי להיות כתב תרבות טוב, מוטב שיהיו לך שורשים עמוקים בברנז'ה, וכפי שזה נראה, עדיף להיות אישה. אלון דהן הסתובב שם וגם שמואל וילוז'ני ושמעתי פיסות רכילות גם לגבי הצגות עתידיות, כך שחקן אחד עתיד להופיע בתפקיד ראשי בשתי הצגות: אחת כי המוסד דרש ממנו ואחת כי הוא רצה.
ראיתי ראיונות מבוצעים על הדרך והתחושה הייתה שאינני יודע אם אני יכול שתהיה לי נחלה בזה או איך מבקיעים באמת לתוך עולם זה, שחשתי שהוא בעצם גבולות המטריקס התרבותי, האופן בו מעצבים תרבות והתיאטרון והכתבים מנהלים את הפינג-פונג הזה שלמעשה מעצב תרבות.
התיישבתי ליד שולחן ועברתי על התוכניה. לפי העמוד הראשון אודות ויליאם שייקספיר הוא בכלל חי במאה העשרים, היות והתאריכים התבלבלו. הסבתי את תשומת ליבם של האחראים ואמרתי שיבדקו טוב כי בטח יש עוד טעויות. נכנסנו לאולם, וקיבלנו אוזניות מיוחדות שאמורות היו להשמיע גם התרחשויות שמתרחשות מאחורי גבנו. היו שם מסכי וידאו, סרטים והכול היה מעוצב לעילא ולעילא. עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון דיבר, וראינו סצנה ואחריו הבמאי, נועם שמואל, שסיפר מה היו מקורות ההשראה להפיכתן של משפחת מונטגיו וקפולט למשפחות פשע, המתרגם אלי ביז'אווי שאמר שנקודת המוצא שלו לתרגום הייתה כבוד לשפה השייקספירית ואילוציה.
למרבה הפלא כל מה שהפריע לי בעיבוד של המעבדה לרומיאו ויוליה, עבד כאן, אולי דווקא בגלל שהקפידו לשמור על השפה המקורית בתרגום חכם של מתרגם צעיר ולא ניסו להתחנף לקהל. דן שפירא, השכן שלי, משכנע בתור רומיאו, ולא כי ביתו מרוהט באהבה, אלא משום שאולי זהו הטייפקאסט שלו. נלי תגר מביאה תמימות וילדותיות כובשת לבמה, והכימיה ביניהם מוצלחת מאוד.
כשראיתי את הצלמים למיניהם עם הבומים והמצלמות מתקבצים סביב רומיאו ויוליה כמו זבובים לא יכולתי שלא לחשוב על השורה של ניסים אלוני שבו האהובה אומרת לאהוב "היזהר, הם רוצים להקליט את מחשבות ליבנו" ולחשוב שלעיבוד המוצלח הזה היה אפשר להוסיף את הצלמים, אלמלא היו מסתירים לנו ללא הרף.
מכל מקום אם כל ההצגה היא כמו הסצנות המרכזיות שראינו, אני מאמין שההצגה תתחרה ב"המלט" מבחינת של אחריות ותכתיר סופית את דן שפירא כנסיך התיאטרון במעמד שווה לזה של איתי טיראן. עצם העובדה שההפקה מגדירה את הקהל כבני משפחות הפשע של רומיאו ויוליה, מראה אולי כי חלק מעקרונות "שיטת אוריין - המעגל הפתוח", במישרין או בעקיפין, חודרים לתיאטרון הרפרטוארי. באופן רשמי לסיום נאחל החלמה מלאה לדן שפירא ששבר את רגלו ולכן נדחתה עלייתה של ההצגה למועד לא ידוע.
