יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

- "אני חווה עצמי כיוצא דופן בחברה. לפעמים זה מאד לא נעים!"

- כן, לפעמים זה סבל, לפעמים עונג.

יוצר, מעצם הגדרתו הוא יוצא דופן. בתנאים של שיגרת חיים אנו נוטים להתכנס אל תוך המקובל הנהוג בקהילה. בזמן יצירה הדברים משתנים. אז על היוצר להיות בו-זמנית בשני מקומות ואם אפשר, בשלושה. המקום הראשון הוא נקודה בתוך הקהילה שבה נמצא היוצר כחבר בה באותו הזמן. המקום השני הוא נקודה שמחוץ לקהילה, שבה נמצא היוצר בתהליך היצירה, וממנה הוא משקיף אל הקהילה פנימה. מכאן זה הוא יכול לראות דברים שלא ניתן לראותם בהיותו בתוך הקהילה. המקום הזה מעודד אותו, מחייב אותו ולפעמים אף כופה עליו להתעורר ולהגיב לחברה, לנהל דיאלוג יצירתי. כך נוצר המקום השלישי והוא מקום בתודעה שבו מתקיימת סינתזה בין מקומו בחברה לבין מקומו מחוץ לחברה. וזו היצירה.

למשל, יוצר נמצא בתוך הקהילה ויום אחד הוא מהלך ברחובה של עיר. הליכתו ברחוב היא כאחד האדם. כמו אחרים הוא טרוד בענייניו ואולי מעט גם בנופי הטבע והאנשים סביבו. הוא נמצא בתוך הקהילה. פתאום הוא מגלה תופעה  - רגילה או לא רגילה. נניח שכל האנשים מביטים אל השמים כי אחד מהם צעק שעב"ם מופיע שם. הוא מביט אל האנשים ורואה שהם נרגשים. הוא מציין לעצמו שעב"ם גורם לאנשים להיות נרגשים. עכשיו הוא מביט אל הקהילה ממבט חיצוני לה - אולי אפילו מנקודת מבטו של אותו עב"ם. הוא ממשיך לגלגל במוחו מחשבות, תמונות, תחושות ורגשות, שיש בהן חוויה אישית וסביבתית. עכשיו הוא נמצא במקום השלישי, מקומן של ההארות הפנימיות היוצרות. מכאן והלאה הוא מוכן ליצירה. הוא ממהר אל כן הציור שלו ומצייר אנשים שנראים כקני-סוף על שפת נהר, הצוואר מתוח עד לשמים ופיותיהם נושקים לעבר העב"ם. גם זו יצירה.

מכאן ניתן להסיק שעצם היותך חריג הוא תנאי הכרחי ליצירה. חווית החריגות של עצמך כיוצר, עלולה לגרום סבל. קבלת עצמך כחריג עשויה לגרום סיפוק ועונג. תהליך הבשלת היצירה יכול לגרום סבל. ההארות האישיות במהלך היצירה וגם תגובות אוהדות של הקהל הנחשף ליצירה, גורמות עונג. אין טעם להילחם בטבע הדברים הזה. רצוי לקבל אותו ולהפנות את האנרגיה ליצירה.

(מתוך "שיטת אוריין – המעגל הפתוח" ספר אמנויות במה ומסך, גרסת 2017, ע' 179)

שלכם באהבה,
אמיר אוריין