יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

"אני רוצה לרקוד!" אמר הרקדן, "לרקוד! לרקוד! ולא אכפת לי תחת איזה דגל אני רוקד! אני רקדן! אני רוצה לרקוד עד שכל הדגלים ייעלמו, והעולם לא יהיה עוד, ורק הגוף שלי ינוע בחלל, משוחרר מכל חוקי ארץ ושמיים!"

"אני רוצה לשיר!" אמר הזמר, "לשיר! לשיר! ולא אכפת לי תחת איזה דגל אני שר! אני זמר! אני רוצה לשיר עד שכל הדגלים ייעלמו, והעולם לא יהיה עוד, ורק הקול שלי ימלא את החלל בעונג אלוהי נשגב!"

"אני רוצה לשחק!" אמר השחקן, "לשחק! לשחק! ולא אכפת לי תחת איזה דגל אני משחק! אני שחקן! אני רוצה לשחק עד שכל העולם יעצור את נשימתו ויביט בי מהופנט, וכל הדגלים ייעלמו, והעולם לא יהיה עוד, ורק הרגש שלי ימלא את החלל בזעקה נשגבה טרגי-קומית קורעת לב וענוגה לנצח!"

"בראבו!" אמר הקצין בחיוך ומחא כפיים. אחר כך הוא שלף את האקדח, נשא אותו מעלה אל גובה הכתף, כיוון בנחת ובריכוז מתורגל היטב וידו לא רעדה. הוא ירה פעם אחת אל רגלו של הרקדן, פעם אחת אל גרונו של הזמר, ופעם אחת אל ראשו של השחקן, אל מרכז מצחו, מעט גבוה מקו האופק של העין. אחר כך, בתנועה איטית ושקולה, הוריד את האקדח, והחליק אותו אל תוך הנרתיק פנימה, בדיוק בקו המותן. "אני אוהב לירות" אמר הקצין בחיוך, "ולא אכפת לי במי אני יורה. כשאני יורה, מתאחד הגוף שלי עם קת האקדח, והקליע חותך את האוויר אל תוך המטרה שלפני, ובאותו רגע כל העולם כולו מתפוצץ ברעם אדיר ומושלם ועכשיו", אמר הקצין, "הניפו את הדגל! אנחנו מתקדמים!"

(אמיר אוריין. ספר המעגל הפתוח, גרסת 2017, ע' 51)

שלכם באהבה,
אמיר