יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
אומרים שעיניים הן ראי לנפש. אם כך, אולי נכון לומר שעפעפיים הם מחסומים.
מקובל לחשוב, כי עפעוף, בזמן דיבור או הקשבה, הוא סימן להסתגרות, ניתוק, או פחד מקשר. זו דעה שאינה עומדת במבחן המציאות. קודם לכול, עפעוף הוא תגובת הגנה אוניברסלית ואוטומטית. מקור העפעוף המסוים יכול להיות גם בבעיה אורגנית כלשהי, או בהרגל קדום,
מבט ישיר ללא עפעוף כלל איננו בהכרח סימן ליצירת קשר טוב ואמינות בהופעה. יש המבקשים מבן/בת השיח שלהם, שיביטו בהם בעיניים פקוחות לרווחה. הם אומרים שבכך נבחן הקשר הטוב. אבל בעלי ניסיון יודעים, שאפשר להביט בזולת בעיניים בולטות מרוב מאמץ ליצירת קשר וללא עפעוף ובכל זאת לא יהיה שם קשר כלל. לכל היותר תהיה שם אטימות של מומיה קפואה בזמן.
ערובה לקשר
כלומר: עיניים פקוחות אינן ערובה לקשר. חשוב יותר לדעת ולתת ביטוי לחוויה האישית, שמאחורי העיניים הפקוחות. אם החוויה האישית היא במצב זורם ופתוח - יש קשר, בין אם מביטים בזולת ובין אם לאו. אם היא במצב של סגירות - אין קשר, וכאן לא יועילו עיניים קרועות לרווחה כמצוות אנשים מלומדה. ההקפדה על חוויה פתוחה חשובה יותר מעיניים פקוחות. בעניין זה אין הבדל בין מדיום למדיום, או בין מצב בימתי אחד לאחר. נכון שהעפעוף בולט יותר בצילומי תקריב על במת הצילומים, מאשר על במת התיאטרון או על במת הנואמים בכיכר, אבל זהו הבדל טכני שולי. עקרון הפתיחות והסגירות נכון בכל מקרה. לכן אין להגזים לשום כיוון. מותר לעפעף ולמצמץ בתחום האירוע האמנותי כמו בתחום המציאות. לפחות בתחום האירוע האמנותי נקודת המוצא היא: אם הייתי עושה זאת במציאות, כיצד הייתי עושה זאת?
מבע של כוכב
מי שסבור שהוא סובל מעפעוף יתר, יכול לבצע את התרגיל הפשוט מאד הבא. רצוי לעשות זאת כשאין איש בסביבה. הוא טוב גם למי שמבקשים להיראות מצד אחד סמכותיים, מצד שני פגיעים, כלומר, לגעת בכריזמה של כוכב קולנוע הוליוודי קלאסי:
מציבים לפנינו מצלמה כלשהי ועומדים מולה בעמידה זקופה, ללא תנועה ובעיניים פקוחות באופן סביר, לא מוגזם, במרחק מטר או שניים ממנה. כל מצלמה טובה לכך, גם קטנה, גם מכשיר טלפון. לחילופין אפשר להתבונן בידית של דלת, בפינת ארון או בחפץ כלשהו. מחליטים על פרק הזמן המתאים. תחילה אפשר לעשות זאת למשך 60 שניות בלבד. זה מספיק. תאורת המקום תהיה בינונית עד חזקה. במשך פרק זמן זה מביטים באובייקט שלכם מבלי לעפעף ואפשר לדבר אליו במונולוג פנימי או מוחצן. אפשר לדבר בעל-פה טקסט ידוע מראש או לאלתר ולעקוב אחר השינויים החלים בחוויה האישית המידית שלנו.
כריזמה נעימה!
(המעגל הפתוח, גרסה מעודכנת, עמודים 35-36)
שלכם באהבה,
אמיר
