הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(זמן קריאה משוער: 7 ד')

 

כל צורה של הטרדה היא מעשה פלילי, כל ניצול מרות להפקת טובות הנאה כפויות, הם מעשים פליליים. מה שנאמר בהמשך הדברים האלה לא נועד להצדיק הטרדה, אלא לנסות ולהבין דבר אחד או שניים ברקע לתופעה זו.

 

באחת מפגישות המליאה העירה אחת מהמשתתפות שהעיסוק התקשורתי האינטנסיבי בהטרדות מיניות של אנשים מפורסמים ובעלי מרות, גובל לדעתה בציד מכשפות. אחרת העירה שהיא זוכרת כיצד הגיבו חיילות צעירות בצבא הישראלי, בשנות השישים של המאה הקודמת, כאשר קצין חיזר אחריה. היא אמרה שהן היו שמחות בכך כאילו זכו במחמאה גדולה. מי שנולד לאחר אותה תקופה, אולי לא יבין או לא יאמין או יכעס ויבטל או יגיב את כל התגובות הללו גם יחד. האם ניתן היום לדון בעבר זה, או בהווה הזה או בכלל ברוח התקופות הללו באופן שקול?

 

אחד מהדיווחים שהתפרסמו לאחרונה היה בעניינו של הבמאי מיקי גורביץ' שהואשם ע"י שחקניות בהטרדה מינית (כותרת: הרמת מסך בתיאטרון החאן, עדויות נגד מיקי גורביץ', 14.04.2016, 06:00, "הארץ").

 

בתגובה לדיווח הזה, מיהר הבמאי והמחזאי, פרופסור יוסי יזרעאלי לפרסם מאמר שבו טען: "מיקי גורביץ' פעל אך ורק מתוך רצון לשפר את השחקנים. מיניות היא חלק דומיננטי בכל דמות דרמטית. ללא פענוחה של מיניות זו, בתבונה וברגישות, כמעט לא ניתן לרדת לשורש האניגמה של הדמות." (14.04.2016, 13:53, "הארץ").

 

זהו אוסף של דברי הבל הדורשים תגובה עניינית כדי לשים דברים על דיוקם ובשיקול דעת סביר:

 

א. "לשפר שחקנים"...

תפקידו של במאי אינו, כפי שטען יזרעאלי, "לשפר שחקנים". תפקידו להוציא לאור יצירה באמצעות שחקנים. לבד מהיוהרה של "שיפור" הזולת, יש כאן טשטוש גבולות מסוכן בין שחקנים כבני אדם לבין שחקנים כבעלי מקצוע ומשורש לענה זה נובעים עיוותים התנהגותיים הרסניים.  במאי יכול לשפר מחזה ודמויות. שחקנים יכולים לשפר את עצמם באופן אוטונומי ובלי קשר להנחיות של במאי זה או אחר.

 

ב. מקצועיות...

נניח שגורביץ' פעל "אך ורק מתוך רצון לשפר את השחקנים". אם כן, הרי שהוא פעל באופן לא מקצועי וגילה חוסר ידע בתחום היצירה שהוא מופקד עליה.

 

ג. מיניות...

לומר ש"מיניות היא חלק דומיננטי בכל דמות דרמטית", הרי זה כמו לומר שכל יצירה דרמטית היא פורנוגרפית באופן דומיננטי ולא כך הדבר. אכן, בכל דמות יש מיניות, כמו גם משאלות ודחפים מגוונים וסותרים וקונפליקטים ועוד מרכיבים רבים ורק לעיתים רחוקות יש צורך או ניתן לתת ביטוי לכולם. הניסיון להעמיד את עולמה של דמות "באופן דומיננטי" על המיניות שלה הוא פתטי. 

אם ביסוד ההתנהגות הדומיננטית של דמות יש מיניות הרי זו פרשנות אישית של יוצר זה או אחר ומה שחשוב הוא לא אם יש לה מיניות או אין לה - ויש לשער שיש בה כמו בכל דמות אנוש - אלא כיצד הדברים באים לידי ביטוי בהתנהגות הנראית לעין ונשמעת לאוזן. ולצורך זה אפשר להניח למיניות במקומה ולענות על השאלה הפשוטה והדרמטית ביותר: מה הדמות עושה כאן?


ואם אכן יש מיניות מוחצנת במחזה, נטפל בה באופן טכני, מרוחק, זהיר ומוגן ככל האפשר, כדי להבטיח שלא תגרם ליוצרים המעורבים, מצוקה כלשהי או מבוכה. אני מעדיף לומר לשחקן שיחפש בתוך הדמות שהוא מגלם את האהבה שיש בה או את חסרונה של אהבה, כלומר את המקור ליצירת קשר או את חסרונו של מקור זה וכיצד אלו מכוונים את התנהגותה של הדמות.

 

ד. לסיום, בניגוד לדעתו של יזרעאלי, בהחלט אפשר "לרדת לשורש האניגמה של הדמות" גם בלי עיסוק אובססיבי במיניות שלה.

--------------

 

שלוש הערות שנובעות מתוך הדברים הללו:


א. בדידות בעמדת מרות

בעלי מרות, ככל בני ובנות אדם וחוה, זקוקים לחסד, לאינטימיות, להתרפקות על בן אנוש, על בת אנוש, או על חיית מחמד. יש אומרים שככל שבעל המרות הוא בעל מעמד חברתי גבוה יותר, כך הוא מבודד ובודד יותר והצורך שלו באינטימיות הוא רב יותר.

 

לצורך המשל בלבד, נשיא ארה"ב הוא אולי האדם הבודד ביותר בעולם, רק מעצם היותו מוגדר כמנהיג של אימפריה. הכמיהה שלו למגע אנושי עלולה לגרום לו למצוקת בדידות ואורח חייו גורם לו לריחוק אפילו מהמסגרת המשפחתית שלו, בלי קשר למה שאומרים יחסי הציבור שלו על לכאורה חיי המשפחה המאושרים, שלרוב אינם כאלה כלל ועיקר. על כך אמרו חז"ל: "מי שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" (סוכה נב ע"א). אבל כולנו בני אדם בעלי רגעים של צורך באינטימיות: גברים, נשים, מנהיגים, מונהגים, כולם וכולן. על כן, ככל שידוע לנו לא היצר גדול יותר, כי בכל מקרה הוא קיים, אלא שהאחריות החברתית גדולה יותר והבדידות האישית גדולה ונדרשת מידה של גבורה ואז הקביעה "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (מסכת אבות, ד, א'), הופכת להיות אירונית. מתוך מה שידוע לנו על ההתנהגות האנושית, מעטים הגיבורים לעניין כיבוש יצרים במיניות, כמו גם באכילה, שתייה, קניין, חיים ומוות.

 

ב. אינטימיות כרשות הפרט

מין, ככל שמעמדו הפך מקובל בדיון פומבי שגור ויום-יומי, הוא עדיין פעולה אינטימית. אינטימיות ביצירה, כמו גם במציאות החוץ בימתית, היא רשות הפרט ולאיש אין זכות להיכנס אליה בלא רשותו המפורשת של בעל הדבר או בעלת הדבר, ובמקרה זה השחקניות בתאטרון החאן. על כן, מה עושים כאשר נדרשת אינטימיות ביצירה?

ככלל, כל מה שגורם מבוכה או קושי לאדם היוצר, אין לחוות אותו באופן אישי אלא לשחק אותו באופן חיצוני וללא מעורבות חושית או רגשית. כי אם נכפה על מישהו להרגיש ולחוש כנגד רצונו, הוא יפתח מצב של התנגדות פנימית שתסכל את האפשרות ליצור. כך רצוי שינהגו שחקנים וכך נוהגים בני אדם בכלל, במקרים של מצוקה ולחץ: הם מתנתקים רגשית על מנת שיוכלו לתפקד כראוי. אחר כך הולכים משם ומתחברים שוב אל עצמם.

 

סוף דבר:

היום, הטרדות מיניות בתאטרון הן יחסית נדירות וההשערה היא שמספרן דומה לזה שבמקומות אחרים. השמרנות הרגה את הספונטניות ולעיתים קרובות גם את גילויי החיבה הנלווים אליהם. רבים נמנעים היום מחיבוקים הדדיים, מה שהיה טבעי ופשוט וידידותי בעבר. ההתנהגות הצנועה, כביכול הדתית, אולי גורמת לכך שיש פחות הטרדות מיניות. המחיר הבין-אישי הוא הופעתם של מחסומים רגשיים, זהירות וחשדנות הדדית ויש אומרים שזהו מחיר ראוי על מנת להוריד את איום ההטרדות אבל זהו נושא לדיון נפרד...

 

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 5 . 19