15.11.07

לא על מפלגות, לא על בתי נבחרים, אלא הגדרת אירועי תרבות במרחב החברתי

בסטנדאפ ובאחרים

--------------

פרולוג ואפילוג:

אז מי קואליציוני ומי אופוזיציוני?

(ברשימה המובאת להלן, נא לא לבלבל,

בין איכות מקצועית של גוף יוצר,

לבין המגמה החברתית שהוא משרת.

רוב הגופים המוזכרים כאן עושים עבודה מקצועית טובה.  

אבל לגופים הקואליציוניים יש תפקיד חברתי מוגדר -

לשמר את הסדר הקיים, או במילים אחרות,

על פי אסכולת פרנקפורט: לשמר את התודעה הכוזבת של ההמונים.

גופים קואליציוניים:

1. תיאטרון "הבימה" וכל התיאטרונים הציבוריים.

2. כל תיאטרוני הפרינג'.

3. פסטיבל עכו וכל הפסטיבלים הציבוריים, כולל הפסטיבלים הרוחניים.

4. הסרטים הישראליים הנתמכים על ידי משרד התרבות וחברות הצריכה.

5. ערוץ 1 בטלוויזיה וכל הערוצים של "הוט" ושל "יס".

6. התזמורת הפילהרמונית וכל התזמורות הנתמכות על ידי משרד התרבות וחברות הצריכה.

7. כל המוזיאונים הציבוריים והגלריות המסחריות.

8. שידורי הרדיו הציבורי, הארצי והמקומי.

9. חלק מהמרחב האינטרנטי.

אז מה נשאר?

מי אופוזיציוני?

אירועים המתרחשים במועדונים מסוימים ובכל המקומות שעדיין לא נחשפו לתקשורת ההמונים והמציגים תכנים אופוזיציוניים. עדיין ניתן למצוא תופעות אופוזיציוניות באינטרנט.

--------------

רן אפלברג: להאכיל את הכלבים

סטנד-אפ היא אחת האמנויות הקשות ביותר בהן נתקלתי בחיי הקצרים שמתארכים מיום ליום בניגוד לרצוני.

משמעותו של סטנד-אפ היא... קום. עמוד. והצחק. זאת אומרת, התבדל מקבוצה של אנשים, עמוד מולם... היה אתה (וסטנדאפיסט טוב מבלה הרבה שנים בלחפש את עצמו, עד שהוא פתאום מבין שהוא תמיד היה שם) וגרום להם להתגלגל מצחוק. דבר על מה שאתה רוצה - אבל תצחיק.  בקומדיה, אם הקהל לא צוחק, נכשלת.

הומור, קומדיה, צחוק אינם אירוע קואליציוני או אופוזיציוני. צחוק הוא... טוב... תכלס הדבר הזה שקופץ לך מהבטן ומרעיד את כל הגוף. זה כמו שלשול, רק שזה יוצא מהפה וזה פחות מסריח.

קומדיה, בעיני, היא האמנות הגבוהה ביותר שאפשר לשאוף אליה. קומדיה לוקחת את הזוועה והרצינות של החיים המיותרים הללו והופכת אותם על הראש. שום דבר הוא לא רציני במיוחד. לא אני. לא אתה. לא בכלל. זה לא אומר שאנחנו צריכים להפוך אדישים לחיים, אלה פשוט לא לתת להם לחרפן אותנו או לגרום לנו להתקפי לב.

אישית, מעולם לא אהבתי יצירות שנכתבו למען עשרה אנשים. בעיני תפקידה של יצירה היא לתקשר עם כמה שיותר כדי לשלוח הלאה את מה שהיוצר רצה להגיד/ליצור/להתנקות ממנו. עשרה אנשים זה כמו לשיר במקלחת. נחמד - אבל בשלב מסוים המים החמים מפסיקים ואתה נשאר עם הזין ביד.

יצירה זו העבודה שלי, אני מעניק מעצמי לעולם ובתמורה אני מבקש לקבל שטרות נייר מרשרשים שעוזרים ליצור עוד יצירה, לאכול, ולפרנס את שני הכלבים שיושבים אצלי כל היום בבית ומייצרים ערימות שיער.

יצירה לא צריכה לפנות לכולם, אין כזה דבר – למצוא חן בעיני כולם. (אני גם מעולם לא הרגשתי צורך למצוא חן בעיני אף אחד מלבד עצמי, ואפילו את זה עוד לא ממש הצלחתי)  אבל ברגע שאתה מתקשר עם קהל – והקהל מבין אותך – הוא יכול להחליט אם לקבל אותך (את היצירה שלך) או לא.  לזרוק עליך ביצים או מחמאות. או גם וגם. סטנדאפ היא אחת  מהאמנויות המרתקות, שאוחזות בצד אחד בבידור ובצד השני במחאה/זעקה קיומית חריפה. אמני הסטנד-אפ ויוצרים קומיים בעולם יצרו לא פעם שינויי במחשבה ובפתיחות חברתית.

לא שזה עזר. לא שזה שינה.

אחרי הכול האנושות עדיין ממשיכה להשמיד את עצמה ואת כל הסביבה שלה, אבל לפחות – בוא נצחק קצת בדרכנו מטה...

בקיצור, קואליציוני, אופוזיציוני.... הומור הוא מעבר לכל ההגדרות האלו... בעיקר בגלל שהוא אוהב לבוא מאחוריהם... ולבעוט להן בתחת...

יום שמח

רן אפלברג

--------------

אמיר אוריין: הבדיחה הסדרתית

רן יקירי,

כן, סטנד-אפ היא יצירה קשה - כמעט כמו כל יצירה, קל וחומר אם הבדיחה מתגלית כאופוזיציונית לקהלך. כן, קום והצחק, ואם לא צחקו, בחן שלושה מרכיבים אלו:

1. הבדיחה

בחן את הקטע שלך - האם הוא בנוי נכון באופן מקצועי, מטעם עצמו וגם לשיטתך ולתפיסת העולם שלך? אם כן, לך לאפשרות השנייה.

2. האידיאולוגיה

בדוק את קהלך. תגובת קהל היא תלוית מערכת האמונות והדעות שלו. בדיחה שמצחיקה חלק מהגברים, אולי לא תצחיק נשים. בדיחה שמצחיקה חלק מהפלסטינים, אולי לא תצחיק ישראלים.

הומור, כמו כל תופעה אנושית, גם הוא תלוי במערכת האמונות והדעות שלך ושל הקהל שלך. הוא תְּלוּי הֵקְשֶׁר של מקום, זמן, דת, גזע, מין. ויש הרבה מין בסטנד-אפ. מספר הבדיחות המיניות ששמעתי בימי חלדי גדול יותר ממספר הבדיחות על פוליטיקאים, בעלי מקצוע, מלחמות וכיבוש. אם מישהו הגיב על בדיחת מין ב"איכס", יכולת לשער שהבדיחה לא טעמה את האידיאולוגיה שלו. הוא עלול לומר שהבדיחה היא "חסרת טעם" או "מגעילה" ועוד ביטויים נפוצים, אבל אתה ואני יודעים - הבדיחה חצתה את גבול ההסכמה שלו.

יותר מכל, הומור תלוי באידיאולוגיה שאתה או קהלך אוחזים בה: אידיאולוגיה חברתית או אישית.

אני מניח שידועה לך התופעה הזאת. כל בדיחה נושאת עימה מטען אידיאולוגי סמוי או גלוי. אני יודע שרוב היוצרים מתעלמים מכך. זה לא יעזור להם. קהל אוהב או לא אוהב את הבדיחה שלך, אם היא מתאימה או לא מתאימה למערכת האמונות והדעות שלו.

אם מערכת האמונות והדעות של הבדיחה ושל הקהל, זהות או דומות, לך לאפשרות השלישית.

3. החוויה האישית

בחן את החוויה האישית המיידית שלך בזמן ביצוע הבדיחה. אם היית במצב פתוח וזורם, חזור ובחן את האפשרות הראשונה. אם זיהית מצב של התנגדות (ע' "המעגל הפתוח", בפרק מילון), הרי שהבדיחה הכתובה או המבוימת בצורה המבריקה ביותר והולמת את מערכת האמונות והדעות שלך ושל קהלך - תיכשל. כאן צריך טיפול אישי במצבי התנגדות (ע' שם).

עד כאן, שלוש אפשרויות לבחינת הבדיחה שלך.

אני לא בטוח שאוכל לענות על השאלה איזו אמנות גבוהה יותר מחברותיה או נמוכה יותר.

כל צורה של אמנות הקיימת בצורתה האולטימטיבית, ראויה לכל המחמאות המצויות, ובאותו הרגע היא גבוהה מאד.

אם אתה סטנדאפיסט בשביל להשתכר ממון ולפרנס את הכלבים שלך, זו זכותך הלגיטימית. כי אז עליך להתאים את החומר שלך להזדהותו של הקהל הרחב, ואז אתה יוצר קואליציוני ויש לכבד את בחירתך. אם אתה מתעקש לקפץ בין המגמות החברתיות והקהל מקבל אותך, גם אז אתה קואליציוני. אם הקהל משליך אותך מהבמה, אף שאתה מבריק ושנון ומוצלח מצד עצמך - אתה נתפס אצלם כאופוזיציוני.

רוב הסטנדאפיסטים, כמו רוב השחקנים, הבמאים, המחזאים ואחרים, לא משתכרים די כדי לפרנס אפילו כלב. זה לא אומר שאינם טובים, אבל קיימת האפשרות שהם אופוזיציוניים.

אין קשר בין איכות הבדיחה לממון.

יש קשר בין המגמה החברתית שהבדיחה מייצגת, לבין ממון.

באשר לשינוי החברתי: יצירה עשויה לחולל שינוי חברתי רק אם באה מתוך תפיסת עולם אופוזיציונית וממחישה אותה על הבמה, ולכך יש תקדימים. יצירה קואליציונית לעולם לא תחולל מהפכה, אפילו לא בפיצוציה השכונתית. אולי לכן יוצרים קואליציוניים מרבים בכל כוחם לבטל את אפשרות השינוי החברתי והופכים אותה לעוד בדיחה סדרתית.

אמיר

-------------