שלום,
אני נרגש לקחת חלק בטקס הזה,
אבל האמת, אני גם קצת מפחד.
לאור מה שקרה במערכת הבחירות האחרונה ועם כל אווירת ההתלהמות שיש כאן בחודשים האחרונים, אני לא בטוח שזה צעד נבון להשתתף בארוע הזה, שבו משתתפים כל מיני שמאלנים הומניסטים יפי נפש.
אני לא בטוח שזה צעד חכם זה הרי ידוע שלא כדאי היום להיתפס כשמאלני, הומניסט, ובטח שלא כדאי שיחשבו שאתה יפה-נפש.
אבל מצד שני אני חייב לדבר על זה.
כי השואה היא חלק מהדי.אנ.איי. הרגשי שלי ומההגדרה שלי כישראלי. כיהודי. הייתה נוכחת אצלנו בבית. אבל בשתיקה. בפינות החדרים בדירה של סבתא שלי.
סבתא שלי ציפורה פקטור עלתה לארץ בשנת 36׳ מלטביה, היא השאירה בריגה את אבא שלה גדליהו, שתי אחיות, צילה ואסיה ואח אחד יצחק ועוד כמה דודים ובני דודים.
בשנת 40׳ אבא גדליהו פקטור כתב לביתו ציפורה שהמלחמה מתקרבת ושאולי כדאי שכולם יעלו לישראל אבל סבתא שלי כתבה לו בחזרה שהמצב מאד קשה כאן, שיש בריטים ואין עבודה. לאחר מכן היא לא שמעה מהם יותר.
כולם נספו כמובן, רוב הסיכויים שהם נורו ביערות באחת מההוצאות ההמוניות להורג.
סבתא שלי אולי ידעה מה קרה להם אבל מעולם לא סיפרה. ובמשך כל חייה, מעבר לאובדן הגדול, היא הרגישה אשמה נוראית על כך שאולי אם היתה כותבת להם אחרת הם היו באים לישראל וניצלים.
אני הייתי הנכד הכי צעיר שלה ולי היא הייתה מספרת קצת. על אחותה הקטנה אסיה, שהייתה מאד יפה וניגנה יפה בפסנתר, ועל החתול שלהם פינאס-בבוק שרדף אחריה כשעזבה את הבית בדרך לאנייה לפלשתינה ואז היא הייתה משתתקת, ובשתיקה שלה היה חבוי הנורא מכל שבוודאי קרה להם.
בצירוף מקרים מלא סמליות היא נפטרה בכ״ו בניסן רגע לפני כניסת יום השואה של שנת 1985. לפני 30 שנה בדיוק.
זה סיפור השואה הפרטי של המשפחה שלי.
אבל מעבר למפגש הפרטי של כל אחד מאתנו עם השואה יש גם את הזיכרון הקולקטיבי, שנבנה אצלנו לאורך השנים ממה שאנחנו קולטים בבית הספר ובתקשורת, מהטקסים הממלכתיים והארועים המציינים את היום הזה.
מגיל צעיר כחלק מתוכנית הלימודים, אנחנו נחשפים לכל הזוועות בלי שום הנחות:
ערימות של גופות, שיער, נעליים, שיני זהב, מוזלמנים, טרנספורטים, צעדות מוות, אקציות.
אנחנו שומעים עדויות של ניצולים מהמחנות, אנחנו נוסעים לפולין בתיכון לביקור במחנות הריכוז, למצעד החיים. ומקבלים פירוט מלא של שיטות ההרג המזעזעות, הטכניקה המצמררת של הנאצים, סיפורים של אכזריות שאין לה גבול, וקהילות שלמות שנמחקו כל אחת והכרוניקה הטראגית שלה. רק בגלל שהיו יהודים.
למעשה רוב המועדים שאנחנו מציינים במהלך השנה , כמעט כל חגי ומועדי ישראל מציינים ניסיונות טבח ורדיפה של יהודים.
בחנוכה אנחנו מספרים על היוונים
בפורים - הפרסים
בפסח - המצרים
בל״ג בעומר הרומאים
ובין לבין יש את האינקוויזיציה וגירוש ספרד, הפרעות והפוגרומים.
אנחנו מציינים את יום השואה שבועיים אחרי ששרנו כולנו בליל הסדר בקול גדול ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״.
והדי השיר הזה מתערבבים בתמונות הזוועה המוחשיות מאד, שמוקרנות ומסופרות לנו במהלך היום הזה.
תפקידו המרכזי של יום השואה הוא הזיכרון. בערב יום השואה גם מזכירים לנו שהסכנה עדיין קיימת ושגם בדור הזה יש צוררים שעומדים עלינו לכלותינו. ומיד מרגיעים שיש לנו צבא חזק ש"יצילנו מידם". אבל אני מרגיש וחושב ומאמין שחייב להיות נדבך נוסף.
כעם שהיה קורבן להשמדה השיטתית ביותר ולגילוי הגזענות הקשה ביותר, אנחנו חייבים לזכור שגם שהגזענות היא סכנה שאורבת בכל פינה.
וכשבמדינת היהודים נשמעות קריאות מדי פעם ״מוות לערבים״ ואיש מהמנהיגים שלנו אינו נזעק. כשאנשים קוראים בראש חוצות, בפייסבוק ובפנים גלויות: להכות, לגרש, או סתם לסתום את הפה לצמיתות לאנשים בעלי דעות שונות משלהם.
אז יום השואה חייב להיות גם יום של חשבון נפש עמוק עבור הציבור הישראלי.
(ליאון רוזנברג – איש טלוויזיה ושחקן)
