הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


 

פליטות נראית לעולם אותו דבר. גם במעבר הגבול באב אלהווא, שמפריד בין סוריה לטורקיה. הם נהרו לשם בהמוניהם. רבבות, נוטשים את סוריה בעור שיניהם, נמלטים מהתופת לחיים של עוני, צפיפות, פליטות – אבל לפחות חיים. והתמונה היא לעולם אותה תמונה: נשים במטפחות ובפנים מיוסרים, אבות כפופים מעומס המזוודות, ילדים מחזיקים צעצוע יקר לליבם: בובות, כדור-רגל, כל דבר שיזכיר את החיים שאינם עוד.

 

לא רחוק מהגבול פגשתי אותם. מספר מבוגרים, כעשרים ילדים, שהתנחלו בבית שבנייתו עדיין לא הסתיימה. אחרי שהזמינו אותי פנימה והמצלמה נדלקה הם דברו מונולוגים מצמררים, מספרים על עינויים מצד המשטר, על מוות. על החברים והמשפחה שנותרו מאחור. מעניקים חיים למושג רצח-עם וכל זאת במרחק של מספר קילומטרים מהמקום שבו אני חי. מספר חודשים לאחר מכן שוב, על הגבול, פגשתי אותם. פליטים כורדים, מספרים על טיהור אתני. האויב הפעם הוא דאעש. מה עשית לפני המלחמה? שאלתי את המדריך שלי. הייתי מורה למוסיקה. ומדוע עזבת? הקשיתי. הם הוציאו להורג כל מי שעוסק במוסיקה, הוא ענה בפשטות.

 

את הסקרנות יכול לספק יוטיוב, ספריית רצח-עם און-ליין שמתעדכנת מדי יום. במקרה הזה איש לא יוכל לומר "לא ידענו", "לא שמענו". תיעוד של רבים מ 215 אלף הקורבנות, ושל 6.5 מיליון העקורים והפליטים. את העיניים תופסות לעיתים תמונות של מוזלמנים חסרי גיל, לעיתים אפילו חסרי מגדר, עומדים יחפים בשלג הקפוא בחורף או בשמש הקופחת בקיץ ונדמה שההבדל הוא רק במעבר מצבע לשחור לבן.

 

חלקם ממש לידנו. לא רחוק מהגבול שלנו נולדו לאחרונה עיירות פליטים גדולות, מאוכלסות במשפחות ובאנשים שניסו לברוח כמה שיותר רחוק ונעצרו בשלט "עצור, גבול לפניך". מדי פעם אנחנו מקבלים הצצה לבתי החולים בארץ שנפתחו לטובת מורדים סורים. מסייעים בשקט, כמעט בהיחבא. 

 

כל כך קרוב אלינו ואנו שותקים. ממי שרדיפות הפכו למילות מפתח בלקסיקון שלהם, היינו אולי מצפים שיעשו משהו. לפתוח את השערים, תגידו. אולי לפרוס חסות על הפליטים שיושבים במובלעות או באזורי החיץ ולהגן עליהם מבחוץ. 

 

אבל זה נאיבי, יגידו אחרים. בלתי אפשרי עבור מדינה קטנה כמו שלנו. אין לנו מספיק משאבים. זה יפר את האיזון, גורמים עוינים ינצלו את הכנסת האורחים. אסור לנו להיכנס לתוך הקלחת הזאת של שיעים, סונים, עלאווים שטובחים אחד בשני במלחמת הכל בכל שהדבר היחיד שמשותף לרבים מהם, רבים מדי, הוא השנאה לישראל. הכל נכון.

אבל מה עם האמירה והתאורה. איפה הפרוז'קטור, המצפן המוסרי ? היכן הקריאה הברורה והצלולה היוצאת מכאן לעולם הנאור, זה שהכה על חטא העמידה מנגד כל כך הרבה פעמים, להתעורר ולעשות מעשה כדי להציל אותם? אותה קריאה שעמי שיווע אליה לפני 75 שנה ולא הגיעה.

 

כי זה קורה עכשיו לא רחוק. במרחק של קילומטרים בודדים מכאן כבר לא שורפים רק ספרים. אבל מדינת היהודים שותקת. במאבק הטעון בין ה"אור לגויים" של הנביא ישעיהו לבין תפיסת ה"עם לבדד ישכון", נראה שברור מי מוביל. ככה זה כשמכונסים בתוך חרדות, הן מחרישות את זעקות העוול שמסביב. האחר שלנו הוא אויב, ולאויבים לא מסייעים. 

 

אבל רגע, לא כולם אויבים. זו לא הפעם הראשונה. מה זה היה? לפני 100 שנה בדיוק? אה, נכון, רצח-עם בארמניה. בין מיליון למיליון וחצי ארמנים שנהרגו בג'נוסייד שיטתי. לא היינו, נכון. אבל מה עם הכרה? גינוי? הבעת עמדה ברורה ובלתי מתפשרת של מי שחוו רק לא מזמן חוויה כזו והעולם שתק? הכחשת שואה היא פשע. והכחשת שואה ארמנית? זה כבר פוליטיקה. 

 

נחזור לסוריה. לבאב אלהוא. נסעתי לשם לקראת המתקפה האמריקנית הצפויה נגד השלטון הסורי, בעקבות השימוש בנשק כימי נגד מאות בני אדם. רק כמה ימים לפני כן התפרסמו תמונות של מאות גופות שוכבות סמוכות זו לזו של ילדים ואזרחים שנהרגו כתוצאה מגז. דז'ה-וו. ריאיון אחד אני זוכר במיוחד. איש מבוגר שנכנס לארץ המובטחת דקה לפני כן, ניצול המתקפה הכימית. ואני ניגש וקובע: ניצלת. אומרים שזה עניין של ימים, אולי של שעות, עד שתחל המקפה של המערב נגד מי שהמית אתכם בגז. אחר כך תוכלו לחזור הביתה.

 

אתה איש צעיר, הוא אמר לי. אתה תראה. איש לא ינקוף אצבע לעצור את זה כי לאיש לא אכפת. הכול פוליטיקה. הוא צדק.     

 

(אהד חמו – כתב לענייני פלסטינים, ערוץ 2)

לאיגרת השבועית של 2015 . 4 . 16