ושוב בראיון כלשהו ברדיו, יוצרת אחת, צעירה מאד, פולטת את האמירה הבנאלית והמקובלת בקרב ציבור יוצרים מצויים וסבירים:
"אני יוצרת משהו וכל צופה יבין מה שהוא רוצה!"
מה? לכאורה הרי זו אמירה מובנת מאליה אבל אם אכן היא מובנת מאליה, ראוי לעצור לידה ולבחון אותה. מדוע? למה?
אם אתה יוצר "משהו", יש להניח כי אתה רוצה לומר, באמצעות היצירה, דבר אחד או שניים לקהל שלך ואתה רוצה שהקהל שלך יקלוט את האמירה שלך, שאם לא כן, לך הביתה ותתבגר.
אם אתה רוצה שכל צופה "יבין מה שהוא רוצה", הרי שמראש אתה מוותר על הדיאלוג האפשרי בינך לבין הצופה בעניין המסוים שעליו יש לקיים דיון.
אם אתה רוצה שכל צופה "יבין מה שהוא רוצה", הרי שמראש אתה מקבל את האפשרות שכל צופה יבין על בסיס מה שידוע לו ולא ילמד דבר חדש, כלומר אתה מראש מוותר על אפשרות היותך אמן ומקבל על עצמך להיות בדרן שתפקידו ללעוס חומר קיים ולשחזר אותו שוב ושוב.
אם אתה רוצה שכל צופה "יבין מה שהוא רוצה", אתה מוותר מראש על האפשרות שדעתך תישמע וצופה יגיב אליה. זהו מעשה הפחדנות האולטימטיבי. הוא מגלם את הפחד מהצופה ואת הפחד מהרשויות והסמכויות וכולם יחד על כי הם עלולים לחבור ולסתום לך את הפה היוצר שלך וזה למעשה מה שקורה, אלא שהצופה והרשויות אינם צריכים להתאמץ ולסתום את הפה היוצר שלך כי אתה עושה זאת במקומם.
ועכשיו אתה יושב במקומך, הפה היוצר שלך סתום מטעם עצמך ואתה יוצר יצירות שבהן "כל צופה יבין מה שהוא רוצה" וכולם מרוצים. הצופה לא לומד שום דבר חדש כי הוא ממש לא רוצה ללמוד דבר חדש. הוא רוצה שייעשו לו רק נעים בגב. הרשויות מביטות מלמעלה בחיוך ציני על המוני היוצרים האומללים שכל מה שהם רוצים זה שימשיכו לסבסד אותם, כי צריך גם לאכול ולשלם שכר דירה ולשרוד, הכי חשוב לשרוד, כי להיות בן אדם קשה מדי ועל כן - לשרוד.
והנה אנו מתחילים להתמודד עם סוגיות הקיום הבסיסיות: אני מייצר זבל להמונים, כי אני צריך לפרנס את עצמי ואת ילדיי. זו כל תורת הבידור כולה בנשימה אחת.
על כך יש לבקש סליחה ולא רק ביום הכיפורים.
ואני שהוצאתי את ימי בניסיון ללמוד וללמד דבר חדש, על מה אני חייב לבקש סליחה? על כל פעם שביקשתי ללמד דבר חדש ולא עשיתי זאת.
וגם: חמלה. ענווה. כן.
וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה.
שנה טובה!
באהבה,
אמיר
