מאת: יאסוּנרי קוובּטה

מאנגלית: יואב איתמר

(יאסוּנרי קוובּטה – סופר יפני זוכה פרס נובל לספרות. כתב בעיקר רומנים וסיפורים קצרים)

בתו אמרה לו שיש לו אורחת הטוענת כי הכירה אותו בעיר יומיורה בקיושו לפני שלושים שנה לפחות. שושוקי קאסומי ביקש שיביאו אותה אל חדר העבודה.

קאסומי, סופר, קיבל מדי יום אורחים בלתי צפויים. שלושה אורחים שהו בחדר הציור באותו זמן. על אף שבאו בנפרד, הם שוחחו אחד עם השני. היה חם יחסית לשעה שתיים אחר הצהריים בראשית חודש דצמבר.

האישה הרביעית, כורעת ברך במסדרון, למול דלת השוג'י הפתוחה (הכוונה לדלת העשויה מחומר מודרני ובייצור תעשייתי ולאו דווקא מנייר או מחומרים מסורתיים אחרים – המתרגם). היא נראתה כנמנעת מלהיכנס מתוך התחשבות במבקרים שקדמו לה.

"אנא," אמר קאסומי.

" באמת, באמת...", היא דברה בקול מבוהל. "באמת עבר זמן רב. שמי כעת הוא מוֹראנו, שמי היה טאי כשנפגשנו. האם אתה זוכר אותי?"

קאסומי בחן את פניה. היא הייתה בת מעט יותר מחמישים, אך הוא חש, שנראתה צעירה יותר מגילה האמיתי. לחייה הלבנות סמקו. עיניה היו עדיין גדולות, אולי מפני שלא השמינה לאחר שהגיעה לגיל העמידה.

"ברור כי אתה הוא קאסומי-סאן האחד והיחיד". עיניה נצצו מהנאה. העניין שהפגינה כשנעצה מבטה בקאסומי לא השתווה כלל למבטו שלו, בניסיונו להיזכר מי היא. "לא השתנית כלל. צורת הלסת לצד אוזניך, האזור שסביב גבותיך הוא בדיוק כמו פעם". היא המשיכה ודיברה באופן זה ופרט אחר פרט תיארה אותו. קאסומי היה נבוך. הוא היה מבוהל, משום שלא זכר אותה כלל.

היא לבשה האורי שחור עם ציצית רקומה מעל קימונו פשוט וחגורה מבד. (האורי - סוג של ז'קט שלובשי מעל לקימונו כדי לשמור אותו נקי – המתרגם). כל פרט בהופעתה היה מיושן. לא נראה כי הייתה בעלת משפחה. היא הייתה נמוכה ופניה היו קטנים. לא היו לה כלל טבעות על אצבעותיה הקצרות.

"ביקרת ביומיורה בערך לפני שלושים שנה. כשהיית שם ביקרת בחדרי. האם כבר שכחת? בערב הפסטיבל בנמל".

"מה?"

ללא ספק הייתה יפיפייה בצעירותה, והיא אפילו אמרה שהיה בחדרה. הוא ניסה להיזכר. אם הדבר היה לפני 30 שנה, הרי שהיה בן 24 או 25 ועדיין רווק.

"היית עם הירושי קידה סנסיי (פירושו של התואר הוא מורה, אבל גם בעל מקצוע חופשי כמו עורך דין או רופא – המתרגם), ועם היסאו אקיאמה סנסיי. ביקרתם בקיושו. מכיוון שהיית בנאגאסאקי  במהלך החגיגות לייסוד עיתון קטן ביומיורה, הוזמנת למסיבה".

הסופרים המנוחים הירושי קידה והיסאו אקימה היו מבוגרים ממנו בעשר שנים. הם היו אבותיו הרוחניים מאז שהיה בן 22 או 23. לפני שלושים שנה שניהם היו סופרים מן השורה הראשונה. נכון הדבר ששניהם ביקרו בנגסאקי לפני מספר עשורים. אפילו קאסומי זכר שקרא רשימות ממסעם וקרא אנקדוטות. קוראיהם ודאי הכירו את מסעם לנאגאסאקי.

קאסומי, שכלל לא הצליח לרדת לעומק הסיבה ששני הסופרים המבוגרים יותר לקחו אותו, אדם שרק החל לפלס את דרכו בעולם, לנאגאסאקי. הוא חפר בזיכרונו, תוך התרפקות על זיכרונות נעימים משני הגברים שהשפיעו עליו לטובה. בעודו נזכר בכל הטובות שהשפיעו עליו ברוב טובם, הוא הגיע למצב רוח התורם לחלומות בהקיץ. הבעת פניו השתנתה.

"נזכרת, נכון?", קולה השתנה אף הוא. "בדיוק הסתפרתי; אמרתי שאני נבוכה לחשוב שתחשוש כי קר לי מהאוזניים אחורה. הסתיו עמד בפני קצו. העיתון נוסד בעיר. אני הפכתי לעיתונאית, אז קיצרתי מאוד את שיערי. אני זוכרת טוב מאוד את הרגע שעיניך נחו על עורפי. התחמקתי מהן, כאילו הן עמדו לחורר אותי. כעבור זמן קצר ליווית אותי אל חדרי ואז פתחתי את קופסת הסרטים שלי ואתה בחנת אותם. אני חושבת שרציתי להציג בפניך ראיות לכך שעד לפני יומיים שלושה היה לי שיער ארוך ומקושט בסרטים. 'כל כך הרבה סרטים!' אמרת. היית מופתע. היו לי כל-כך הרבה כי אהבתי סרטים מאז שהייתי ילדה קטנה".

שלושת האורחים הקודמים שתקו. כל אחד מהם הצהיר מה עניינו, על אף שהגעתה של האורחת האחרונה חייבה אותם לעזוב את אדון הבית על מנת שיוכל לשוחח עימה, הם התכוונו להמשיך לשוחח ביניהם. אך התנהגותה של האישה אילצה אותם לשתוק. הם אפילו לא הביטו בפניו של קאסומי או בפניה של האישה. הם העמידו פנים שאינם מקשיבים. אך הטו אוזן לשיחה.

"אחרי שהמסיבה הסתיימה, הלכנו הישר במורד הדרך המתפתלת אל הים. השמיים עמדו לעלות בלהבות. אפילו אריחי הגגות היו אדומים כדם. לא שכחתי שאמרת שהעורף שלי היה בצבע אדום כהה. הגבתי בכך ששקיעותיה של יומיורה היו מפורסמות. אני באמת לא יכולה לשכוח זאת. נפגשנו ביום של שקיעה נהדרת. המפרץ נקרא יומיורה, משום שנחצב בצורת קשת מקו החוף ההררי. הוא מכיל את צבע השקיעה. באותו יום, גם השמיים הארגמניים נראו נמוכים יותר מאשר נראו בכל מקום אחר והאופק היה קרוב באופן מוזר. להקה של ציפורים נודדות נראו חסרות יכולת לעוף מעל העננים, הים החזיר את צבע השמיים, האדמומיות העמוקה נראתה כנוזלת לתוך הנמל הקטן. על סיפון האוניות המקושטות בכרזות נשמעו חלילים ותופים גדולים, ילדים בתלבושות חגיגיות. אמרת שאם יידלק גפרור לצד הקיומונואים האדומים, הים והשמיים יעלו בלהבות. אינך זוכר?"

"מה?"

"אני, גם, לבושתי נעשיתי שכחנית מאז שהתחתנתי עם בעלי. שום דבר טוב לא יצא מהנישואין עד כדי שאתאמץ לא לשכוח אותם. אני לא כמו קאסומי-סאן. אתה לא רק מאושר; אתה גם עסוק עד כדי כך שאין לך זמן להיזכר בזוטות מן העבר. וגם אינך צריך. אבל תמיד תהיה לי לי יומיורה".

"האם חיית הרבה זמן ביומיורה?", שאל קאסומי.

"לא, רק שישה חודשים, לאחר שפגשתי אותך, עברתי לנומאזו כדי להתחתן. בני המבוגר ביותר סיים את האוניברסיטה, ועכשיו הוא עובד עבור חברה. האחרת היא בגיל שבו היא כבר חפצה להתחתן. אני נולדתי בשיזוקה. לא הסתדרתי עם אימי החורגת, אז עברתי לחזקתו של קרוב ביומיורה על מנת שיטפל בי. זמן קצר לאחר מכן רוחי המורדת גרמה לי להצטרף לעיתון. השהוריי גילו, הם קראו לי הביתה ואילצו אותי להינשא. הייתי ביומיורה רק שבעה חודשים".

"ובעלך?"

"הוא כומר שינטו בנומאזו".

המקצוע של בעלה היה בלתי צפוי. קאסומי הביט בפני אורחתו. היה לה קו שיער יפיפה, מה שכונה "גבת פוג'י". קו שיער כזה ודאי לא יהיה מדהים כל כך כעת עם התסרוקות של היום. קאסומי נעשה מכושף על ידו.

"בעלי פעם הרוויח יפה בתור כומר. מאז המלחמה, עם זאת, חיינו מהיד לפה. בני ובתי תמכו בי והתנגדו לאביהם בכל."

קאסומי חש באי שקט בביתה של אורחתו.

"המקדש בנומאזו הרבה יותר גדול מזה שביומיורה, אתר הפסטיבל. הוא גדול, אך בלתי ניתן לניהול. בעלי הסתבך בגלל שמכר עשרה עצי מרולה מהשורה האחורית על דעת עצמו. אני נמלטתי לטוקיו".

"שקיעה בזיכרונות היא דבר מבורך. לא משנה מהן הנסיבות שבהן אדם נזכר, היכולת להיזכר בפרטים מעבר היא דבר מבורך ואלוהי. כשירדנו בגבעות של יומיורה לצד הדרך אמרתָ שעלינו להמשיך בלי לעצור במקדש המארח את הפסטיבל, כי המקום מלא בילדים. ראינו לצד המים קמיליה קטנה, ועליה שתיים או שלוש פריחות כפולות עם עלי כותרת דקים. גם עכשיו אני זוכרת כיצד נדהמתי מעדינות האדם ששתל אותה".

קסואמי היה ללא ספק דמות בסצנה אחת של זיכרונות אורחתו מיומיורה. דבריה עוררו בו חזיונות של הקמיליה והשקיעה מעל המפרץ בצורת הקשת. עדיין אי יכולתו להיכנס לאותה ארץ בה שכנה היא בעולם הזיכרונות, הרגיזה אותו. הוא היה מרוחק ממנה כמו החיים מהמתים בארץ זו. למישהו בגילו, זכרונו היה גרוע. הוא היה שוכח ללא סוף את שמו של מכרו באמצע שיחה איתו. אי הנחת שלו באותה עת הוחרפה על ידי אֶימה. אפילו עכשיו, למרות שהוא ניסה לעורר את זיכרונותיו שלו, הוא העלה חרס בידו, והמאמץ להיזכר כמעט גרם לו לכאב ראש.

"כשאני זוכרת את האדם ששתל את הקמיליה הזו, אני חושבת שהיה עלי לעשות את חדרי ביומיורה יותר נעים. באת לחדרי רק פעם אחת ומאז עברו שלושים שנה מבלי שניפגש. אבל החדר שלי נראה כמו זה של אישה צעירה כשבאת לשם".

קאסומי לא היה יכול להיזכר בכך כלל. קמט חצה את גשר אפו, והבעתו נעשתה כועסת יותר.

"זה היה גס מצידי לפגוש אותך פתאום", היא אמרה בדרך של אמירת פרידה. "רציתי לפגוש אותך זמן רב. זה בהחלט היה תענוג. ובכן, היית אדיב. האם תרשה לי ליצור איתך קשר שוב?"

"מה..."

אורח דיבורה הצביע על כך ששכחה לומר משהו מתוך התחשבות באורחים האחרים. כשקאסומי, שליווה אותה החוצה, נכנס למסדרון, וסגר את דלת השוג'י מאחריהם, לפתע היא נעמדה בצורה מוכרת. קאסומי לא האמין למראה עיניו, היא עמדה בצורה של אישה ששכבה עם הגבר הנמצא בנוכחותה.

"האם זו בתך אותה פגשתי קודם?"

"כן."

"לא ראיתי את אשתך."

"קאסומי, מבלי להגיב, ליווה אותה אל אולם הכניסה. הוא שאל את האישה, שגבה היה מופנה לעברו כשנעלה את סנדליה, "האם הרהבתי עוז וביקרתי בחדרך ביומיורה?"

"כן," היא ענתה, מסתובבת, "ביקשת ממני להינשא לך".

"מה?!"

"באותה עת כבר הייתי מאורסת לבעלי הנוכחי. זאת הסיבה שנתתי לכך שסירבתי".

קאסומי הופתע. ככל שזכרונו יכול להיות רע, לשכוח לגמרי כי הציע נישואין וחוסר יכולתו לזכור את פני ארוסתו הפוטנציאלית, גרמו לו לתהות ולהתבלבל יותר מאשר להיות מופתע. הוא מעולם לא היה גבר שהציע נישואין בצורה רציונאלית.

"הבנת את הנסיבות לסירובי". כשדברה, דמעות נקוו בעיניה. באצבעותיה הדקות היא לקחה צילום מתיק היד שלה. "אלו הם בני ובתי. בתי גבוהה יותר ממני, אך היא נראית בדיוק כמוני, כפי שנראיתי כשהייתי צעירה".

למרות שהתצלום היה קטן, לנערה היו עיניים מלאות חיות, פנים מעוצבים באופן יפה להפליא. קאסומי, התוהה אם לפני שלושים שנה הוא פגש נערה והציע לה נישואין, בחן את הצילום. "יום אחד אביא את בתי. האם אז תראה אותי כפי שהייתי?" היא שאלה בקול רווי דמעות. "משום שאני תמיד מדברת עליך. הם מכירים אותך היטב ומדברים עליך כמכר ותיק. בכל הריון סבלתי מבחילות בוקר קשות ונעשיתי מעט קלת דעת, אבל לא עד שלב מאוחר מאוד, אחרי שבחילות הבוקר נפסקו והתינוק התחיל לזוז, באופן מוזר, תהיתי אם העובר איננו של קאסומי-סאן, נפלתי על סכין במטבח (הכוונה היא ככל הנראה שהיא הפילה את התינוק, המתרגם). אמרתי גם לשני ילדיי."

"אבל... זה לא בסדר..."

קאסומי היה כהלום רעם.

אישה זו שקעה בעצב עמוק וכך גם משפחתה. או אולי בכך שהיא זוכרת את קאסומי היא מצאה נחמה בחיים אומללים באופן מיוחד. באופן מסוים היא הפכה את בני משפחה לשותפים לדרך. המפגש הפתאומי שלהם ביומיורה היה טרי בזיכרונה של האישה, אך הוא נעלם לחלוטין מזיכרונו של קאסומי.

"האם להשאיר לך את התצלום?"

"לא", אמר קאסומי ונענע בראשו.

בצעדים קצרים האישה צעדה דרך השער ונעלמה.

קאסומי לקח ממדף הספרים מפה מפורטת של יפן וחזר לחדר העבודה. שלושת האורחים שלו עזרו לו בניסיון למצוא את יומיורה, אך הם לא מצאו שום עיר בשם זה באיזור קיושו.

"זה מוזר." קאסומי זקף את ראשו, עצם את עיניו וחשב.

"אינני זוכר שאי פעם ביקרתי בקיושו לפני המלחמה. אני בטוח שמעולם לא ביקרתי שם. כעיתונאי בחיל הים הטיסו אותי לבסיס של הקאמיקזה בקאנויה, במהלך קרב אוקינאווה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלי בקיאשו. הביקור הבא שלי היה לצפות מקרוב בנאגאסקי בעקבות נפילת פצצת האטום. במסע זה שמעתי על הביקור של קידה-סאן ואקיאמה-סאן לפני זמן רב.

שלושת האורחים צחקו כשאמרו את דעתם לגבי השאלה אם האורחת מדמיינת או הוזה. הם סיכמו כמובן שהיא הייתה משוגעת. אבל קאסומי, בעודו מקשיב לסיפורה של האישה, חיפש בזיכרונו והגיע למסקנה שגם הוא קצת לא בסדר בראש. במקרה זה, היה לו מזל שהעיר יומיורה לא הייתה קיימת. אבל דברים שנפלו בין הכיסאות בזיכרונו, נשמרו כשברים מעברו על ידי אחרים. אפילו אחרי שמת, האישה עדיין הייתה משוכנעת שהוא הציע לה נישואין ביומיורה.