1. טקסט

במאי: ...רגע אחד, נניח לה להישאר עוד רגע על המסך לפני שנעבור לסצנה הבאה. היא עומדת, שותקת, הפנים שלה נקיים מכל הבעה מיוחדת. אני אוהב את זה. אנחנו מבינים שהיא בדילמה, אם להמשיך בחיי נְזִירוּת או לוותר עליהם וללכת עם הגבר שלה. רגע... עוד מעט...

עורך: נשמע קצת בנאלי, לא? מובן מאליו, פשטני.

במאי: כן, כשאני אומר את הדבר במילים, זה נשמע פשטני. נניח לתמונה לדבר. בלי מילים. הסצנה מתרחשת עכשיו במוחו של הצופה. לך תדע מה הוא חושב לעצמו. איזה סיפור הוא מחבר שם. בכל אופן, יש פוטנציאל לרתק אותו עוד רגע.

לפעמים אנו נדרשים לספר למישהו את סיפורו של מחזה, סרט, מחול וכיוצ"ב. יש לשער שזה לא קורה לעיתים קרובות, כי אנשים לא רוצים שייספרו להם את הסיפור. הם קוראים לזה ספויילר, כלומר קלקול. כאילו הסיפור הוא חזות הכול ומלבדו אין דבר ביצירה. אפשר לתאר לעצמנו מישהו שומע לראשונה את הסיפור של "המלט" של שייקספיר ומחליט לא לראות את המחזה כי הוא "כבר יודע מה קורה שם".

ובאמת במקרים רבים, אם נספר לעצמנו את הסיפור, נמצא שהוא אידיוטי למדי. אבא של המלט נרצח על ידי אחיו, המלט יוצא למסע נקמה וכו'. לטובת מי שעדיין לא מכיר את הסיפור לא נבצע ספויילר. אבל הסיפור כשלעצמו אכן נשמע כמו טלנובלה מצויה וכך כל מחזות שייקספיר והמחזאים העתיקים והחדשים והסרטים המצוינים וכל סרטי הזבל. לכאורה, אפשר לשבת בבית ולפתוח טלוויזיה.

הטקסט במובן הרחב של המילה הוא כל מה שהיצירה מגישה לנו על כל מרכיביה.

זה לא הסיפור שעושה את היצירה. זה ההקשר, המנגינה, העיצוב הכולל ואחרון בהם שהוא הראשון: המסר החברתי.

אבל על זה כבר לא מדברים היום.

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (58)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 58)

- "כולם רואים עב"מים וגם אני משתדל מאד לראות אותם ולא מצליח!"

- אמנים מהפכנים, כל אחד במקומו ובזמנו, אמרו בערך בזו הלשון: במקום שבו כולם הולכים בדרך הראשית, מצא את השביל שלך, הנפרד והמיוחד, ולך בו בדרכך. זהו משל לדרכו של האמן, להבדיל מדרכו של הבדרן. כאמור, בידור, במובן של תרבות רוב, הוא תופעה קואליציונית, אמנות היא תופעה אופוזיציונית. כאשר קיימת תופעה חברתית פופולארית במובהק, היא לעולם קואליציונית. זו התופעה שמהלכת לה בדרך הראשית של התרבות הקיימת.

לאחר זיהוי התופעה אפשר מיד לשאול "מדוע?" מהי המשאלה האישית והחברתית המגולמת בתופעה זו. כלומר, מדוע כולם, כלומר מספר רב של בני אדם, חושבים כך ולא אחרת, אומרים כך או עושים כך. התשובה לשאלה זו מסבירה לא רק מדוע כולם רואים עב"מים ואני לא, אלא גם שורה ארוכה של תופעות שכולן יחד מלמדות משהו על התרבות הקיימת.

ההתעניינות בעב"מים, כלומר, בעצמים בלתי מזוהים, שלרוב הם נתפסים כנעים בשמיים או נוחתים על הארץ, היא תופעה הנעה במחזוריות ניתנת להגדרה, לפחות באופן כללי. במאה העשרים היו העב"מים פופולאריים במיוחד לראשונה בשנות החמישים, ובעיקר בארה"ב, שחוותה אז את איום המלחמה הקרה ורוב תושביה האמינו בסכנה הנשקפת לעולם המערבי מצד ברית המועצות. בפעם השנייה במאה זו גברה ההתעניינות בתופעה זו בשנות התשעים. שתי תקופות אלו מאופיינות כזמני ביניים בין מה שהיה לבין מה שיהיה. העב"מים של שנות התשעים אינם יכולים להיות מנותקים מהרקע הכלכלי, החברתי והתרבותי, של התקופה: שינויים תכופים ומשמעותיים שמתרחשים בארגון כלכלת העולם ובחלוקת משאביו. שינויים אלה יוצרים אי שקט חברתי, שגורם לערעור הביטחון האישי. האדם המאוכזב ממצבו הכלכלי-חברתי, תופס את עצמו כמי שלא יכול עוד לשלוט בחייו שלו.

מכאן אפשר להבין את התופעה הרווחת של דחיית תורות השמות את האדם במרכז החוויה האנושית, והעדפת תורות המבקשות את הגאולה לאדם באמצעות כוחות חיצוניים לו, ובמיוחד העדפת האמונה הדתית לסוגיה והטלת ספק במדע ובכל הנגזר ממנו בחיי היום יום. לכך אפשר להוסיף את התעוררותן של תופעות פופולאריות אחרות: כתות אזוטריות בכלל ובעלות מגמה מיסטית בפרט, אסטרולוגיה, קריאה בקלפים, בכף יד, בקפה ובשאר אמצעים עממיים מסורתיים ועוד.

מדענים רבים מאשרים את אפשרות קיומם של חיים על פלנטות נוספות ביקום מלבד כדור הארץ. הכוונה לגרמי שמיים שקיימים בהם תנאים ליצירת חיים בצורה זו או אחרת. היום אין שום אפשרות מעשית להגיע אליהם. מצד שני אין שום הוכחה מדעית להגעתם של יצורים מפלנטות אחרות לכדור הארץ.

כל הניסיונות ליצירת קשר באמצעות גלי רדיו, ובצורות אחרות של קשר בעל אופי מדעי, עם פלנטות אחרות, לא העלו עד כה דבר. זה באשר לבחינה המדעית, שהיא תולדה של תבונת האדם. כל הממצאים המדעיים הללו לא מחלישים את האמונה העממית בקיומם של עב"מים ובהופעתם על פני כדור הארץ. להיפך, האמונה בעב"מים מתחזקת על חשבון האמונה במדע. לעיתים זקוק האדם לסיפוקים נוספים על אלו שמאפשרת לו תבונתו. הכוונה להתנהגות הנשלטת על ידי התחושה והרגש. כאשר קיים איזון בין תבונה לתחושה ורגש, ניתן להגדיר מצב כזה כרצוי ביותר. אולם לעיתים מופר האיזון ואחד מתחומים אלו מתפרש ומשתלט על התחומים האחרים. יש לשער שבתנאי מצוקה נפשית עלולים התחושה והרגש להתגבר על התבונה.

מכל אלה אפשר להסיק שהאמונה בתפיסות מיסטיות בכלל, בעב"מים ובישויות חוצניות בפרט, מקורה במצוקה אנושית קיומית. אפשר לקוות כי לאחר שייקבעו סדרי חיים חדשים ותתחזק האמונה באדם ובתבונתו לנתב את חייו מכוח עצמו, תחלוף המצוקה וגם האמונה בעב"מים תיחלש. בינתיים יש להמתין בסבלנות ולקבל בהבנה את החוויה התרבותית השלטת, כל עוד אין היא גורמת לדיכוי פרטים או קבוצות באוכלוסיה.

מנקודת מבטו של האמן היוצר, כמו גם של איש המדע, כל עב"ם - עצם בלתי מזוהה, הוא עבמ"ע - עצם בלתי מזוהה עדיין, ובתור שכזה הוא איננו רלוונטי ליצירה. על היוצר לזהות את העב"ם ולהגדירו, לפני שהוא הופך חומר גלם ליצירה. הצורך בהגדרה הוא תכונה אנושית בסיסית, ובתרבות הפופולארית הוא בא לידי ביטוי, למשל, בסדרות טלוויזיה פופולאריות, העוסקות בעב"מים כתופעות דרמטיות מוגדרות.

מי שלא ראה עב"ם מעולם ולא מאמין בקיומם של עב"מים חוצנים, גם אם יגישו לו מתחת לאפו עב"ם מובהק, לא יאמין. מי שרוצה לראות עב"מים צריך להאמין בקיומם, ואז גם יגדל הסיכוי שיראה אותם. גם כאן פועל עקרון השהיית הספק ויצירת האמון. לכל עב"ם יש הסבר - רציונאלי או מיסטי. ישנם אנשים שמראש דוחים כל הסבר ומבקשים להשאיר את העב"ם כעצם לא מזוהה, בדומה לאותה אישה שלא רצתה לדעת מהו הרכבה הכימי של פטריית הנעורים שלה. אי הרצון לדעת יכול לרמז על המשאלה לחזור ולהיות קטן וחסר אונים אל מול ישות גדולה, נסתרת, מגינה או מאיימת, ולמשוך ממנה חסד ורחמים.

נא לשים לב ליחס שהמאמינים מגלים כלפי העב"מים שלהם. בחברה נינוחה ובטוחה בעצמה תופעת העב"מים לרוב לא קיימת, או קיימת כתופעה שולית שנתפסת באירוניה קלה. אם, בכל זאת, חברה כזאת עוסקת בתופעה, הרי זה מתוך סקרנות ונטייה לחקור את הנושא באופן מדעי. חברה השרויה בחוסר בטחון ובפחדים מגלה יחס מעורב כלפי העב"מים. מצד אחד העב"ם נתפס אצלה כגורם מסתורי המאיים על גורל האנושות. מצד שני, אלה יצורים טובים ומיטיבים, שבאים לרפא את חוליי האנושות. אם באותה חברה חרדה וחסרת בטחון, קיימת הנטייה לחקור את העב"ם, הרי זוהי בעיקר חקירה המושתתת על חשיבה מיסטית. אפשר לשער שלחברה נינוחה יהיו עב"מים נחמדים, ולחברה חרדה יהיו עב"מים איומים ונוראים.

כדאי לשים לב לתופעה החוזרת ונשנית בציורי החייזרים שהם עב"מים. אלה שדיווחו על פגישות עם חייזרים וציירו אותם, מתארים דמות בעלת קווי מתאר כלליים, המזכירים דמות אנושית, אבל ללא פירוט מדויק של איברים. הדבר הבולט ביותר בציורים אלו הם העיניים הגדולות והאפלות של החייזר המצוי. בדרך כלל, ציורים כאלה נפוצים אצל ילדים בני הגיל הרך, ולהבדיל, אצל חולי נפש. מתברר שתפיסתו של התינוק את האדם המטפל בו, קולטת את דמות האדם בקווים כלליים כאלה, אבל הדבר הנקלט לראשונה אצל התינוק הן עיניו של האדם המופיע בפניהם. צעצועים רבים המיועדים לתינוקות מעוצבים עם שתי עיניים גדולות. האם פירוש הדבר שתופעת העב"ם מצביעה על רגרסיה אישית או חברתית למצב אינפנטילי, או שתופעה זו היא פסיכוזה אישית או חברתית? או אולי ממצאים אלו יכולים דווקא לחזק את האמונה בכוחם המיסטי של ילדים, ולהבדיל, חולי הנפש?

כל יוצר יכול לעשות לעצמו עב"ם. הוא יוצא אל הלילה (רוב העב"מים מופיעים בשעות הערב והלילה. וכי אימתי יחשוף עב"ם המכבד את עצמו לעין אנוש, אם לא בלילה?). הוא מביט בשמים, וצד לו קרן אור ממקור לא מזוהה, או נצנוץ חולף, ומגדיר אותו כעב"ם. הוא רואה את העב"ם הזה לפרטי פרטיו. מה יש בו ואיך כל מה שיש בו נראה, לאן מועדות פניו ומה כוונותיו. הוא יכול להעלות את רישומיו אלו על הכתב ולבדוק את הרשום. האם תיאוריו מעניינים יותר מהתיאורים הידועים לו מדיווחי הזולת? האם תיאוריו מתאימים לתמונות, למחשבות או להשערות שכבר הועלו בעבר? האם תיאוריו אלו מתאימים לתמונות מן העבר הפרטי שלו? אם כן או אם לאו, העב"ם חשוב פחות. היצירה חשובה יותר.

("המעגל הפתוח", עמ' 146-147. המשך יבוא)