הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

דמויות ויצורים המופיעים כאן לקוחים מהמיתולוגיה של שבט האפאשים האינדיאני)

(קטע 5 מתוך 5)

 

...כוכב נצנץ מרחוק. כוכב כסוף. פנים חצובות בסלע עלו, אכן איזה איש חוק שנקרא לטפל בפורעים האלו, נמצא כאן, משמע לפני! כלל לא רציתי להסב אל גווייתו המתגוללת במעבר.

"האם הלבנים הם המפלצות?", קרא, שאל.

"כן!", יקד הקרון ברקיעות, בהנהון חסר גבולות, בתיפופים אחוזי תזזית, בעוד האשפות משקשקות, החיצים מתחדדים, והקרון רושף ומעשן מאקדחים מרעימים.

"בני אפאש!", היסה אותם בקול גדול, בעוד הוא פושט ידו לפנים, "האיש הלבן אינו המפלצת!"

למשמע הדברים נראו האנשים דרוכים כקשתותיהם.

 

או-אז חלף קול משק, הגג המהם וצל הוטל על פני האדמה. אחר, נראה הצל צונח קמעה, ואזי מקשית ונוסק אל-על. השפתיים החלו למלמל מלמולים סתומים... זה היה עוף זהוב, מרהיב. והמלמולים הפכו ללחשי תפילה. והוא כבר דאה, הגביה עוף, אל פסגה משוננה, נישאה מכל ההרים שמסביבה, פסגה שכוסתה בזוהר לבן.

אזי פתח זוהר שמש ואמר: "התאחדו עימי ועם שארי שבא מהעתיד שמעבר לשקיעה ויחדיו נישא תפילותינו לאל הלבן יודע-כל, האל החורץ לנו עם סרגלו השמימי, חוקים קרים וגדרות. זה האל הניבט אלינו משן ההר הקפואה. מי ייתן...", הרכין ראשו מעט, "והנשר הגדול ימיס אותו מקיפאונו"

 

* * *

"טה טה", שמעתי שוב את הקול המוכר הזה, "קראתם לי?"

"קאוטו, זקן-ילד", קרא זוהר לבלתי נראה במין אינטימיות יתרה, "האם לעולם לא תבחין בין טוב לרע? ראה כמה עולמות הרסת במחי יד".

"אני?"

"כן", ענה לו הקהל בלחש מהוסס.

"האם אני נכנסתי לרכבת הזו בתופים ובמחולות?", גירגר, "האם אני חוללתי בה מהומות?  הרי מן המקום שבו אני נמצא אינני יכול לקחת אחריות על כל גנב סוסים קטן",  עלתה ממנו מן נימה נימוחה כזו של יוהרה.

גל של אי-שקט חלף. כחכוחים של חוסר שביעות רצון נשמעו. הקרון רטן.

"הסוסים הם שלנו!", נשמע קול בודד

"דרכינו נפרדו בעולם השני בשל אי-הבנה", נשמע קול שני, "אך עתה השיב אותם האל אלינו".

"ארכובות שמתם עליהם, אוכפים ודרבנות", רגז האחד, "במושכות חשבתם להפכם לכלים של הרס, בדרככם לסיירה נבדה, לזהב".

"האם ציפיתם שבשר מבשרנו יבגוד באחיו?"

"לא בכדי ברחו הללו מידיכם, ליללות הצבועים, לנאקות האוחים, לגעש הנהרות ולמדבר", נשמע קול נסער

"הרי הסוסים אחינו הם!", חרץ מי מהנוכחים.

שוב, כשרעמתו המלכותית מונפת, הרים זהר שמש ידו והיסה את קהלו.

"קאוטו", קרא, "אתה חלק מאיתנו. נפשך מצויה גם בנפשנו. הרי לא תוכלו להכחיש אחי...", פנה לקהלו, "שהאיש הלבן מצוי גם בנפשנו. אבל...", השתהה תוך שהוא לופת במין חום צובטני ומפלח את כתפי, "אישה שבלול לבן ונושא השמש הזה שלי", נשבר קולו בעוד הוא מטלטל אותי טלטול עז למדי, "לא הבינו היום זו את זה".

 

* * *

והנה חש אני ברטט מונוטוני הבא מאי שם ואט עולה בי זיכרו של הצורר הסלולארי הקטן. ובעוד זהר מרפה ברכות משכמי, דליתיו מכיסי כמו איזה חפץ, ספק מימים עברו, ספק מימים שעוד יכונו לטובה.

"אישה שבלול לבן!", נסערתי לתוכו, כנאחז בעוגן שמצאתיו פתע.

"אישה? שבלול? לבן?", היססה, "ותגיד לי אתה...", יצאה למתקפת נגד, "כן, אתה אדוני הנשר... הנשר השחור המתעופף, מה יש לאישה לעשות כאשר משאירים אותה לבד עם הגוזלים, אם לא להשתבלל בין קירות ביתה הלבנים כמו,.. כמו פנים,..", עלה והיתמר קולה, "של נסיכה שעומדת למות!", נקבה בטון נחרץ, "אבל די, נמאס לי להיאנח על מר גורלי".

"כן,..", לחשתי, שעה שנפל עלי מוראה של מהלומה העומדת לנחות על ראשי.

"אז בשביל להקל עליך יקירי", התעטף הקול ברכות מפתיעה, "החלטתי להגיע לתחנה הסופית".

ובעוד אני מנסה לעכל את הנימה ומשמעות המילים, התפרץ קאוטו הלא הוא הזקן:

"טוב עשית!", קרא, "אבנר, האם לא הבטחתי להביא אותך לתחנה הסופית?", עלץ כילד.

(קאוטו "הידען" נחשב על פי האמונה האפאשית, כאחראי למגוון התופעות הפיסיות של העולם. .הוא נתפש כהורס ובונה, מומחה לפעלולים, ילדותי ויהיר, תכונות שהפכו אותו לשנוא על יתר האלים)  

 

"מי אתה?", נטבל קולה בחשד, בעוד היא פונה, מן הסתם, אליו.

"הזקן".

"תשמע, אתה ממש, אבל ממש לא נשמע כמו אינדיאני", לעטה בנימה מרושעת.

פתע התעשתי: "האם את רוצה לשמוע אינדיאנים אמיתיים?"

"נו".

או-אז הניף זהר שמש את ידו וגעש של תיפופים וקולות צהלה מילא את החלל.

"טוב, הבנתי. אתה עם המשפחה שלך. תמסור להם דש אבל,..", דמם קולה, "תאמר, כולם באים איתך?"

"לא, לא", התבוננתי על הקהל ביראה, "הם יורדים בתחנה הבאה", יריתי לבסוף בביטחון מתעצם.

היא ניתקה.

עיניים שואלות הופנו עתה לעברי ולעברו של זהר שמש לסירוגין.

"אחים!", קרא זהר, "היום נעשה גישור בין העבר לעתיד. העתיד הוא טוב, אנשי אפאש. קאוטו הידען, על-אף, ואולי דווקא בשל כך שהבנתו מוגבלת לכוח שכלו, הוא מהנדס טוב, והוא יביא את נושא השמש שלי ליעדו הסופי", חיבק בזרועו הסוככת כסלע איתן את כתפי, "ובאשר לכם...", היסס לרגע, כתר אחר המילים הנכונות, "הרי שמין הראוי שתלמדו ולו פעם אחת לצאת דרך הדלתות".

 

עשרות עיניים הופנו במבוכה אל גווייתו של השריף-כרטיסן שהייתה מוטלת בלב המעבר, ומשם אל גווייתו של עורך הדין שראשו הקירח, כמו המשיך לעלעל במין פיזור נפש במסמכיו, ומשם למכנסי החאקי שהיטלטלו על אדן החלון הפרוץ, ומשם לשמלת המלמלה שהמשיכה להמות ברוח הערבית. דומה היה שהללו מנהלים איזה רב-שיח סוער. לבסוף הופנו עיני האינדיאנים לזוהר שמש במין מבט כלבי מתעגל.

גם אני נשאתי אליו מבטי. צינה חיוורת עלתה מצדודיתו. לרגע נראה כרב המבקש מחילה לקהילתו, ובאחר, כשהלבן שבעיניו מנצנץ מתוך אפלת הערב העולה, כמין רב מג שעה שנגלים לו רזים.

 

"אל תיראו אנשי אפאש", אמר לבסוף בקול רך, "הדברים ישובו לקדמותם במעלה העתיד", סתם כשזיק של משובה, כך נדמה היה לי, עולה מעיניו.

או-אז הרפה מכתפי תוך שהוא מחווה לי על המושב הריק שלצידו. התיישבתי. שבתי אפוא למקום שממנו יצאתי למסעי. לכסנתי אליו בחשש-מה את מבטי. צלליתו שהזדקרה מתוך שתי הצמות השחורות כפחם, על אפה המלכותי, הנשרי, הזכירה לי איזה קישוט מונומנטאלי שהוסר אי-אז מלפני שנים, ממרכז הווייתי. כן, בכל זאת משהו בגנים לא כיזב, ועם-זאת הכול היה עדיין כה זר. התמסרתי לטלטלה הבלתי מהוקצעת, ההרפתקנית שהפכה לאיטה לנועם מתערסל. דומה ששמעתי אי-אילו קולות שנבלעו ברטינה החלקלקה. שליו הייתי כתינוק בעריסתו.

 

* * *

והנה עלה קול. צפירה. מצמצתי ומתוך השרעפים עלו לנגדי דמויות מוכרות. עורך-דין מקריח שניעץ בעטו הנובע מסמך כלשהו, ואחר קיפלו, הניחו בתיק עור ולבסוף קם מבלי להעיף בי מבט. לרגע, חשבתי שמא,..לא,.. הרי זה ממש לא הוא,.. כמו-כן נראו שני חיילים תמירים, על ראשיהם כומתות שחורות ועל שכמם רובי 16m, וכן שתי נערות. להרף, שילחה אחת מהן מבט של הערצה לעברם, אך מיד השיבה אותו והמשיכה לפטפט עם חברתה בעודן פונות ליציאה. הרי כל דבר יוצא דופן לא אירע בנסיעה הזו. קמתי אף אני ממושבי ופסעתי לעבר היציאה. חלפתי דרך המנהרה הפונה לרציף היציאה, תופח על כיסי, שמא איבדתי משהו. הכול היה במקומו. יש להתרכז עכשיו ולמצוא את הכרטיס, אחרת, אובד בלבירינט הזה.  מצאתי אותו ממולל, וכן הוא היה, נזכרתי בדבר מה נקוב. השחלתי אותו במחסום הסובב שהיה נדיב הפעם, וכבר טבלתי בחופש. אחר בחנתי את התליון שאיני נפרד ממנו לעולם. ניסיתי פעם אחת ולתמיד לעמוד על פשרו. האם נראתה בו שמש? הוא היה כה שחוק עד שאי אפשר היה להבחין בדבר, ובעודי סוקר אותו חלף עלי, כלומר על המהנדס שבי, מין הרהור של כפירה; ושמא עלי לנסות, כמותה! יש להדגיש, ברכות על הראש? קברי צדיקים? כל מיני טיפולים תפלים שכאלו באבנים? אלא שאז שבה וכבשה את דעתי אותה דמות ישישה, אפשר חביבה, זו שנגלתה לי שם בתא, והסיבה והמסובב שבו לשלוט בי ללא מיצרים.

 

אז מה? אני אבנר שמש, מין מהנדס מרובע שכזה?, טרדה אותי מחשבה, בזמן ששמטתי את התליון מכף ידי, והנה היא רואה אותי ממרחק. דגים מתובלים ברטבים חריפים ממתינים לי והיא עוד לא מתביישת לקרוא לבני משפחתי, אינדיאנים!

"אינדיאנים!" – קראתי לשני הקטנים ששעטו לעברי. עורך דין נראה כשהוא מחמיר לעברי מבט ונאלם.

(קטע 5 מתוך 5)

לאיגרת השבועית של 2013 . 9 . 25