הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


(מבוסס על מקרה אמיתי)

הצגת יחיד. כל הזכויות שמורות. חלק שלישי

 

אני רואה אותם עומדים נשענים על הגדר. אני עובר ומסתכל להם בעיניים. לא מפחד. בחור אחד צעיר, נראה בדיוק כמוהם, זרוק כזה אבל בלבן, שואל אותי, "מה אתה עושה פה?".

"אני מחפש מישהו. מה זה עניינך?"

"אולי אני יכול לעזור לך. אני מכיר את רובם. אני מתנדב כאן. קוראים לי עשהאל". הוא מתקרב ומושיט לי יד. אני לא לוחץ את היד שלו. כי אם יש משהו שאני שונא זה שמתערבים לי בחיים ועוד אחד כזה? אוהב כושים? שבמקום לעשות צבא בטח הוריד פרופיל ובא להתנדב כאן עם הכושים, מה?! כבר אין מה לעשות עם יהודים?! אני בגילו משכתי רשתות על ספינות דייג. עם הידיים האלה משכנו רשתות. היינו יהודים גאים בארץ ישראל, עובדים בדיג, בספנות, בבנין הארץ. "אל תדאג, אני אמצא אותו. לפי העיניים", אני אומר לו, לחובב השחורים הזה.

 

"אם הוא עשה משהו או שיש איזו שהיא בעיה, רק תגיד. נמצא דרך לפתור כל בעיה", אומר לי הכושי-לאבר הזה. בכלל יש יותר מידי מהם. איפה משטרת ההגירה איפה? אם הייתי צעיר יותר הייתי מתנדב. מראה להם מה זה. אני יודע איך להתנהג עם שחורים. יש לי ניסיון. אבל כל מה שאני רוצה עכשיו זה לראות רק את הזוג עיניים האלה עוד פעם אחת ואחר כך ללכת לישון. הם יושבים על הגדר ומזדקפים כשאני מביט בהם בעיניים. אולי אתן להם איזה פירור עבודה בעשרים שקל. כמו הזונות בבנגקוק שיושבות מאחורי הזכוכית. אני צריך לבחור, ובבחירה שלי תלויים החיים שלהם. כי כולם רוצים לחיות, הזונות בבנגקוק והכושים בתל אביב. העיניים של כולם שחורות, המבטים של כולם מרוכזים בי. זה צורב אותי, מאדה אותי. אני רוצה לזוז אבל לא יכול, כמו אז על הסיפון.

 

אני בהלם מהבּוֹסֶן. הכושי קצת יותר רגוע, עומד מאחוריו. הצוות סוגר עלינו עוד קצת.

"או.קיי. תלבישו עליו חגורת הצלה ותעיפו אותו כבר מהעיניים שלי". אבל אף אחד לא זז.

"מה קרה לכם? שכחתם מי כאן הקפטן?".

הבוסן שוב פותח את הפה ואומר: "קפטן, להוריד אותו עם חגורת הצלה זה רצח. הוא לא יחזיק שתי דקות. הכרישים יאכלו אותו".

"כרישים לא אוכלים כושים". אני צוחק אבל אף אחד לא צוחק איתי.

אחד הקצינים, מה שמו?... לא זוכר, ניגש אלי ואומר לי: "קפטן, עזוב! אתה הולך כבר על פרינציפים. הבוסן יכניס אותו לעבודה. יש מה לעשות על הסיפון. נודיע לדרבן שיש לנו אפריקאי נוסע סמוי. שהם יחליטו מה לעשות איתו".

 

להיכנס לדרבן עם כושי? זה עיכוב של יומיים לפחות! לא רוצה להתעכב אפילו רבע שעה בגלל השטות הזאת. אני מסתכל מסביב על כולם ואומר: "מה קרה? אתם לא סומכים על הקפטן שלכם? אני?! שהובלתי אתכם בסערות הכי הקשות. אוניות טבעו לידנו. שלושה ימים רצופים עמדתי על הגשר לשמור על האוניה הזו עם הצוות הזה, אתכם. כשהסתבכתם בשטויות בחוף, מי הוציא אתכם ממעצר? הבוסן? ועכשיו אתם לא סומכים על השיקול-דעת שלי עם הכושי הזה? דבר אחד שיהיה ברור לכולכם", אני אומר להם, "הכושי הזה יורד למים ואף אחד לא מודיע כלום לשום מקום, לא לדרבן ולא לארץ, לא אתה ולא האלחוטן. אף אחד!". הרוח על הסיפון כאילו מעצימה את המילים שלי. אני מביט לכל אחד מהם עמוק בעיניים. צורב את התודעה שלהם. אני הוא הקפטן! דממה. אפשר לשמע את הרוח ואת הרעש של המנוע ולחוש את הזעזוע הקל בסיפון כשהאוניה שטה קדימה.

 

הרוח מהים מלטפת אותי. מרחוק אני שומע את מושיע הפליטים עשהאל: "אדוני, אתה בסדר? כמעט התעלפת עכשיו. אני רואה אותך כבר כמה ימים בא לכאן. אולי אני כן יכול לעזור לך. מה אתה מחפש?"...

(המשך יבוא)

(יוסי זיו, מנחה-במאי ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2013 . 7 . 25