הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


(בעקבות צפייה בהצגה "היטלר, הוידוי האחרון" ביום שישי, 21.6.2013, בתיאטרון החדר)

 

אמיר היקר,

תודה על חוויה חד פעמית, מפעימה, מצמררת ומרתקת. ביד אמן נדירה, העמדת דמות על ריבוא רובדי נפש שלה - דוחה ועם זאת קרובה, שטנית ועם זאת אנושית - ולכך בדיוק התכוונתי כששאלתי בתום ההצגה, כיצד הגיבו ניצולי השואה שצפו בהצגה.

 

"האנשת" המפלצת, במקרה שלהם היטלר ובמקרה שלנו - כל אחד מאתנו לא קלה לעיכול. צא וראה עבורם, שעברו מפלצת זו על בשרם, ועוד לחשוב שזו חבויה בעצם גם בתוכם, שהרי כבר נאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' כ"א), תפיסה המופיעה בדתות נוספות, ומנוגדת תכלית ניגוד למסורות אחרות, המאמינות כי בני האדם טובים מיסודם, אולם נתונים לפיתוי שליחי הרע או השטן, המרחיקים אותם ממצבם הבסיסי. הדיכוטומיה בין טוב ורע הרי היא קיימת בתרבויות רבות, אולם הכול לפי הירארכיה של סטנדרטים מוסריים -  כל מסורת והסטנדרטים שלה. למרות שבעיקרו של דבר, חלק ניכר מאוכלוסיית העולם נשען על אותם ציוויי התנהגות שבין אדם לחברו, לפחות הנאורות שבהן.

 

הניסוי שערך מילגרם משנת 1961, בעקבות משפט אייכמן, הוכיח נחרצות שבני אדם יהיו מוכנים לגרום סבל נורא לחבריהם, בתואנה של "ציות לסמכות". חוקר "הפסיכולוגיה של הרוע", פיליפ זימרדו, הוכיח אף הוא תזה זו, במסגרת ניסוי שנערך על קבוצת סטודנטים נורמטיביים לחלוטין וללא עבר פלילי, כשחילקם לקבוצות סוהרים ואסיריהם.

 

בשנת 1963, פרסמה חנה ארנדט את ספרה המפורסם "דו"ח על הבנאליות של הרוע", שסקר את משפט אייכמן. בראונינג טען שפעולותיהם הנפשעות היו תוצאה של דינאמיקה חברתית, שבעצם הייתה יכולה להתרחש בכל קבוצה. חשיבות עליונה עלינו לייחס לעובדת המוכנות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל פעולה א-מוסרית בעליל, לפקודת גורם בעל סמכות. אם ללכת קרוב אצל עצמנו, אנו נוכחים בזאת, לצערנו, בקרב קבוצות שונות בצבא. כך גם בראיון של ארבע החיילות לפני שבוע על התנהגותן המחפירה כלפי הפלסטינים במחסומים והוא רק דוגמא אחת מני רבות. כך גם "חיילי תג מחיר" וכמובן חיילי ראשי הפשע, ואם לרדת מעט יותר - תלמידים או נערים המתעללים בחבריהם, בין באופן אישי ובין באמצעות "חייליהם", ההולכים אחריהם ומצייתים להם ציות עיוור. 

 

וכאן אנו מגיעים לאלה מניצולי השואה, שהציעו לך להביא את ההצגה החשובה הזאת לבתי-הספר. הצדק איתם, אמיר. אולי רק צפייה בהצגה זו וניתוחה הפסיכולוגי בתום ההצגה, כמו גם הניתוח שיתקיים מן הסתם בינם לבין עצמם ובינם לבין חבריהם, מאוחר יותר, יהיה בה כדי להביא לשינוי באלימות הקשה הפושה בבתי-הספר ומחוצה להם. שינוי - הן בקרב קרבנות האלימות, והן בקרב הבריונים או שולחיהם (והרי כבר נאמר מה שנאמר על  "הציות לסמכות").

 

אפלטון טען שקיימות אין ספור דרכים להרע, ומעט מאוד דרכים להיטיב, ועל-כן לרוע השפעה כה מכרעת על חיינו, ואי לכך טענו פילוסופים אחרים שמניעת רוע חשובה לאין ערוך על קידום הטוב. הלוואי שיכולנו כולנו להתגייס למיגור הרע, כי אז היו חיינו טובים יותר. אולם מאחר שאין זה מעשי, לפחות נתפלל שיהיו עוד ועוד מתריעים בשער, מעוררים לחשיבה, וחלוצים בעשייתם, כמוך אמיר אוריין, בחלקת האלוהים הקטנה שלך.

 

ובנימה אישית יותר: תודה אמיר. תודה על קבלת הפנים החמה והלבבית לאמנון ולי - קבלת פנים שאינה מובנת מאליה, והיטיבה עימנו כה הרבה.

 

לפני שנים אחדות הופענו, אמנון ואני, בתכנית הטלוויזיה "אברהם ויעקב", בהנחיית אברי גלעד וקובי מידן, שדנה בנושא הלם קרב, בו לקה אמנון בעקבות פציעתו במלחמה ופינוי חלקי גופות פקודיו ההרוגים. חודשים רבים אחר-כך, וניתן  אף לומר שנים, זוהה אמנון ברחוב, וזכה לחיבוק חם ולאמפתיה, כמותם לא זכה עשרות בשנים - לא מהחברה ולא ממערכת הביטחון, שבעצם הוקיעה והקיאה אותם מקרבה. אבל זו כבר סוגיה אחרת, הראויה לדיון בפני עצמו.

 

אז שוב, תודה לך אמיר היקר על ההזדמנות הנפלאה שהוענקה לנו להכירך ולחלוק עמך את הכניסה המפעימה והוירטואוזית מדמות אדם מן היישוב, לדמות השטנית, שניכר היה כי תבעה ממך את כל תעצומות נפשך. הרעיון להתאפר מול הקהל הנמצא כמטחווי נגיעה – שנועד להמחיש באופן בלתי אמצעי כמעט, את השינוי המתחולל באדם, עד כי הוא חש חסר נשימה כמעט – מבריק. 

 

בחיבת לב ובהערכה עמוקה,

מלכה ואמנון

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת, פרסמה השנה את ספרה "ללב יש היגיון משלו", הדן בהלם קרב, בהשראת סיפור חייו של בעלה אמנון. הספר יצא לאור בהוצאת עקד. פרקים מתוך הספר פורסמו לאחרונה באיגרת השבועית)

--------------

 

(ציטוט)

האמינו לי, בואי אליכם הוא זעזוע עבורי... כאשר יודע אני שהעולם לא האמין לידיעה על מותי לפני הרבה עשרות שנים, ואולי רצה להאמין,.. קיווה, רק על-מנת לשכוח...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין)

לאיגרת השבועית של 2013 . 6 . 27