הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.



ע.:

כיתות גדולות. מורה אחת. קבוצת ״שווים״. כאילו כולם אחים ואימא אחת ילדה את כולם. מיצבים, מבחנים ומיפויים. חייבים להראות תוצאות, במיוחד בשל העובדה שהן מתפרסמות בעיתוני העיר וזה מאוד חשוב ליוקרת ביה״ס. כולם חייבים להצליח, אין אפשרות אחרת. מערכת החינוך יודעת הכי טוב מה נכון לכל תלמיד ותלמיד. שפה אחידה במתמטיקה, בלשון, במדעים וכו׳. כולם צריכים להבין את השפה הזו. ואם תלמיד לא כל כך ״מבין״ את השפה הזאת, שולחים אותו לאבחון ומכריזים שהוא צריך ריטלין, כי לבטח הוא היפראקטיבי או בעל הפרעת קשב וחייב בטיפול. צריך שיהיה שקט בכיתה. המערכת לא רוצה להתמודד עם השונה, שהרי שהוא עלול להוריד את ממוצע הציונים. ומה על אותם תלמידים שאינם ״מבינים״ את השפה ולא באמת זקוקים לריטלין?

 

אלו לא ממש נחשבים כי צריך להתקדם בתכנית הלימודים ולא חשוב שיש מיעוט קטן שאינו מבין. העיקר שלא יפריע לממוצע. איש אינו נותן דעתו על כך שאפשר שתלמידים מבינים שפה אחרת, יצירתית ועשירה. אבל אלו לא מתאימים לשפה הבית-ספרית. מזל כפול יהיה אם הם יצטרכו ריטלין או/ו ישתייכו למיעוט הקטן ביותר. ילדים אלה הכי משועממים בכיתה. הם לא מוצאים את מקומם ורק זוכים לשמוע עד כמה שהם לא בסדר. מקבלים הערות משמעת באופן שגרתי. מנסים "לתקן" אותם. לא חושבים שאולי יש צורך לתקן דבר אחר ובמקרה הזה - זה לא את הילד.

 

ואם זה המצב אצל התלמיד, אצל המורה בוודאי שהמצב לא שונה. המורה מתוכנת, נשלט על ידי מערכת דיקטטורית שקובעת איך הוא אמור ללמד. הוא בסך הכול נתין של עריצות שלטת ועליו לעבוד על פי מערכת חוקים מאוד מוגדרת, ממוסגרת ומובנית.

 

מהות תפקידו של המורה היא סוגיה שנדונה במהלך שנים רבות. הוא נמדד על פי הישגי תלמידיו. בנוסף לזה, הוא חייב לתת מענה רגשי-טיפולי לתלמיד בעת הצורך, בתנאי שזה לא יגזול יותר מדי זמן, כי צריך להספיק את החומר. בית הספר הפך למפעל. התלמידים הם פס יצור, תוצר של מורים מתוכנתים. גם המורה, כמו התלמידים, חייב לדבר בשפה הבית-ספרית. עליו ללמד שפה כפי שמלמדים שאר המורים שפה וכו׳.

 

אין אפשרות לסטות למקוריות או ליצירתיות. אין אפשרות לדחוף למורה ריטלין, או לכתוב לו הערת משמעת. מנסים לתקן אותו. ואז ישנן כמה אפשרויות: האחת, עליו להיות מכוון מטרה ותואם למשטר האוליגרכי, כחייל ממושמע. השנייה, בהיותו חייל ממושמע, שחוק ועייף, הוא פועל באופן מכני וטכני. מעביר ידע, מסמן וי ומצפה לספונטניות שתבוא במהלך יומו. שלישית, חייל מרדן ואמיץ פורש טרם זמנו ואז עליו למצוא את מקומו באפיקים אחרים.

 

הגיע הזמן להתעורר ולשאול, האם מערכת החינוך שדאגה להכניס רפורמות למיניהן, אכן משפרת את מעמדו של המורה או של התלמיד? הלוואי והייתה תשובה ודאית לכך. הרי שבסך הכול ״דאגו״ שיהיה לנו, המורים, פנאי לעסוק בעבודות פקידותיות וטופסיאדה. מה התועלת בכול הרפורמות למיניהן אם אין מקום ליצירתיות. אין מקום לשונה. אין מקום לאחר. תלמידים ומורים שבויים במערכת ותיקה שמקומה בגמלאות. המערכת הקיימת לא רואה את הצורך בהתחדשות ממשית. להתחדש ממש ולא רק לשמן את הצירים שבקושי עובדים. בינתיים העובדים במערכת ממתינים בכיליון עיניים לשבתון, או ליציאה לגמלאות או שבמקרה הכי גרוע יעזבו למערכות אחרות. לא מעט מן המורים חשים את העייפות מהמערכת כפי שהיא עצמה עייפה. לפי שעה מנסים המורים ״להתחדש״ ולשמן את עצמם כדי ל"לחוות התחדשות״ אך כמובן שתחושה זו לא תקבל חיזוק מהמערכת שבה הם פועלים. הפיצוי היחיד בשגרת יומם הוא סימון וי על מטלות המערכת. אומנם ישנם מורים שנהנים מאוד במערכת כזאת. מורים אלו הם בדיוק מה שהמערכת רוצה: ממוסגרים, מקבלים ונכנעים לקיים. דומים זה לזה, מדברים שפה זהה כאילו אימא אחת ילדה את כולם.

הם מתאימים למערכת החינוך. הם מייצבים אותה ומהווים ערובה לכך שלא תתעורר חדשנות ולא יהיה סיכוי לשינוי מהפכני.

 

עדי:

אני מתחברת למה שאמרת מהרבה כיוונים, זה מזכיר לי מורה נפלאה שהייתה לי בתיכון, אישה יקרה ואהובה, מלאה בכוונות טובות וותיקה במערכת. אני זוכרת שהיה לה חשוב שנצליח ונקבל את תעודת הבגרות המיוחלת, שהיא הרי המדד להצלחה בחיים, לא? ככה לפחות מודדים הצלחה בצורה סטטיסטית. אני זוכרת את האישה היקרה הזאת, משלוהבת אש! לחוצה! ממריצה את כולנו ומדברת על כך שאנחנו חייבים לסיים את כל החומר לפני המתכונת. וככה, בלחץ גדול ובתחושת ביחד ישבנו כל הכיתה בשקט בשקט וכתבנו את כל החומר בקצב הכתבה מהמחברת שהיא החזיקה בידה. אני זוכרת שכאבה לי היד והמתח היה גבוה וכל הזמן חשבתי לעצמי בלב. אם רק הייתי שמה את היד שלי על המחברת הזאת שלה. הייתי... הייתי... הייתי, רחמנא ליצלן, הייתי מצלמת אותה!

 

אני מסמיקה רק מלחשוב על זה, בעצם, למה להסמיק? ולמה אף אחד, לעזאזל, לא חשב פשוט לבקש ממנה לצלם את המחברת?! ואם זה מה שעשינו שעות על גבי שעות במשך שנים בתחושת מאבק והחלטה אמיצה בלב של "אני אצליח בחיים למרות המקום שבאתי ממנו". אני שואלת את עצמי, מה בעצם למדנו שם? חוץ משינון מידע אינטנסיבי שאני, לפחות, לא באמת זוכרת ממנו דבר. אז מה למדנו? למדנו לשבת בשקט. למדנו שלמורה שלנו אכפת באמת ושהיא לחוצה ושחשוב לה שנצליח בבגרות ושאם נצליח בבגרות נצליח בחיים ולמדנו לכתוב מהר ולא להתייאש מלכתוב מהר ולהתמיד בלכתוב ולמדנו להתמודד עם מתח איום ונורא. וזה לא מעט! באמת שלא! זה מחשל וזה חשוב לחיים. אבל אני יודעת שיש עוד דברים שאפשר ללמוד בבית הספר. למשל, לחשוב, לאהוב ידע, לדעת לצרוך ולסנן מידע, להיות ביקורתי ולהאמין בעצמך.

 

מה היה קורה אם הגברת קושינסקי היקרה והאהובה באמת באמת הייתה מתעלמת מהמחויבות לרצות את המערכת הבירוקרטית שאותה היא שירתה? מה אם היא הייתה נמדדת בקריטריונים אחרים, שמתאימים לעולם הדינאמי והמורכב שבו אנחנו חיים? אני נכנסת לפנטזיה כזאת על חוויית למידה מעוררת השראה. המונח מעורר אותי פתאום: חוויית למידה מעוררת במערכת מרדימה. את מי משרתת המערכת המרדימה הזאת? את מי היא נועדה להרדים? את מי זה משרת? שאלה טובה. אני חייבת להתפנות אליה. אבל לפני זה אני אחזור לפנטזיה הזאת שהייתה לי.

 

להכיר טוב יותר את המורה קושינסקי, האישה המדהימה הזאת שבחנתי במבט, בין שורת הכתבה לשורת הכתבה. ללמוד מהאישה החכמה הזאת למה היא הפכה להיות מורה להיסטוריה? מה עניין אותה כל כך בחומר הזה שאני משננת לבגרות? מה דעתה על מה שכתוב שם בספר? והאם היא עצמה קוראת ספרים ומה ההשפעה שלהם על החיים שלה. אני מניחה שאם לקצר את זה, אז אותי, בגיל ההתבגרות, עניינה הגברת קושינסקי יותר מהמחברת שלה. משהו באופי החם שלה גרם לי לשבת בשקט בשיעור ולעשות את מה שהיא אמרה ומעניין מה היה קורה אם היא הייתה חופשייה לתקשורת הזו איתי ועם 35 הבנות בכיתה שלי, במקום לרצות פקידים שיושבים שם במשרדים האפורים שלהם ומנסים לשלוט וליישר קו בשלט-רחוק על תופעה דינאמית כל כך שהיא החינוך.

 

חינוך, תוצר של קשר בין אנשים. ילד אחד מיוחד ומורה אחד מיוחד והמסרים שעוברים בין שניהם. חיים שלמים של חוויות וידע. עולם שעוברים בו מאדם אחד יחיד ומיוחד לאדם שני יחיד ומיוחד, שמעבד את המידע בדרך יחידה ומיוחדת לו. מי הפקיד שיכול לשלוט בזה? לנהל את זה? ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת שלי: זו לא שליטה בקשר הזה, זה דיכוי של הקשר. עצירה של תהליך הפריחה של אדם.

 

אח, אני לא יכולה שלא חשוב מה היה קורה אם היו משקיעים את כל האנרגיה הזאת לא במיפויים ובתוכניות לימודים שלא נגמרות אלא בגורם האנושי שבתוך המערכת הזאת. היו נותנים את הבמה לאנשי חינוך אוהבי אדם וידע ומניחים להם לפרוח, להביע את עצמם בדרכם ונותנים להם את התמיכה, את האהבה של הפקידים. חושפים את ההצלחות שלהם ומחזקים אותם. נותנים להם לחיות בכבוד, שהוא לא רק כלכלי, הכבוד להיות איש חינוך אוטונומי שניתנת לו החירות לעשות את עבודתו.

 

ואז לבטח הייתי יושבת שם בכיתה, מביטה בהערצה בגברת קושינסקי ורוצה להיות כמוה. הייתי יודעת עליה מעט יותר מאשר מה היא לובשת היום ואיזה תספורת יש לה. הייתי לומדת שאני לא צריכה את המחברת שלה וההכתבות שלה. המידע כולו נמצא באולם הספרייה של בית הספר ובאינטרנט. שיעורי הבית לא היו אז שינון אוטומטי של חומר, אלא מחקר עצמאי חווייתי בספרייה ובאינטרנט. אחר כך היינו נאספים, כל תלמידות הכיתה, לקבוצת דיון בהנחייתה של המורה. והיינו מזינות זו את זו במידע שאספנו והחברות שלי לכיתה היו הופכות לספקות ידע רחב יותר מכל מחברת מוכתבת ואני עצמי הייתי מרחיבה ידע, יודעת יותר, ערה ופורחת.

 

(ע.נ. ועדי חג'בי)

(לקריאה נוספת: "טובת הילד", מושג חמקמק להפליא, יובל אילון ורמי גודוביץ, "העוקץ", 18.02.13)

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 21