הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


(לארי אלון)

 

אמר רש"בן בשם ר' יונתן: למה נמשלו דברי תורה לאיילה?

לומר לך, מה איילה זו (ש)רחמה צר

וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה –

אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה

כשעה ראשונה.

(תלמוד בבלי מסכת עירובין)

 

מן הראוי היה לתת את הדעת על כך: מדוע המוזה או ההשראה נדמות בתרבותנו כדמויות נשיות?

 

הרי הדעת הייתה סובלת גם את המחשבה שההשראה לאמנים תינתן על ידי מלאך כל שהוא מן המלאכים הטובים כמו מיכאל למשל או אפולון, שאפילו הוא נזקק לשרותן של המוזות. והנה דווקא למוזה דמות נשית  מובהקת. בהרבה יצירות אמנות מצוירות המוזות כנשים מאד מושכות והצד הארוטי של נשיותם מובלט. תאליה, טרפסיכורה ואוראניה ולא רק הן, מופיעות בציורים כשהן חשופות חזה אם כי ללא נימת זימה או הדגש פורנוגרפי. הן מעודנות, נאות, ויש בהן תמימות או פשטות ואין בהן פיתוי או התגרות מינית. לדבר זה כשלעצמו אין חשיבות מרובה, מכיוון שהמוזות אינן מתגלות לאמנים. ולכן לציירים לא נותר אלא לציירן כיד הדמיון הטובה עליהם.

 

המוזות לא רק שאינן מתגלות לאמנים, אלא טיבה המהותי של שליחותן – להיות השראה לאמן – מחייב אותן להיות בלתי נתפסות בחושים. שכן אלה משרתים אותנו בתפיסת המציאות ואילו הן נתפסות אך ורק באמצעים על-חושיים. אחרת משמעות הדבר שהן חלק מן העולם הפיזי הנתון לתפישת החושים ואז כל אחד יכול לראותן וזו הרי סתירה ופירכה. כעובדה, איש לא ראה אותן וזאת למרות דיווחים רבים על קיומם ע"י האמנים בתחומיהם המגוונים.

 

השראה היא ניסיון מילולי לתאר משהו בלתי נתפס המתרחש והופך את האין ליש. את הבלתי נראה לנראה, את הבלתי חושי לחושי. חשמל, למשל, יכול להיווצר, כביכול, יש מאין ע"י סיבובים בסליל מגנטי. קוראים לתופעה השראה אלקטרומגנטית. השימוש במילה השראה נובע מכך שסליל המתכת לא הראה שום סימני חשמל לפני הסיבובים ואילו אחריהם, כבאורח פלא יש חשמל.

 

אך הבה נניח לקוריוז ונתקרב אל נושא ההשראה במקומה הטבעי, כמחוללת אמנות.

הקבלה, בנסותה למנוע את הבנת הבריאה כמעשה שנוצר בשל חסר כלשהו בשלמות האל, ואת עצם המעשה כעשייה במובנה האנושי, מתארת את היווצרות היקום כתוצאה של השראה שמקורה במלאות האל. מלאות העולה,כביכול, על גדותיה ולא מתוך איזה צורך למימושו של רצון המעיד על אי שלמות. אם כן, ההשראה מחברת בין על-חושי לבין החושי. בין עולמות הרוח לבין עולם החומר. בין עולם האידיאות  לבין האדם היוצר, האמן. הוא זה הנותן לאידיאות, באמצעות ההשראה, מימוש בעולם החומר כדי לתת הזדמנות לאנושות כולה ללמוד ולהתפתח אל המעל ומעבר. להתבונן ולהקשיב אל מעבר לקיום ההישרדותי, אל הקשריה הרבים של משמעות הקיום האנושי. מקורה של ההשראה ב"אין" והיא חודרת אל ה"יש" בעולמנו בחוברה אל האמנים-היוצרים. בנבכיו של תהליך היצירה יש משהו מסוד ומיסוד הבריאה - בממד האנוש. האמנות "מחברת" את האלי, העילי, אל מציאות האנושי, "התתי". הדברים האלה ניתן לומר עליהם – אפשר שכן ואפשר שלא. מה שמאלץ אותנו להתייחס ברצינות לכך, הן העדויות של האמנים עצמם. ואין טוב יותר מאשר להקשיב לנפלאים שבהם שטרחו לכתוב ולשתף אותנו, בדרכם שלהם, בחוויית החיים המכוננת שלהם כאמנים, ההכרות עם המוזה. אני חוזר אל ביאליק ואל מגילת האש.

 

איזה מופע מרשים בעצמתו ובכמותו, לאיילת השחר במגילה! ותפקיד מכריע בעלילה המרכזית – קורותיו של העלם בהיר העיניים! שתי דמויות נשיות חזקות מאד במגילה: האחת היא עלמה זכת בשר ונוגת עיניים והיא מתגלה לעיני העלם כשהשנייה - איילת השחר, ממש על ראשה. האחת, עלמה בשר ודם והשנייה ישות לא מוגדרת - איילת השחר. גם אם מדובר בכוכב השחר, הרי שלא מדובר במסה הענקית שלו אלא בקרני ההשראה שלו. אך היות ואיילת השחר משתתפת פעילה בעלילת הפואמה, אין מנוס מן המחשבה שהיא "ישות" כלשהי. ישות של אור, של זוהר! ויש לה קשר ייחודי עם העלם. אין היא גוף שמימי אדיש, אלא עניין רב לה בעלם, והיא מעורבת לגמרי בעלילת חייו.

 

העלמה, תואמת העלם, נעלמת בסופו של מפגש הוידוי אל תוך מימי המצולה אך דמותה נשקפת אליו במים עם כוכב השחר. ואילו מעליו נשקפת עין זהב גדולה, מזהירה ומשגחת, הלא היא עין איילת השחר. הוא, כמו האיל במעשה העקדה, "ונפשו בין קרניה נאחזה". או כמו אבשלום במחלפותיו. הקשר ביניהם הוא גורלי, לחיים ולמוות.

 

לקשר הזה היבט ארוטי במובן זה שהמשיכה אל איילת השחר כמוה כמשיכה המינית העזה, המתוארת בפתיח התלמודי של דברי. איילת השחר – איילת אהבים. אמנים גברים עיצבו את דמות החלום של המוזה כדמות נשית. כזו המושכת את נפשם כבחבלי קסם, ממש כמו הימשכותם אל האישה הראשונה שאהבו. אין תמה איפה שהיא מופיעה כדמות נשית. את מראיה אין לדעת אך את המשיכה אליה ואת ידיעתה ניתן לחוש בממש כמו בפעם הראשונה וכל מפגש עמה כמוהו כבפעם הראשונה!

 

אידיליה של דרך גבר בעלמה אין כאן. היא בחרה בו לא למימוש גחמה של אהובים. היא מטילה עליו שליחות וגוזרת עליו גלות! מכוותה קשה, בדומה למכווה בבשר הבהמה כסימן לקניין. ואין מזור למכוות האש. היא קנתה אותו. קנתה שבתה בו לעד. הוא יהפוך לאיש מוזר, איש חידות. כל העולם נכרי לו. אך האש שהותירה בלבבו מאלצת אותו להצית להבות בלב אחיו בני האדם. הוא זועק את זעקתם הוא דובר את מכאובם, שואג את ענותם. עיניו גלויות וישרות. היא לימדה אותו להביט נכחו לא להשפיל מבט ומבטו חדר ללבבם. הוא נושא בגאון או לדיראון את קללת המשוררים – גלות מצד אחד וכמיהה לגאולה מצד שני. בלשונו של ח"ן – "שמים, אבדון, את...". איזה משולש איום. ובהמשך משולש נוסף, מדורה משולשת בוערת בנפשו, "אש האלוהים ואש השטן, והעזה משתיהן – אש האהבה".

 

"ויהי נוגה הצפירה חותם נפשו ודמדומי השחר שירת חייו". איחוד נצחי בין אמן לבין השראתו – המוזה שלו. אם יש לדמות את קשר האהבה שבין המשורר לבין זו שמלבה בליבו את אש השירה, הרי זה אך ורק לאהבה שבין גבר לאישה, על כל מכאובה, סבלה ואושרה. או לחילופין לדבקות תלמיד חכם באש התורה ולימודה.

 

מבקריו וכן אוהביו של ח"ן לא זיהו משום מה את ההיבט הארס פואטי של המגילה. אגדות החורבן, ההיסטריה וההיסטוריה של גלות העם היהודי, ואתוס הגאולה הציונית בהתהוותו, מנעו מהם לראות את הלירי האישי, הייחודי, החושפני עד עמקי הנפש, של היצירה הזאת. וכך גם הנחילוה לנו. צריך היה לבוא מי שיפזר את האבק והאפר שכיסה את פני השכינה שהתכנסה לתוך מגילת האש, ללמוד להניח לאש שמלפני אלפיים שנה כדי להיכוות מן האש הבוערת עד היום הזה בדפיה של המגילה הזאת שח"ן הרשה לנו להיחשף אליה.

 

מגילת האש נכתבה למשוררים ולכן יש לקרוא בה כמשוררים. בה מצוירת המוזה כפי שלא צוירה או תוארה קודם לכן. אכן איילת אהבים ויעלת חן.

 

(אילן תורן, במאי, שחקן, פובליציסט)

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 14