תעמולת הבחירות יצאה לדרך, והשדים העדתיים יצאו מהבקבוק.

1. אנחנו גרים במדינה של מיעוטים שבה קיום המיעוט הופך להיות בלתי נסבל. אינני יודע אם אנחנו נעשים קיצוניים יותר, אין ספק שאנחנו מרשים לעצמינו היום הרבה יותר. העם מתחלק בסופו של דבר לקבוצות מתירניות מאוד וקבוצות סגורות מאוד ושתי הקבוצות יתקשו לדור בכפיפה אחת אם לא יהפכו להיות דומות זו לזו במידה מסוימת. אחד הפתרונות למצב הזה הוא ניאו-לאומיות. יונתן שם אור כתב פעם שתהיה לנו זהות לאומית וזהות של המקום שבו נגור. יתכן שלא יהיה מוצא גם מזהות פנים מדינתית כזו – זהותנו כאזרחים וזהותנו כקבוצת השייכות שבה הכי נוח לנו לחיות – מועדון חברים עם הטבות, וארחיב על כך בהמשך.

2. הניסיון הכושל של לבני ליצור גוש חוסם, מעיד שלאף אחת מהמפלגות שהיו מעורבות בעניין אין באמת הצדקה, ושגם כאופוזיציה הן יאכלו זו את זו. מי יודע איפה נהייה בעוד שנה ומי יתקע כף לידנו שלא נהיה כמו צרפת של סוף המאה ה-19 בה, דווקא בגלל ההשתלטות הדתית, נוצר מצב שהיו בחירות כל כמה חודשים. יתכן שמה שהמדינה זקוקה לו הוא להפריד את הדת מהמדינה או בגרסה האברום בורגית "להפריד את הדת מהפוליטיקה". החשש הוא שנאכל את הביצים הסרוחות וגם נסולק מהעיר ובמלחמת ש' בש' - שלדון מול שלאף) המפסידים האמיתיים יהיו אנחנו. מה שאולי יוביל בסופו של דבר למהפכה יהיה הייאוש השקט שלנו.

תחשבו על זה.