הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

גיליתי את הסוד מפראג

פראג, 13.2.2000

 

עוד טרם חלפו ימי השבעה וכבר הייתי בדרכי לפראג. חלפו חודשיים מאז הגעתי לכאן.

אני שוהה בחדר במלון "מאלה סטרנה" שברובע העתיק של העיר. כל תמונה, חלון, אהיל, וילון בחדר מוכרים לי מביקורי עם פיטר. הגעגועים אליו מציפים אותי. אני משוטטת ברחובות ומרכיבה משקפי שמש גדולות שמסתירות את עיני האדומות. מגע ידו, המבט הממזרי. הסיגר בזווית הפה. והאימרה המצחיקה "מי שמעשן כבד כבר לא מזדקן".

 

זיכרונות השנים שבים ועולים. אני נזכרת בלילות בהם היה עומד בחלון ומצפה לשובי הביתה בשעה שתים בחצות אחרי שהאזין לתכנית הרדיו שלי שבה קראתי שירי אהבה. חיבק ונישק: Master piece"" .

היה שיר שאהב במיוחד, שירו של פנחס שדה:

"האם את זוכרת

איך פעם, בשבתך מחרישה, רגליך הנהדרות

צנופות תחתיך, בכורסה,

הבטתי בך, וכאשר נשמעה אז איזו נגינה של ריקוד ברדיו

באתי ורקדתי לפניך,

אף כי איני יודע לרקוד רקדתי לפניך,

ואור הערב ההוא, ושערך הצהוב, והשקט, והאושר ..."

 

הוורד האדום היה מונח על הכרית שלי.

כאן בפראג אני נושאת עמי גם את זיכרונותיו שלו. חשבון השואה נטמע עמוק בהוויית חיי ונותר פתוח, תובע מענה. מראה נהר הוולטבה מהפנט אותי. מוטת כנפי השחפים מטילה צללים על מימיו ורק מבט עין מזוכך, או אולי מבט עין רדוף, יבחין בכתמי האדום. בעיני רוחו של פיטר שרידי דם יהודי עוד זורמים בעורקי הנהר. ראשיתם מהצפון הרחוק בואכה ככר העיר בברטיסלאבה, מקום בו אספו פשיסטים סלובקים בשנת 1941 את יהודי העיר ובתוכם שנים עשר מבני משפחתו תוך הבטחה שהם יוצאים לטיול לטירולים שבאלפים. העמיסו אותם אחד אחד על משאיות בדרכם האחרונה ל"שם".

השם לא נקם דמם. השם לא נוקם.

 

מזה חודשיים אני מכתתת רגלים בפראג בכל מקום אפשרי; בארכיונים, במשרד הפנים, בבית הכנסת שברובע היהודי, באגודת הסופרים והציירים, בבתי חולים, ממקום למקום, עקשנית לגלות את בתו של פיטר.

זה קרה. הגעתי אליה, אל הסוד - אל "הילדה".

השם: אירנה דולינובה. גיל: 36. סופרת בעלת שם. קתולית. מכהנת כסגנית ראש הקהילה היהודית. כשהיא נולדה היה פיטר בן 33.

הייתי חוששת, נאשמת ומאשימה, נבוכה. כמה קשה לשבור קשר שתיקה בן 37 שנים. איזה סיפור מסתורי שנרקם בידי במאי סרטים. טלפנתי אליה.

 

- הלו? אפשר לדבר עם אירנה דולינובה? מדברת בקי פריישטדט.

רק שלא תטרוק את הטלפון כמו בניסיונות האחרים. צחוק עדין נשמע בקולה.

- הלו בקי, מה שלומך? מה שלום אורי ורחלי?

- תודה, אני חושבת שהם בסדר".

היא מכירה אותנו? כן, היא מכירה אותנו. אני הולכת לאיבוד בתוך הסיפור הזה. האם היא יודעת שפיטר נפטר?

 

- מה שלומך?
- טוב, טוב, כן.

- באתי מישראל לראות אותך.

- אני מאושרת.

- האם נוכל להיפגש מחר על גשר קרל בשעה חמש?

- אני רוצה כבר לראות אותך. אני אביא את הילדים. מחר בחמש.

- אהוי.

 

ערב יום כיפור על גשר קרל. הייתי נרגשת ומבולבלת. ציפיתי לבואה. לא יכולתי לצייר בדמיוני את דמותה, אבל משהתקרבה עם שני ילדיה זיהיתי אותה. העתק מדויק להפליא של פיטר. היא רצה לקראתי ופרשה ידיים כדי לחבק אותי. איזה מאור פנים. איזו עדינות. שניות אחדות הבטנו האחת בשנייה. נישקתי ללחייה. עמדנו מחובקות ואז צירפנו למעגל גם את ילדיה. רגעים של צחוק, אולי של אושר רגעי, נטול חשבונות.

 

- אלה הילדים שלי, זוהי קרולין וזהו מתיו.

- העתק של פיטר.

- אני לא יודעת איך לומר לך את זה, את יודעת שפיטר נפטר.

- אני יודעת. דיברתי אתו כל יום.

- דיברת אתו כל יום?

היו לי הרבה שאלות. אבל רק אחת שאלתי: למה?

- ספרי לי הכול. אנחנו משפחה.

 

היא לא ענתה רק מיהרה והוציאה מתוך מעטפה תמונה שלה חובשת כובע פרווה בשלג עומדת ליד גדר תיל. ילדה בת 12 לערך ולידה פיטר.

- כמה פעמים הוא בא להיפגש איתך?

- פעמיים בכל שנה.

החזקתי בידה וליטפתי אותה. חמלה צבטה את לבי למראה אותה ילדה שאביה ברח יום אחד ונעלם והיא רק בת שנה. מה מרגישה כלפי אִמהּ? אין ספק שהיא רואה בי את מי שגזלה ממנה את אהובה. כמה עצוב.

מדוע לא שיתף אותנו בסיפור הכאוב? למה לא עשה דבר כדי לקרב בינה לבין אורי ורחלי? מי יכול להבין מעשה כזה. האם הייתה זו בושה על מה שעשה? הרי ברור שמאחורי עריקתו מצ'כיה לישראל היה הפחד משואה נוספת ומהמשטר הקומוניסטי? איך עברו עלי חיים שלמים כשהסיפור רוחש מתחת לפני השטח. ולמי הייתה דרושה כל הדרמה הזאת?

 

- עכשיו ערב יום כיפור. היית רוצה ללכת איתי לבית כנסת?

- מאד, מאד, אמרה.

 

שילבנו ידיים וצעדנו לעבר בית הכנסת. לפגישה הבאתי לה במתנה את הטלית, התפילין והכיפה של פיטר. בית הכנסת המה אדם. בליל של שפות שהלך ונדם. פתחתי את הטלית הגדולה ופרשתי אותה כחופה מעל לראשינו. החזקתי בידו של מתיו. החזן החל ב"קול נדרי".

"כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי וקונמי וקינוסי די נדרנא... מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה... ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לב העם בשגגה".

היא ניסתה להסתיר את הדמעות. חיבקתי אותה.

פיטר, למה?

- אירנה, אני מבינה אותך, את נרגשת זה טבעי אחרי כל השנים.

- נסי לסלוח לו, להבין. הוא מת. אין את מי לשאול. אף אחד לא יכול להבין.

כשיצאנו מהתפילה חיבקתי את בנה מתיו, ותוך שאני מקפלת את הטלית והתפילין ברכתי: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

- זוהי מתנה מפיטר, הסבא שלך.

אירנה ענתה "אמן".

מתיו נצמד אלי וחזר כמה פעמים, "תודה, תודה, תודה". פיטר לא היה מעלה על דעתו שהנכד שלא הכיר מעולם יתעטף בכל יום כיפור בטלית שלו. למה זה צריך להסתיים עוד לפני שזה התחיל? אבל הייתי חייבת לחזור לארץ כבר לפני שבוע.

 

- צלצלי אלינו.

היא חיבקה אותי ושוב פרצה בבכי.

- את בתי.

- בבקשה, האם אוכל להיפגש עם אמך?

- לא, היא לא תסכים לראות אותך לעולם.

- מה שמה?

- בוהונקה.

- היא שחקנית?

- כן.

- מתי תבואי שוב לפראג?

- הכי מהר שאוכל.

- אולי יש לך תמונה של פיטר, במקרה, אולי?

- לא איתי. כשאגיע לארץ אכין לך ארגז עם כל מיני חפצים אישיים שלו. קחי את הילדים ובואו לישראל, אתם האורחים שלנו.

- יש לי פחד מטיסות.

הסיפור עוד לא נגמר. הפרידה בפתח בית הכנסת הייתה קשה. אבל על פי המסורת הצ'כית, מאופקת ומינורית.

- בבקשה הישארי עוד, אל תעזבי אותנו. אני מתגעגעת לאבי. אף פעם לא היה לי אבא.

- ילדה שלי, המילים נעתקו מפי, זה כמו חלום רע.

חיבקתי אותה ורק הקשבתי לקול בכייה. אלוהים, מה הוא עשה לילדה הזאת.

 

למחרת אחה"צ עוד המתנתי במלון לשעת הטיסה. בחוץ טפטף גשם חם. יצאתי לטיול קצר. נתקלתי בפסל הבתולה. היא עמדה עזובה ורטובה וחייכה אלי. השמש ליטפה, הרחובות היו נטושים. זוג נאהבים התנשק בפינה. על הגשר ניצב דומם, בוהק באור השמש השלט המוזהב "קדיש". זוהי הארוחה האחרונה שלי בפראג. התזמורת הקטנה מנגנת סלו פוקסים ישנים. הפגישה עם אירנה קרעה את נפשי.

בטיסה לארץ התעוררתי מבוהלת משינה קלה. ברור היה לי שאירנה וילדיה הם חלק בלתי נפרד ממשפחת פריישטדט. את מה שלא הצליח פיטר להגשים, הוא העביר אלי. זוהי צוואתו האמיתית.

 

חלפו יומיים. בשעה 4.30 , עוד טרם שקיעת החמה צעדתי לאטי בבית העלמין ירקון.

התיישבתי על הארץ למרגלות קברו של פיטר. בידי וורד אדום.

Play it again Sam"" אמרתי. (ציטוט מדבריה של אינגריד ברגמן בסרט "קזבלנקה")

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ
וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל ואִמְרוּ אָמֵן

I miss you so much

סוף.

 

(בקי פריישטדט)

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 10