הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


4. "יש לו ניסיון"

"למרות מעמדו במפלגה והביקורת על המדיניות החברתית של ממשלת נתניהו – שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא המועמד המועדף להמשיך בתפקידו גם בקדנציה הבאה – כך עולה מסקר של מכון דחף בראשות ד"ר מינה צמח, שפורסם הערב (שלישי, 1.1.2013) בערוץ 2. לפי הסקר, 41% מהציבור מעדיפים את שטייניץ כשר האוצר בממשלה הבאה, בעוד שרק 29% מעדיפים את מי שחרטה על דגלה את שינוי המדיניות החברתית-כלכלית – יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ". (אתר וואלה!)

 

האם הציבור מטומטם – האם לא פועלת כאן חוכמת ההמונים? האם הציבור לא מבין שלמעשה המדיניות הזו משחקת נגדו? אני לא יכול להשתחרר מדבר שאמר לי נהג מונית ביום שהכריזו על הבחירות "ביבי הרס את ענף המוניות, אבל אני אצביע לו כי יש לו ניסיון". דומה שהמשפט הזה מסכם את מצבנו, אבל האמת היא שמבחינה כלכלית אין שום אלטרנטיבה ריאלית, במיוחד בימים של צוק פיסקאלי שמראה שהכוחות הכלכלים עלומים ומסוכנים יותר ממה שאנחנו חושבים.

 

"לעומת זאת, בכל הנוגע לתחום המדיני, ישראל רוצה שינוי: 58% מהציבור היו רוצים לראות את יו"ר "התנועה" ציפי לבני, כשרת החוץ הבאה, בעוד ש-33% מעדיפים את השר לשעבר ליברמן בתפקיד. באשר לשר הביטחון, 49% מהציבור היו רוצים לראות את שר הביטחון, אהוד ברק ממשיך בתפקידו, 27% היו רוצים לראות את השר משה בוגי יעלון עובר לקריה, ועשרה אחוזים היו רוצים לראות בתפקיד את אביגדור ליברמן" (שם).

 

מקורות יודעי דבר לחשו לי שהסיפור של ליברמן הוא שהוא מימש אופציה בסחר במט"ח למרטין שלאף ומכאן התחילה כל ההסתבכות שלו. הוא לא מימש אף אחת מההבטחות שלו, כך גם ציפי לבני, האם זה אומר שהציבור מפחד ממעשה או ששמא הציבור מעדיף להזדהות עם סמלים? יש משהו עצוב באופן שבו גוש של לפחות חמישה עשר מנדטים כל פעם מחפש את מפלגת המחאה להצביע לה מאז מערכת הבחירות של 1977, ומעניין אותי לדעת מה ההלימה בינם לבין אחוז הציבור שמוציא דרכונים זרים.

=======

 

5. אז למי להצביע?

אני חושב ששברתי כבר את האף מרוב ניסיון לסתום אותו כדי שאדי הצחנה, גם של "המחנה" שלי, לא יפריעו לי להתרכז ולהחליט מי מספיק טוב. דומה כי האפשרויות היחידות על השולחן מבחינתי הן חד"ש, מר"ץ ומפלגת העבודה, או הצבעת מחאה לדע"מ, ארץ חדשה או הרב אמסלם.

 

אני מודה שכלל לא חשבתי על הרב אמסלם עד השבוע, אבל פגשתי דובר לשעבר של מפלגת העבודה שאמר שהוא כל כך מפחד שהטקטיקה של שלי תהפוך לאסטרטגיה, ולאחר שקרע כדג את יתר המפלגות נדמה שאין בלתו של הרב אמסלם ולו כהצבעת מחאה. אבל בעיתוני סוף השבוע ראיינו את הרב אמסלם, אולי כדי לתת קונטרה לש"ס, והוא לא מדבר בכלל על שלום חיצוני אלא שלום פנימי ובשביל זה כבר יש לי את שלי, שכבר יוסי ורטר הראה ב"הארץ" שהיא מדברת כמו בנט, ואת בנט אני לא מחבב, אז גם זה נפל.

 

מר"ץ, וזה כבר סוד גלוי הולכים ומצטמצמים, לא בגלל שהאסטרטגיה שלהם של פוליטיקה חדשה נכשלת, אלא בגלל שהוא מצליחה. סוד גלוי הוא שזהבה גלאון בהתנהלותה מרחיקה אנשים ולא מקרבת, וגם הקמפיין הנואש של מרץ מגעיל אותי כי זה קמפיין של תבוסתנים. אותו דובר של מפלגת העבודה עוד נוטר לה מימי פתח תקווה העליזים, אבל גם אם נטירתו היא על עניין של מה בכך, אין ספק שהקו שהיא עצמה אישרה לקמפיין לא אומר טובות עליה.

 

ארץ חדשה מצד אחד יותר ויותר מוצאת חן בעיני, לא רק בגלל הסיכוי שתראה למושחתים בכנסת מה-זה, אלא גם כי אף מפלגה אחרת לא הקדישה מחשבה כמו ארץ חדשה לנושא התרבות, מצד שני, האם אנחנו יכולים לסמוך על ראשיה? האם אנחנו יכולים להאמין למה שהם אומרים ולא נסתובב עכשיו ארבע שנים עם ביצה על הראש?

 

לדע"ם אני מאמין, אבל אני לא אוהב מפלגות של אנשים יפים, כי המנגנון יאכל אותן לארוחת בוקר – דווקא זה חשש שאין לי לגבי "ארץ חדשה" כי אני בטוח שאלדד יניב הוא נחש מארץ הנחשים אבל דע"ם?

 

נשארנו עם חד"ש. מחולל הבחירות של מאקו אמר שרוב הסיכויים שאצביע לחד"ש לאור דעותיי הפוליטיות מה שמחולל הבחירות של מאקו לא יודע שהזמנתי על חד"ש סקירה פרלמנטארית על פעילותה, וכמובן שדב חנין עושה נפלאות אבל יתר פעילותה מוטלת בספק. בראשית מערכת הבחירות היה מי שטען שחד"ש רואה עצמה כעובדת הסוציאלית של המגזר הערבי, לכן הפעילות הפרלמנטארית של חברי הכנסת הערבים כל כך חלשה, אבל אני מתקשה לקבל את זה. אז מה נשאר?

 

נשאר להיכנס ביום הבחירה לקלפי, לעשות אן-דן-דינו או בחירה בעיניים עצומות כי כמו שאמר מייליס דיוויס – "אל תפחד מטעויות. אין כאלה".


תחשבו על זה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 3