הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


(ערה"ש תשע"ג, ספטמבר 2012)

 

שלום אמיר,

רק השם _ (סימן זה: _, כוונתו "היטלר" - א.) מעורר בי זוועה. אני מכנה אותו, כמו שעגנון כינה את המפלצת הזו "השיקוץ המשומם". מצילומים שעשיתי בזמנו במוזיאון השעווה בלונדון, גזרתי את פניו של השיקוץ המשומם הזה.

אבל להצגה אחרת אשמח לבוא.

שנה טוב

(...)

--------------

 

שלום (...),
הנה אני נותן לך "סיבה טובה", שהיא בדומה ל"עובדה מוצקה", עוגן יציב לתיעובו של המחזה "היטלר", ולסירוב לראות את ההצגה, רק בגלל ששם המחזה הוא "היטלר". גם המעשה הילדותי שעשית כאשר גזרת את פרצוף פניו של  _  , כלומר "היטלר", מצילום שעשית במוזיאון השעווה, מעשה שיש בו בלי ספק מרכיב מאגי ובתנאים מסוימים פעולה זו שלך עשויה אף להיחשב כמעשה יצירה, ובכן, מעשה זה שלך מספק לי השראה לתגובה שלי: אני שולח אליך בקובץ מצורף, קטע מתוך הפרולוג למחזה "היטלר" ואת התמונה הראשונה מתוך המחזה. לאחר קריאת הקטעים המצורפים, האם ניתן יהיה לשער שצדקנותך תנוח בשלום על משכבה במצע רך של רחמים עצמיים מענגים?
שנה טובה
אמיר

--------------

 

אמיר, יקר, שלום

בנוגע לפרולוג ולתחילת מערכה א' (הטקסט שנשלח אליה – א.). בהחלט מעניין ומושך. האם אתם רוצים לאפשר לשיקוץ לעשות תיקון. הרי הוא היה מוטציה רוחנית ונפשית. ברור לי שגם במפלץ הזה היו  מספר זיקים אנושיים, אבל אין לי עניין בלהעניק לו פנים אנושיות. אני בעד "מחה זכר עמלק תחת שמים, לא תשכח".

כל טוב אמיר.

אשמח שתשלח לי הזמנה להצגות אחרות.

שבת שלום ושנה טובה

--------------

 

שלום (...),
בעניין שאלתך:  "האם אתם רוצים לאפשר לשיקוץ לעשות תיקון", ראוי להזכיר כי תיקון, במשמעותו האנושית, המוסרית הדתית, אינו יכול להיעשות על ידי אחרים. כל אדם לעצמו חייב לעשות תיקון בנפשו וכל חברה לעצמה ככלל. על כן, גם אם היינו מבקשים לעשות תיקון לדמותו של "השיקוץ המשומם" – דבר שמעולם לא עלה על דעתנו – הרי שלא היינו יכולים לעשות זאת וטוב שכך.

 

באשר ל"מחה זכר עמלק תחת שמים, לא תשכח", ודאי שהסיפא, "לא תשכח", מקובל עלי. מעולם לא ביקשתי לשכוח או להשכיח, וההצגה "היטלר" היא הוכחה לכך. באשר ל"מחה זכר עמלק", אני מתייחס לציווי הזה ברצינות הגדולה ביותר האפשרית. יחד עם זאת, אותו "עמלק" היסטורי שבו מדובר כבר לא קיים למעשה. כמובן שנאציזם בגרסאותיו הנוכחיות קיים גם קיים, אבל מטבע הדברים, בכל דור ודור מתרוצצים סביבנו "עמלקים" במתכונת זו או אחרת. אבל לפני שאנו מזדרזים למחות את זכרם, עלינו לשאול את עצמנו, האם אפשר אחרת? אין בכך כדי לפגוע בציווי המקראי, אלא להעמידו על בסיס היסטורי רציונאלי ולא היסטרי רגשני. ואכן, כן, אני מזדהה עם אמירתו של עגנון שהאיש ההוא אכן היה "שיקוץ משומם".


ככל הידוע, היטלר ההיסטורי האמין כל חייו ועד לרגע מותו, באמונה שלמה, בצדקת דרכו, ולא ידוע אם גילה אף רגע אחד של פקפוק או ספק. על זה ושכמותו אפשר לומר שהם מקרים אבודים שאימתם ונזקם לאנושות בלתי ניתנים לשיעור.


אבל באמת לא על היטלר באנו לספר בהצגה, אלא על עצמנו, בהתמודדות עם דמות זו ועם התופעה ההיסטורית שהוא מסמן והשלכותיה מאז ועד היום, והמסקנות אינן בהכרח חד משמעיות מראש.


"היטלר" בהצגה שלנו אינו אותה דמות היסטורית משוקצת. על הבמה הוא בכוונה אינו נראה כפי שאותה דמות מצטיירת בדיוקנאות רבים. במחזה שלנו הוא אפשרות בדיונית: נניח שהיטלר לא מת בבונקר שלו בשנת 1945 ואם היה נשאר בחיים כזקן הזוי, כיצד היה נוהג? כיצד היינו אנו נוהגים בו?

 

"היטלר" במחזה שלנו הוא מסכה, קליפה (כן, קליפה גם במשמעות המיסטית) ששמה "היטלר" וכך הוא מאפשר לנו להטיל עליה את משא היגון והזעם, את האימה והתקווה ואת השאלות המהותיות לחוויה הישראלית והיהודית היום.


מקובל על רבים שרובו של הקהל אינו מוכן וגם מסרב ביודעין, להתמודד עם שאלות מהותיות בכלל, ועם שאלות מסוימות אלו שהמחזה מעלה, אף אם כן כופים עליו לעשות זאת. כך דרכו של עולם. עליו לעשות זאת מרצונו ועשייה זו תהא הדרך לתיקון.

 

על כן, מטעמים של הישרדות, רוב התופעות הבימתיות הקיימות אצלנו היום, הן, "הצגות במבה", כלומר תופעות בימתיות נימוחות בפה וערכן התזונתי מוטל בספק. ודאי שאין הן עוכרות את שלוותו של הצרכן, שזהו תנאי הכרחי להתפתחותו של אדם חושב וחברה בריאה. נראה שקל יותר ומשעשע יותר לצפות במחזמר "קברט" שמרמז בזהירות על ההשוואה שבין ישראל לגרמניה הטרום נאצית, השוואה שניתן בקלות להתעלם ממנה, ואכן רובו של הקהל עושה זאת ומתענג על ביצוע מקצועי מעולה וגו חשוף של רקדנים ושחקנים. זה לעצמו אולי אין בו פסול.

 

אפשר להאשים קהל זה בנמיכות רוח והכחשה אבל גם קשה לעשות זאת. הרי בסופו של דבר אנו אומה של הלומי קרב במצב של הכחשה, וקשה להאשים את החולה במחלתו.


על כן, ההצגה "היטלר" הופכת לנחלתם של מי שמחפשים בתיאטרון חוויה מעוררת ומוכנים להתמודד עם תופעה בימתית שהיא גם מיוחדת בצורתה וגם מאתגרת באופן הצגת הנושאים בה. למרבה הפלא, יש כאלה. הם באים להצגה ומביעים תודה ומעידים בשיחה שלאחר ההצגה על כך שנגרמה להם חוויה מרתקת שאותה יישאו לאורך זמן. הם שואלים שאלות ומגיבים בדעות מרתקות.

אני מקווה שאת שייכת לקבוצה זו.

 

שבת שלום ושנה טובה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2012 . 9 . 20