בְּלֵילוֹת הַחושֶׁךְ הַיּוֹקְדִים

הָאֵלֶּה,

מַחְשָׁבוֹת פּוֹצְעוֹת מְטַפְּסוֹת

מַעֲלוֹת תְּמוּנוֹת

קוֹרְעוֹת בִּי צוהַר

פָּחַד.

הַחַיִּים מִתְקַמְּטִים.

צִירֵי הַמִּטָּה נֶאֱנָקִים.

הַזֵּעָה נִגֶּרֶת.

מַשֶּׁהוּ כָּבֵד בֶּחָזֶה

וְהַלֵּב מְנַבֵּא

יָמִים שְׁבוּרִים.

בּוקֶר מִתְפּוֹרֵר

קָם עָלַי

הוֹלֵךְ וְנֶחְבָּט.

צֵל מִתְנַכֵּר

זָע וְהוֹלֵךְ עִם תְּנוּעַת

הַוִּילוֹן

בֵּין תְּחִנָּה לַתְּחִנָּה.

מְנַסֶּה לָתוּר אַחַר פַּכִּים קְטַנִּים

לְשִׂמְחָה.

(רון גרא, משורר)