הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

 

פראג 20.1.2000

 

כל אותם דברים שקרו בחודש אוקטובר 1965 נראים היום כמו נלקחו מתוך סרט.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם פיטר.

 

תל-אביב הייתה עיר קטנה ומשפחתית. קפה "כסית" המה אמנים ומשוררים; נתן אלתרמן, אבות ישורון, חנה רובינא, אלכסנדר פן, אהרון מסקין ועוד רבים אחרים. על האורקסטרה הזאת ניצח חצקל איש כסית שמשקלו איים למוטט את הכיסא עליו נהג לשבת. ישבתי באחת הפינות המרוחקות והבטתי על האנשים האלה כאילו היו אלים. רח' דיזנגוף היה אז בשיא פריחתו לפחות כמו שנס אליזה לצרפתים. בחורות לבשו חצאיות צרות עד הברך ונעלו נעלי עקב דקים.

 

באותם ימים הייתי שחקנית שעושה את ראשית צעדיה בתיאטרון "אהל". באחד הבקרים הודיע לנו מנהל התיאטרון שבמאי בשם פיטר פריישטדט עומד להגיע לארץ מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית כבמאי אורח. למחרת, בבוקרו של יום, בשעה 10.00 בדיוק ראיתי אותו נכנס לחדר החזרות. הוא לבש ז'קט פפיטה בצבע אפור ומטפחת אדומה הייתה קשורה לצווארו. על ראשו חבש כובע בורסלינו שמוט הצידה. שלווה קרנה מפניו, סוג של נינוחות מהולה בקורטוב ממזריות. ההופעה שלו השרתה ניחוח של אירופאיות. כבר באותן דקות ראשונות משהו בו הילך עלי קסם. הוא דיבר אנגלית במבטא זר. ההרצאה שלו נמשכה כשעתיים שחלפו ביעף. הוא ריתק את כולנו. תוך שהרצה על המחזה הבחנתי במבטים שלטש לעברי עד שנדמה היה לי כאילו הוא מרצה למעני.

 

כשהסתיימה החזרה ירדתי לשתות משהו בקיוסק. הוא עמד מאחורי ולפתע, כמעט בטון של מכרים ותיקים אמר לי: "Can You Show me Tel Aviv?" בכיכר צינה דיזנגוף צייצו הציפורים. הוא לקח חתיכת לחם שנשכחה על הספסל והושיט את כף ידו להאכיל אותן.

"יש לך אצבעות ארוכות כמו של פסנתרן".

 

היה בו משהו ואינני יכולה להגדירו במילים, משהו שהצליח למתן את פחדי. הוא דיבר על באך, מוצרט, ויוולדי, פרנץ קפקא, בטהובן. זו לא הייתה קרקע הגידול שלי. עולם קסום ניגלה לפני. נזכרתי איך כבר בצעירותי הייתי מצפה בכיליון עיניים להאזין לקונצרט באולם ימק"א בירושלים.

רק מילותיו של המשורר פלובר עשויות לשמש תווים למנגינת הליווי הנכונה לפגישה הראשונה שלי עם אותו במאי ביום הראשון לחזרות: "שפת האדם היא כמו תוף סדוק. אנחנו מכים בו בקצב של ריקוד דובים, בעוד אנו נכספים לעורר את רחמי הכוכבים...".

 

על פגישתנו כתב פיטר לימים: "היא הייתה יפה כל-כך. צבע עורה היה שחום, אניצי כסף היו שזורים בצמתה השחורה. היא הייתה מושכת, מצחיקונת. התאהבתי בה. זה היה קל, אני הרי התאהבתי לעיתים קרובות. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אישה יהודייה. שוחחנו עד שעות הלילה הקטנות ובקי העניקה לי את הדבר שהיה כה חסר לי - חוף מבטחים". 

 

לקראת ערב שבת נסענו לבית הורי. הרי ירושלים עוררו בו התרגשות "כאן חי דוד המלך...". הוא שפשף את עיניו כאילו התקשה להאמין. במספר מילים הכנתי אותו לפגישה עם אבי, בעיקר בעניין מנהגי התפילה. כשסיפרתי לו כי משפחתי מוצאה מספרד, חברון וירושלים וכי אני דור 14 הסתכל עלי במבט משתאה. לא אשכח את מבטוו כשאמר לי בתום: "אני מדמיין לעצמי שכך נראתה רחל אמנו". הוא לקח את ידי ואז החליק את ידו על צמתי.

"Do you believe in love from first sight? I really don`t know what is it"

I love you".

 

בחדר האוכל שבבית הורי ישבנו אבי, אמי, אחי ואחיותיי. השולחן היה ערוך להפליא.

הייתי כל כך גאה באמי. אבא ברך את ברכת פרי הגפן והמוציא לחם מן הארץ ועוד לפני שאימא הגישה את האוכל לשולחן פנה פיטר אל אבי ואמר: I would like to marry your daughter" "

 

עיניה של אמי אורו משמחה אבל כוס היין שבידו של אבא רעדה קלות. פניו האדימו. הוא ביקש סליחה וקם והלך לכיוון המטבח. מהמטבח שמעתי אותו קורא לי בקול עמום, הוא דיבר בלחש: "למה זה מגיע לי? למה לא מישהו משלנו? מה יגידו בבית הכנסת?" עמדתי פעורת פה ולא ידעתי מה לענות לו. חזרתי לשולחן כשהכעס חונק את גרוני וגמגמתי משהו אל פיטר. הוא הביט בי כמו שאל מה קרה? לאחר עשר דקות עזבנו את השולחן. נישקתי את אמי לשלום.

 

באותו לילה, כשטיילנו ברחובות ירושלים השוממים, היה כבר אוויר של סתיו. תחושת המחנק של העיר חזרה להעיק עלי. בפעם הראשונה שאלתי את פיטר על משפחתו. הוא שתק. לרגע מלמל משהו. "רק אני נשארתי. כולם הושמדו שם".

 

"שם? איפה זה שם? שאלתי.

"במחנות".

"במחנות?" נתקפתי בעווית של צחוק וכל מילה שאמרתי יצאה משובשת;

"באיזה מחנות? ומי הם 'כולם'?"

הוא נראה מהורהר וענה לי בפשטות, כאילו דיבר על אנשים שלא הכיר: "אירנה ובלה פריישטדט.

הנסי. שלמה ורחל רייך. אוטו, אמיל וקתרינה פריישטדט. סטפן פריישטדט. אמילי ופריץ פריישטדט..."

 

פרצתי בבכי. חיבקתי אותו. "אסור לדבר על זה. אנחנו בונים מדינה. אף אחד לא מדבר לא בבית ספר וגם לא בתנועת המאוחדת". כאבי הבטן, הבחילה, הרצון להיעלם והסחרחורת כולם לפתו אותי. הייתי זקוקה לכדור. 

 

הייתי מבוהלת. גזרי עיתונות, משפטים סתומים של אבי, הכול התחבר לכדי תמונה מוחשית. בפעם הראשונה פגשתי ניצול שואה. איזו בהלה אחזה בי. ניצול שואה! כאילו מדובר במצורע שעלול להדביק אותי. התחלתי ללכת מהר כמעט לרוץ. פיטר ניסה להדביק את קצב הליכתי.

הוא ליטף את ידי. ניסה להרגיע אותי. הושיט לי ממחטה. I'll get you some water. כשאני כותבת שורות אלה אני מתקשה להאמין שכך באמת הגבתי. הלכתי בלי להרגיש לאן עד שהגעתי לכיכר ציון. נפש חיה לא הייתה בכיכר. רק בפינת רח' בן יהודה ישב הזוג המוזר של ירושלים רוזלה ופייפלה מחזיקים בעגלה שערמת שקיות נשפכת ממנה.

עמדנו במרכז הכיכר. Please forgive me, I don`t know what happened to me,"

 

חיבקתי אותו ובכיתי. הוא הושיט לי ממחטה ואמר משפט אחד שליווה אותי כל חיי:

"You are fragile, my child".   הוא חיבק אותי חיבוק שכל-כך חסר היה לי, חיבוק של אבא ועד היום איני שוכחת איך לפתע, משום מקום אמר לי: "Shall We Dance?". הוא החל להוביל אותי בוולס, ואני לא ידעתי אם צריך להמשיך לפחד או אולי לצחוק. הפלגתי בדמיוני למראה המוזר של שנינו מחליקים על משטח קרח ואני עוטה על גופי שמלת טול שחורה. פיטר הרים אותי גבוה למעלה ואני פרשתי ידיי לצדדים במיומנות של רקדנית, סחור סחור התמלא לבי שמחה וצחוק. כשסיימנו שמענו את רוזלה ופייפלה מוחאים כפים ומצחקקים.

 

התחלתי לשאול, לחפש פיסות  מידע אצל חברים על השואה. אבא אמר לי "בקי, את לא מבינה מה היה שם. את לא מבינה מה היה שם. הנפש שלך עדינה, שבירה, את לא תעמדי בזה".

זה נשמע אבסורדי, לא נתפס, אבל האיש שהיה "שם", האיש ששרד את המחנות היה בעל חוש הומור צ'כי-הונגרי נדיר, כובש, שובה לב, מצחיק.

 

(בקי פריישטדט)

לאיגרת השבועית של 2012 . 8 . 2