הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

45. ואתחנן: דברים ג' 23 - ז' 11

"ואתחנן אל-יהוה בעת ההיא לאמֹר" (ואתחנן: דברים ג' 23).

את פרשת ואתחנן קוראים בסמוך ליום תשעה באב, יום התענית מדרבנן על חורבן שני בתי המקדש. חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת 70 בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. התענית חלה ביום ט' באב, והיא מהווה את שיא האבלות של תקופת ימי בין המצרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית לי' באב.

 

במסכת יומא (דף ט' עמוד ב) נאמר כי בית המקדש השני חרב בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות. אגדת "קמצא ובר קמצא" שבמסכת גיטין (דף נה עמוד ב), שבה אדם שהוזמן בטעות לאירוע של שונאו, סולק משם בבושת פנים על אף שביקש לשלם את כל הוצאות האירוע, ממחישה מצב זה. שנאה זו נחשבת לשנאה שלילית.

 

מחלוקת עלולה להביא לשנאה חינם. אבל מחלוקת לעצמה אינה דבר פסול. יש שני סוגי מחלוקת. האחד הוא המחלוקת "הרעה", זו המבוססת על שנאת חינם או שנאה עיוורת. וישנה המחלוקת הטובה, שבה כל צד מוכן לקבל את הלגיטימיות של זולתו ובסופה של המחלוקת נמצאת האהבה. לאו דווקא אהבה במובן של אינטימיות נעימה, אלא במובן של קשר מורכב ולגיטימי ("המעגל הפתוח", משדרים אהבה עמ' 241).

 

החורבן הראשון התרחש בימיו של צדקיהו מלך יהודה, אשר גם עליו נאמר, כמו על קודמיו יהויקים ויהויכין, וכמו גם על אחרים: "ויעש הרע בעיני יהוה" (מלכים ב', כ"ד 19). בכלל, נראה שככל שסיפורי המלכים מתקדמים אל עבר סופם המר, כך נעשה קצב תיאור האירועים בייאוש נמרץ, קצר-נשימה, טרוד ומוטרד למהר ולהגיע אל החורבן הגמור, מלווה בכותרת "ויעש הרע בעיני יהוה", שהיא הסיבה המקראית לחורבן.

 

בספר מלכים ב', פרקים כ"ד - כ"ה מתוארת פרשת יחסים שבין ממלכת בבל לבין הממלכה הגרורה והקטנה, ממלכת יהודה: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנה התשיעית למלכו, בחודש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך-בבל, הוא וכל-חיילו על-ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב" (מלכים ב', כ"ד 20 - כ"ה 2).

 

שנתיים נמשך המצור, עד שנפלה העיר בחודש אב, בתשעה בחודש. צדקיהו ואנשיו נמלטים מהעיר. הכשדים רודפים אחריהם. אנשיו נמלטים וצדקיהו נתפס. הכשדים שוחטים את בניו לעיניו, ואחר כך מנקרים את עיניו. המצביא הבבלי נבוזרדן, המכונה "רב-טבחים" (מלכים ב', כ"ה 8). שורף את בית המקדש ואת ארמון המלך, מגרש את עילית העם לבבל, ומשאיר בארץ את האיכרות דלת האמצעים. תחיית הישוב היהודי תתקיים רק בימיו של כורש מלך פרס.

 

כאמור, את חורבן הבית מקדימה שורת מלכים שקיימו את מלכותם בחסות מלכי בבל, והוגדרו כמי שעשו "הרע בעיני יהוה", כלומר, אפשרו את קיומם של פולחנים אחרים מלבד הפולחן העברי. בימיהם מתנוונת הכהונה המרכזית ומתרחב הנתק שבין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות. יהודים שומרי מצוות מקיימים עד היום את טקס התענית. אבל העולם של היום אינו עוד עולמה הבלעדי של הדת, וזאת למרות שהחל משנות השמונים של המאה העשרים מתחילה בישראל תנועה עממית של חזרה אל המסורת הדתית, במקביל לתנועה הגלובאלית של חזרה בתשובה בנצרות ובאסלאם. התרבות הקיימת מכילה בתוכה את הדת כמרכיב תרבותי אחד בין אחרים: האמנות, הבידור, המדע, הספורט ותורת הפנאי בכללה.

יהודים רבים אינם יכולים עוד לקבל את הדת כאורח חיים בלבדי. עם ייסודה של מדינת ישראל, כמקום מפגש מרכזי לבעלי התרבות היהודית, גם רעיון החורבן חייב להיות מוגדר מחדש. לא בהכרח בית המקדש הוא המסמל את התחייה המחודשת, שהרי גם בבית מקדש עלול האדם לבצע מעשים מתועבים, כפי שאמר הנביא ישעיה בהפטרה לשבת פרשת דברים, כשהוא תוקף את הצביעות הדתית: "למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי-תבואו לראות פני, מי-ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיה א' 11-12).

 

תשעה באב מתעל אליו את אסונות העבר: החורבן, הפוגרומים, הפורענויות ההיסטוריות בכללן. אלו הם מעשים שנעשו על ידי גורם חיצוני ליהודים. השתקעות בפן הזה של תשעה באב עלולה לחזק את מרכיב הסבל היהודי על פני חשבון נפש על עוולות הנעשות בתוך החברה היהודית. תחייה מחודשת היא תחייה במסגרת של תרבות יצרנית ויצירתית, המבוססת על עקרונות מוסר, כפי שהוגדרו על ידי הנביאים.

 

יגאל לוסין בספרו "היינה – החיים הכפולים": "אם לא אל הדת היהודית, לאן יכול היה (היינריך היינה) לחזור? או בלשונו: מה טיבה של הדת היהודית, שאליה לא חזר מפני שמעולם לא עזבהּ? הקושי של החוקרים להתמודד עם סוגיה זו נעוץ מן הסתם בהשקפה, שהייתה שלטת בעידן האמנציפציה בארצות המערב, ועדיין יש לה מהלכים בזמננו, בעיקר באמריקה – כי היהדות היא דת, והיהודים הם עדה דתית. היהודים הגרמנים, הצרפתים, האמריקנים, וכו', רצו להאמין, כי הם גרמנים, צרפתים, אמריקנים, וכו', על פי לאומיותם, ויהודים – רק על פי דתם. חילוניות יהודית, או חלילה לאומיות יהודית, היו מושגים שלא עלו על הדעת. הברירה בימי היינה הייתה בין שני סוגי יהודים בלבד: חרדים ומשכילים. החרדים, יהודי הגטו, היו בעיניו בריות שאבד עליהן כלח; ואילו המשכילים, קבוצת ההתייחסות שלו, היו בני אדם תלושים, הסובלים מביזוי עצמי וממצוקה של זהות. היינה ביקש לפלס כאן דרך שלישית, שעל-פיה היהדות היא בעיקר מהות היסטורית, הקושרת את כלל ישראל לא בעבותות של עיקרי אמונה או שלחן ערוך, אלא בכוח של אינסטינקט קיומי, זיכרון קולקטיבי ורגש סולידריות לאומית"

(יגאל לוסין, היינה – החיים הכפולים. הוצאת שוקן/ירושלים ותל-אביב, 2000, עמ' 21).

 

המקיים את מצוות האבל, לא בהכרח הוא גם מרגיש את האבל. חווית החורבן יכולה להיות נטועה בתודעתו בתחום המחשבה על החורבן. כלומר, מי שמקיים תענית במתכונת של מצוות אנשים מלומדה, בתפילה ותענית פיסית, יצא ידי חובתו, שהרי קיום המצווה הוא הקובע. מי שמבקש גם להרגיש את האבל, יכול להתחבר בתודעתו לחוויית אבל אישית, וזו תטען את חוויית האבל הציבורית. זהו אחד מהביטויים לתנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית, ורבים עושים זאת במודע או שלא במודע.

לאיגרת השבועית של 2012 . 8 . 2