הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

(מטות-מסעי)

 

42. מטות: במדבר ל' 2 - ל"ב

"וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמֹר, זה הדבר אשר ציווה יהוה"

(במדבר ל' 2)

דיני נדרים (במדבר ל' 2-17): עיקרו של דבר, שאדם חייב לקיים את נדריו. אבל אישה שהיא בת לאביה, או אשת איש, אינה נמצאת ברשות עצמה, אלא ברשות אביה או בעלה. על כן, קיום הנדרים או הפרתם תלויים בהם ולא באשה. עד כאן הקידמה. על כך עוד נאמר רבות.

 

המלחמה במִדְיָן: ככל הנראה מדין קוסמת לעברים. הם נמשכים אל נשותיהם, תרבותם ואורחות חייהם. מדין היא למשה כמו סדין צבעוני לעיני הפר בזירה, כמו אות אזעקה לגנרל החרד. לא מכבר, בפרשת בלק (במדבר כ"ב 4-7): מדין הייתה שותפה לבלק בן-צפור מלך מואב, במזימה המשותפת לקלל את ישראל. כזכור, הם טרחו לשכור את הנביא הידוע בלעם בן-בעור, שהוזמן לקלל ונמצא מברך. וכן בפרשת זמרי בן-סלוא השמעוני שלקח לו מדיינית לאישה (במדבר כ"ה 16-18). המדיינים הם עובדי בעל-פעור אל הפריון, ופירושו של דבר הרבה מין, המכונה בשפת המקרא זימה. מאז משה ועד היום, בכל דור ובכל אתר, כל מה שיש בו לפחות מראית-עין של תאווה, מעורר זעם בקרב קנאי דתות למיניהם. משה רואה לעצמו כמשימה קדושה ואחרונה בחייו, להשמיד את המדיינים (במדבר ל"א 2). הוא אוסף שנים-עשר אלף איש יוצאי צבא, אלף לכל שבט, מפקיד בראשם את פינחס בן-אלעזר הכהן, ואלה יוצאים למלחמה על מדין. הם הורגים את כל הזכרים, ו"את-אֱוִי, ואת-רקם, ואת-צור, ואת-חור, ואת-רבע, חמשת מלכי מדין. ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב": (שם, ל"א 8). משה מצווה להרוג גם את כל הנשים הבוגרות, ואת כל הילדים הזכרים. רק הילדות והנערות הבתולות נותרות בחיים. זוהי מלחמת נקם איומה.

 

בדרך כלל, נצטוו בני ישראל להרוג את הזכרים ולהותיר בחיים את הנשים, הטף והבהמה. לא כאן (דברים כ' 14). לאחר מכן בא פירוט של השלל: "צאן שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמורים אחד ושישים אלף. ונפש אדם מן-הנשים אשר לא-ידעו משכב זכר, כל נפש, שנים ושלושים אלף" (במדבר ל"א 32-35) וכן הלאה. לאחר מכן חלוקת השלל והמס שהועלה לבני לוי ולמקדש. הם בודקים ומוצאים כי מבין אלו שיצאו למלחמה, לא נהרג איש. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם, לאחר שביצעו רצח-עם במלחמה שהוכרזה כמלחמת-דת קדושה.

 

43. מסעי: במדבר ל"ג - ל"ו

"אלה מסעי בני-ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד-משה ואהרן"

(במדבר ל"ג 1-49).

כאן נמצאת הרשימה המלאה של תכנית המסע במדבר ארבעים שנה, מרעמסס במצרים ועד אבל-השיטים בערבות מואב. בסך הכול ארבעים ושתיים תחנות מסע.

 

משה מדבר בשם האל ומצווה על כיבוש הארץ: "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (שם: ל"ג 53). פסוק הבנוי על משחק מילים מעורפל. השורש ירש הוראתו גם ירושה וגם גירוש. האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את הפסוק מלמד על השקפת העולם שלו, לשבט או לחסד. למה, אם כן, התכוון משה באומרו "והורשתם את-הארץ"? האם התכוון לרשת את הארץ כירושה, ולהשאיר את יושבי הארץ במקומם, או לגרש אותם ממנה? ואולי ירושה מטבעה מחייבת גירוש של הזולת ממנה? לא במקרה כוונת הפסוק מעורפלת. משה מניח ליורשיו להתלבט בשאלה זו. שאלה זו עמדה גם בפני הציונות, בבואה ליישב יהודים בארץ-ישראל-פלשתינה. להלכה הציונות ההרצליאנית ביקשה לממש דו-קיום בשלום עם יושבי הארץ הפלשתינאים. למעשה היא נטתה להתעלם מהיושבים בה. נימוקו של הרצל וטעותו הגדולה היתה שהוא ראה בארץ-ישראל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אמירה זו מיוחסת להרצל בטעות. למעשה ניסח אותה איש התנועה הציונית ארתור הרצברג. אבל הארץ לא היתה "ללא עם". היא היתה מיושבת, לפחות בחלקה. דילמה זו באה לידי ביטוי חריף ביותר במלחמת העצמאות של מדינת-ישראל: האם לרשת את הארץ במלחמה, ולקיים בתוכה חיים בשלום על בסיס מגילת העצמאות, או לגרש את תושביה הערבים? התשובה שניתנה על ידי המלחמה היתה כדרכן של תשובות אשר רוב המלחמות נותנות: מבולבלת והרת-אסון. בינתיים גורשו ממנה חלק מהפלסטינים שישבו בה, ונוצרה בעיית הפליטים. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, החיים זה בצד זה בשלום, היה רחוק מהשגתם של רוב הישראלים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. פתרון כזה כלל אינו עולה על דעתו של משה, בעמדו בפני הארץ המובטחת.

לאיגרת השבועית של 2012 . 7 . 19