הַיָּם הַזֶּה מַחְנִיף לְגַלָּיו

כְּמוֹ עֵץ הַסֶּקוֹיָה לַגִּיל הַמֻּפְלָג.

הָאופֶק חֲשׁוּף זֶרַע

שׁוֹלֵחַ בִּי יָד בִּמְרוּצָתִי

בֵּין קַשְׂקַשֵּׂי הָאִצְטְרֻבָּלִים,

פּוֹצֵעַ קַו עַד אֶת כַּפּוֹת עֶרְגָּתִי

כָּאן רַגְלַי פּוֹרְחוֹת עַל רוב עִקְבוֹתַי

נֵר הַלַּיְלָה אֲנִי לא יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ

כֵּיצַד מַהֲלָכִים עַל כַּפּוֹת הַיָּדַיִם.

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

בְּכּורַח הַנְּסִבּוֹת

אֲנִי חוֹזֵר בִּי

כְּמוֹ גַּל חַמָּנִיּוֹת

רָץ מִיָּד

לְכַוּוּן הַמִּזְרָח.

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")