מְנוֹעַ הַסִּירָה דָּמַם

כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְאִירִים אֶת הַמֵּזַח

הַמִּטָּה נֶאֱנַחַת

כְּבָר אַחֲרֵי חֲצוֹת

כַּפּוֹת יְדֵיהֶם נֶאֱחָזוֹת זוֹ בָּזֶה, חַמּוֹת

נָעוֹת עַל הַגַּלִּים

מַזְרִימוֹת דְּאָגָה, אוּלַי אַהֲבָה, סוֹלֶר חַם, אוּלַי מְחִילָה

מְמַלְמְלוֹת

נֶאֱחָזוֹת

חַמּוֹת

מִתְרוֹפְפוֹת

מִתְפָּרְדוֹת

נוֹשְׁרוֹת

עָמוק,

עָמוק

שׁוֹקְעִים

הוּא

וְהִיא

לְזִרְמֵי תַּת-מוּדָע

וּלְרַחֲמֵי אֱלוהִים

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)