א

כְּתונֶת הַפַּסִּים – אַהֲבַת אָבִיו וְרִגְשֵׁי אַשְׁמָתוֹ  –
זוֹהֶרֶת עַל גֵּווֹ הַדַּק,
מִתְאַמֵּץ בְּכול מְאוֹדו,
לְטַפֵּס בְּחוֹמַת אֶחָיו הַבְּצוּרָה
שְׁקוּעִים בְּעִנְיָנָם לְאוֹר הַיָּרֵחַ.

חֲבוּרָה מְלֻכֶּדֶת רְחוֹקָה וּמִזֵּרָהּ זָרוּת,
מֵאָז הִפְרִידָם אֲבִיהֶם
בְּמַעֲבַר הַיַּבּוֹק,
בְּטֶרֶם פְּגִישָׁה עִם עשיו,
הֵם בַּחֲזִית, הוּא וְרָחֵל מֵאָחוֹר,
מְסַלְּקִים הֵם עֵינֵיהֶם מִמֶּנּוּ.
מִשְׁתּוֹקֵק לְקִרְבָתָם, לִהְיוֹת אֶחָד עִמָּם.
עִם פְּנֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת הֶעָזוֹת,
עִם גּוּפָם הַשְּׁרִירִי אַדִּירֵי כּוחַ,
עִם נַפְשָׁם הַנְּחוּשָׁה,,
שֶׁיְּקָרְבוּהוּ,
שֶׁיְּחַבְּקוּהו,

ב
אֲנִי הָאַחֵר, הַמְּיֻחָס, הַמְּפֻנָּק,
הַמְּנֻדֶּה,

הַבּוֹדֵד .
לְפָחוֹת יְכַבְּדוּנִי בְּשֶׁל חֲלוֹמוֹתַי...

ג
הוּא עוֹמֵד, מִשְׁתַּדֵּל לְהִזְדַּקֵּף,

וּמְסַפֵּר את חֲלוֹמוֹ,
הַיָּרֵחַ זוֹהֵר בְּפָנָיו ,
עֵינָיו בכּוֹכְבֵי יָהּ,
אֶחָיו שׁוֹמְעִים,
מִשְׁתָּאִים, מְפַקְפְּקִים, נֶחְרָדִים.
לְחַבֵּק אֶת אֲחִיהֶם הַיָּפֶה הַזֶּה,
עַד שֶׁפָּנָיו יִתְמַעֲכוּ לַתּוֹךְ כֻּתְנָתָם הַמְּיֻזַּעַת, הַמְּחֻסְפֶּסֶת,
וּפִיו הַמָּתוֹק יִסָּכֵר לָעַד,
גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ יִהְיוּ לְאֶחָד עִמָּם,
לָעוֹלָמִים, בְּלִי דִּבָּה, בְּלִי יָהֳרָה, בְּלִי אַפְלָיָה דּוֹקֶרֶת.

אֲבָל הֵם לא מְעִיזִים לָגַעַת בַּנַּעַר הַזּוֹהֵר,

וְהוּא עוֹמֵד וּמוֹסִיף וּמְסַפֵּר,
אֶת אֶחָיו מְבַקֵּשׁ...

לְהַבְקִיעַ דֶּרֶךְ אֶל חֵיק נַפְשָׁם.
וְהֵם בְּתַאֲוָתָם מִתְעַוְּתִים,
לְלַטְּפוֹ, לְחַבְּקוֹ, לִמְחוץ אוֹתוֹ.
מַפְנִים ראשָׁם מְגַחֲכִים, רוֹק מָרִיר בַּזָּוִית פִּיהֶם...

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)