וְהָרוּחַ הָרָעָה נִכְנְסָה בִּי

כְּמוֹ אֵצֶל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

רָקַדְתִּי לִפְנֵי אֲדוֹנַי

הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לְפָנָיו

צַרְתִּי צוּרוֹת שׁוֹנוֹת

וְלא הָיוּ בְּנַפְשִׁי

מִלִּים לְבַטֵּא אֶת

הַזַּעַם הָרַב

הַמִּצְטַבֵּר, הַחוֹנֵק

יַרְכְּתֵי בֶּטֶן.

 

אִמִּי יוֹלַדְתִּי בָּגְדָה בִּי

אֲחוֹתִי נִחֲרָה בִּי

אָבִי כֶּפֶל בְּגִידָה

וַאֲנִי כּה קְטַנָּה וְנָאוָה

אֵיךְ תִּשְׂמַחְנָה בִּי

בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

אֵיךְ אֲנִי אֶעֳלוז

וּבְבִטְנִי אֲבָנִים.

 

 

שָׁטַח אֲדוֹנַי לְפָנַי

כְּמוֹ קְלִּפָּה רַכָּה שָׁטָה

הָרָפְסוֹדָה שֶׁלִי בְּמֵי הַנַּהַר

הַגּוֹעֵשׁ אֶל אובְדָנִי

שַׁטְתִּי אֶל חֻרְבָּנִי

וְהַסְעָרָה בַּיָּם גְּדוֹלָה

וַעֲצוּמָה,

אֳנִיַּת כֶּסֶף עוֹמֶדֶת בַּצַּד

וַאֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד לְבָנָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לָבוא בָּה.

 

אֶל אֲדונַי בָּאִים

רַק בְּיָדַיִם מְלֵאוֹת

אֶל אֲדונַי בָּאִים

מְטוהֲרֵי נְשָׁמָה

הַיּוֹרֶה יוֹרֵד אֶל הָאָרֶץ

הַשְׁקוּ אֶת גִּנּוֹת רוּחִי

הַשְׁקוּ אֶת אֳנִיַּת הַכֶּסֶף

וְכַוְנוּהָ אֶל מְחוֹז חֶפְצָה

 

מִנְדָנִי הוֹצֵאתִי חֶרֶב

וְכִוַּנְתִּי אֶל הָעֲרָפֵל

מַיִם זוֹרְמִים, וּבִמְנוּסָתִי

נָגַעְתִּי בְּכֶתֶף הָאֱלֹהִים

וָאֶשְׁמָע דְּבָרִים

קוֹלוֹת קוֹרְאִים.

אֲנִי נוֹסַעַת אֶל מְחוז אֵין חֶפֶץ

אֲנִי שׁוֹאֶגֶת

וְאֵין עוֹנֶה לְקוֹלִי.

(בילי לרנר, משוררת)