הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


מי אמר את זה?!

מונטי פייטון נאצים, הדרת נשים, אנסטסיה מיכאלי

קבלו אזהרה: זו סאטירה נאצית עם נאצים בלי נעצים אבל עם כתוביות: אין בכוונת הסרטון להיות בגדר דבר מלבד סאטירה ואין לייחס לנאמר בו משמעויות אחרות וכו'. - ערן ורד





















-------------- -------------- --------------

קבלן ההצלחות

(27.12.2011, הארץ, מיכאל הנדלזלץ)

"...אם לנסח זאת בבוטות, בעבור התיאטרון הציבורי הבמאי הוא קבלן משנה, שמקבל לביצוע פרויקט מסוים. לעתים רחוקות יזכה הקבלן - כלומר הבמאי - להפיק את המחזה שהוא משתוקק באמת לביים: בדרך כלל התיאטרון ישלח לו טקסט שבכוונתו להעלות, כהצעת עבודה. במציאות הקיימת, אם במאי תיאטרון בישראל רוצה גם ליצור, גם להשתלב במיינסטרים וגם להתפרנס, היכולת שלו להגיד "לא" או להעמיד תנאים היא מוגבלת. לרוב מרווח הליהוק שלו מוגבל וכך גם התקציב לעיצוב, הכפוף לאפשרויות ניוד הצגה וכו'.

כל זה רק עד לעליית ההצגה לבמה. מאבק נוסף מחכה לבמאי אחרי שהיא נכנסת לרפרטואר: אין לו כמעט שליטה על מספר הפעמים שההצגה רצה בחודש; לפעמים הוא מגלה שנעשו שינויים בתפאורה או בתאורה כשההצגה יוצאת לאולמות חוץ, מבלי שהדבר נודע לו בזמן. לפעמים נכפה עליו להכניס שינויים בליהוק זמן קצר אחרי הבכורה. התיאטרון רואה בו שכיר, לא יוצר.

במציאות מוטת השיווק של התיאטרון הישראלי, מצפים מבמאי הנשכר לביים הפקה בתיאטרון הציבורי להיות "קבלן הצלחות". היכולת להתנסות, המוגבלת בתיאטרון הציבורי בכלל, מוגבלת במיוחד לבמאים השכירים. הצלחה לא מוחלטת, או כישלון חס וחלילה, יכולה לקבור קריירת בימוי או לעכב אותה. מטבע הדברים תיאטרונים ציבוריים, שהם מכונות הפקה, נוטים להעסיק במאים שהוכיחו כי ביכולתם להביא הפקה לפרמיירה, ולהביא קהל לאולם. המהססים, המתחבטים, המנסים, המעזים, וגם אלה שייתכן שהם בסך הכול מעמידי פנים - שיילכו לפרינג'...

...אנחנו מגיעים לתנאי השכר. זה שנים לא מעטות החוזה הסטנדרטי לבימוי בתיאטרון הציבורי כרוך בתשלום של כ-45 אלף שקלים, בעבור בימוי באולם גדול, ופחות באולם קטן. מעבר להצגה ה-50, הבמאי מקבל אחוז מסוים (קטן) מהכנסות הקופה. לא אתפלא אם האיגוד החדש יבקש לבטל את ההבחנה בין אולם גדול לקטן, מכיוון שמבחינת הבמאי, אין הבדל בכמות ההשקעה שלו בהצגה באולם גדול ובאולם קטן. אבל הדבר החשוב לענייננו הוא שהסכום שהזכרתי, שנראה במבט ראשון מכובד, הוא בעצם לא כל כך: זהו שכר על ארבעה-חמישה חודשי עבודה טוטאלית, שממנו יורדים אחוזים לסוכן ולמס הכנסה. לבמאי עובד שכבר נקלט במיינסטרים יש סיכוי לעבודת בימוי אחת (אם הוא בר מזל, עד שלוש, ליוצאי דופן שיודעים להתנהל ומשחק להם קלף משוגע) בשנה. עשו בעצמכם את החשבון. אגב, מנהלים אמנותיים של תיאטרונים בדרך כלל לא מקבלים שכר בימוי בעבור עבודה בתיאטרונים שהם מנהלים..."

לכתבה המלאה: http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1601870

-------------- -------------- --------------

עצומה בינלאומית - א.ק.ט.א.

אמנת הסחר הבינלאומי א.ק.ט.א. עלולה לאפשר לתאגידים לפקח על האינטרנט. אירופה שוקלת ברגעים אלו אם לאשרר את א.ק.ט.א. ללא אישור זה, המתקפה העולמית הזו על החירות המקוונת תקרוס. אנחנו יודעים שחלק מחברי הפרלמנט שהביעו התנגדות לאמנה בעבר מתנדנדים עכשיו - בואו ניתן להם את הדחיפה שהם צריכים כדי לדחות את האמנה. חתמו על העצומה - אנחנו נדאג להגיש אותה באירוע ציבורי מרהיב בבריסל כשנגיע לחצי מיליון חתימות:
http://www.avaaz.org/he/eu_save_the_internet/?vl
זו שערורייה של ממש - ממשלות של 4/5 מאוכלוסיית העולם הודרו מהדיונים על הסכם הסחר נגד הפרת זכויות יוצרים (א.ק.ט.א בזמן שמנגנונים בירוקרטים שלא נבחרו על-ידי הציבור עבדו בתיאום עם לוביסטים של תאגידים כדי לנסח כללים חדשים ומנגנון אכיפה בעל עוצמה מפחידה. בשלב ראשון הסכם א.ק.ט.א יופעל בארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי ו-9 מדינות נוספות ובשלב שני יורחב לכל מדינות העולם. אבל אם נגרום לאיחוד האירופי להתנגד להסכם עכשיו, הוא יאבד את המומנטום ואפילו ייגנז לתמיד.

התקנות הנוקשות והמחמירות עלולות להביא לכך שאזרחים מכל רחבי העולם יענשו על פעולות פשוטות כמו שיתוף מאמר מהעיתון או העלאת סרטון של מסיבה פרטית שהושמעה בה מוזיקה שכפופה לזכויות יוצרים. כאמנה מסחרית, א.ק.ט.א תוכל גם לאסור על תרופות גנריות מצילות חיים ולפגוע בגישה של חקלאים מקומיים לזרעים שהם זקוקים להם והמדהים מכל, לועדת א.ק.ט.א ניתנה הרשאה בלתי מוגבלת לשנות את התקנות ומנגנוני הענישה שהיא עצמה קבעה, ללא שום פיקוח דמוקרטי.

-------------- -------------- --------------

עידן הנאורות הקרקלית

(קרקל: גדוד צה"ל הפרוס לאורך הגבול עם מצרים)

-"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים. "את יודעת, אנחנו יורים שם".

- "מה, על מי אתם יורים?"

- "על פליטים", צחקקה לה. "הם לא עוצרים שצועקים להם 'ווקף'! מסכנים, חחחחח".

- "יו, איזה מסכנים הם",

- "כן, הם מסכנים",

"אנחנו לא יורים עליהם סתם. המצרים יורים עליהם סתם, כי הם מצרים, את יודעת… רק חיות לוקחים לשמור על הגבול שם: אנסים, רוצחים, פסיכופטים, אז הם יורים מתי שבא להם".

"אני לא מבינה את הפליטים האלה, הם עם חולצות קצרות ולא קר להם. אנחנו לבושים ממש ועדיין קופאים. טוב, כנראה והם רגילים לזה" (צחקוק, צחקוק).

 

כמה ימים לאחר מכן רכנתי מעל "ידיעות" בקיוסק ואחת התמונות המתנוססות בעמוד הראשי הייתה תמונה של שלוש בנות שסיימו מסלול קרבי בגדוד קרקל. תהיתי אם אחת מהדמויות המציצות עליי מן העיתון היא אותה פאנטומית שרק למילותיה האזנתי ואת פניה לא ראיתי. באותו הרגע שאלתי את עצמי האם פניה כה חשובות? האם צורת עיניה, שפתיה, אפה על ייחודיותם, כה משמעותיים? האם הדברים שיצאו מפיה, שלה הם? האם הם לא פרי חינוך קפדני, שטיפת מוח לתפארת, אותם עברה מזה 19 שנים? האם זה בכלל משנה מה שמה? על גופה היא מקיימת את שהחליטו לה. גופה הוא הכלי המתווך בין בעלי הכוח לבין חסרי הכוח. היא השופר של השלטון ומוציאת חוקיו אל הפועל. היא כלי שרת שבתורו אוחז בנשק ויורה ללא הבחנה, ללא מחשבה, לפי פקודות, לפי נהלים קרים ומנוכרים על אנשים בשר ודם חם.

 

באותו הערב במונית השירות ישבו שתי בנות ששירתו את האינטרסים של אדוני הארץ ודיבורן השתלט על חלל המונית. באחת, אנחנו הנוסעים האחרים הפכנו להיות שקופים בעיניהן והן מחקו את מגוון החיים ואת אנושיות הנוסעים באמצעות האלימות הסימבולית של תוכן שיחתן. היה נדמה לי כי שוב ההגמוניה נחלה הצלחה קטנה בכינונה את המרחב הנייד הזה של המונית בדמותה ובצלמה.

 

מאז אותו המקרה עברו שנה או שנתיים והפליטים המשיכו להגיע אל תוך ישראל מתוך תקווה להציל את חייהם, אך עדיין אין מדיניות מוסדרת מטעם הרשויות. ישנם ארגונים המנסים להיאבק על זכותם של הפליטים לחיות ולהתקיים בכבוד. תוך כדי עבודת הקודש הזו שעושים ארגונים ופעילי שטח, עדיין קופאים להם למוות פליטים ללא קורת גג. בעקבות אירועי הימים האחרונים בהם חוזרים ונשנים הדיווחים על התדרדרות בריאותית של הפליטים בעקבות הקור החורפי הקשה, קורמת לה עור וגידים התארגנות של תרומות בכל אזור המרכז, כגון: ביגוד חם, שמיכות ומזון.

 

אני רוצה לסיים פוסט זה בקריאה לפעולה: אנא, כל מי שיכול לתרום, גם אם אינו גר בתל-אביב, שייצור קשר עם יגאל בכתובת המייל הבאה: tlvcentral@gmail.com . הוא יוכל לתת לכם מידע לגבי נקודות איסוף של תרומות בת"א ובערים אחרות באזור המרכז כמו ראשל"צ, פרדס חנה, פתח תקווה וכדומה. כל עזרה תתקבל בברכה.

(הערב ההוא במונית השירות - שרית טופז)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

"סרט ישראלי, עד שאתה מוצא חנייה, הוא יורד".

(שלמה בר-אבא)

--------------

ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר.

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך,

כך קוראים לזה, לא?

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 2