הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לָך,

 לאחרונה אני מהרהר מה קרה לעוּבָּר שהיה ברחמך ואמרת ללדת אותו באופן ספרותי? האם העוּבּר עדיין ברחמך? בעבר סיפרת לי שהוא נושם, שאת שומעת אותו נושם. כל נשימה שלו בבטנך הפיחה בך חיים, הפיחה תסיסה באש העצורה בעצמותייך, באש הבוערת בך ואינה מרפה.

 נדמה לי באותם ימים כשהיה העוּבָּר ברחמך, נראית באופן רוחני אשה הרה, וכל מי שראה אותך נעצר והיה מוקסם מיופייך. היית סגורה כמו בממלכה אחרת את ועוברך. חששתי אז אפילו לגעת בך.

 נגיעה אחת בך והיית מאדימה, מתלקחת להבות להבות.

 נכון, המכתבים הללו נועדו בעתיד להיות לסֵפר. אך כרגע הם נכתבים כמכתבים סודיים. כדי לשמור על החזות של תכתובת סודית שאינה מיועדת למעטפת החיצונית המקיפה אותנו, עלינו להתנהג בדיסקרטיות. משום כך, את מתבקשת לקרוא כל מכתב ביחידות. את גם לא אמורה להגיב לשאלות סביבך, בוודאי לא לקרוא "זה סודי!". סודי משמעותו לא לספר על כך כלל. רק התחושה של התייחדות עם הכתוב יכולה להנביט רומאן מכתבים מעניין ומסקרן.

 אני רואה מרחוק איך עינייך מתרחבות עכשיו לכלל סקרנות למקרא דבריי, ונדמה לי שאת צוחקת ואולי מגחכת, ואולי אומרת: מה הוא יודע בכלל... נכון, אינני יכול לדעת זאת. אני עושה מאמץ שלא לשעמם אותך במכתבים, זו האמת. לא תמיד אני בטוח שאני מצליח, כי אינני יודע לְמה את מצפה.

 לפעמים אני נזכר בעוּבּר שברחמך בזמן כתיבת רומאן המכתבים בינינו עכשיו. האם בעצם את מתכוונת ללדת אותו בתום המכתבים הללו?

 חשוב לומר זאת: אני מדבר על המציאות, אך חוזר מדי פעם לתחום האגדה.

 בואי ניפגש במציאות כדי ללבות את האגדה.

 תתפלאי, יש במציאות המקיפה אותנו גם אגדה.

 שלך

...

 

אהובי,

 אמת, לפעמים איני מזהה אותך בחיי היומיום. גם במכתבים איני מזהה אותך. זה קורה לי הרבה. אני מחפשת את האיש שאני אוהבת. מחפשת את האיש שיודע לאהוב, ואיני מוצאת. האַין משתלט על עולמי. אינך בו. כיור עם כלים מחכה לי. כביסה לקפל. ריצות במדרגות הבית שאני מתגוררת. בעל שאוהב אותי. ילדים אפילו חמישה, כל אחד עם צרכים מיוחדים משלו ואני רק אחת. ברגעים האלה אני לא מוצאת אותך. ואני לפעמים מהרהרת מתי אמצא אותך. מעבר לכל אלה יש לי עוד מחויבויות, הרפתקאות קטנות שנתפסות בי, ואני יודעת שאני מוסַחת דעת רוב הזמן. אני לא מצליחה להתמקד רק באהבתך. אני יודעת שאתה מנסה למקד את ראייתי שאראה רק אותך. יקירי, לצערי, העולם מלא במסיחים.

 אכן כמעט שכחתי את העוּבּר שהיה בבטני בספר הקודם. אכן, רציתי כל כך לאהוב אותך ורציתי שתַפרֶה אותי באמת. חלמתָ וגם אני חלמתי על התינוק הזה שייוולד מהזיווג המוזר שנוצר בינינו. אמרתָ לי אני חושב שהתינוק הזה ייראה כמו דוגמן, יש סיכוי שהוא יפהפה. ואני צחקתי. אני צוחקת לפעמים כשהחלומות נראים מטורפים.

 התינוק שלנו הוא תינוק ספרותי. יקומו לו הרבה אויבים, אני מרגישה. אני יכולה לראות את פניהם של הסופרים. המשוררים. כל מי שירצה להחזיק בספר הזה. תאר לך את המבטים המצחיקים שיהיו על פניהם. אוי, אני מתה לראות את המפגש המיוחד הזה בין הספר לבין הקוראים.

 אני מציינת קוראים פוטנציאליים שיחזיקו את הספר, גם עורכי הספרות שיחזיקו בספר ישאלו את עצמם מה אמת ומה בדיה. מה קרה לשני אלה, מה הוביל אותם לכתיבת הספר הזה. ספר שלא מסַפּר כלום. חשבתי. הספר לא מספר מאומה. גילוי וכיסוי בין שני אנשים. מי אמר שזה אנו? ממש לא חותמים על המכתבים. ממש לא בטוח שזה הז'אנר. לא נוכל להעיד בבית משפט. אין חתימות.

 אהובי, כשניפגש במציאות, מה ירגיע אותי?

 שוב לרגע נחיה בממלכה שלנו, כמו בגלות.

 רוצה להגיע אל החלום. השערים נעולים. הדרך מוזרה. המון אבנים גדולות חוסמות אותה. איני רואה את פתחו של החדר.

 קצת אבודה.

 שלך...

לאיגרת השבועית של 2012 . 1 . 12