(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב

"אברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים"

(וירא, בראשית, י"ח 11).

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא" – מה פירוש "וירא"? האם נראה אליו האל כגוף גשמי? בדרך כלל המפרשים מקבלים את האפשרות של התגלות גשמית של האל ליחידי סגולה בלבד בטיעון שהאל הוא טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטָלִי ואִימָנֶנְטִי בעת ובעונה אחת. אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", חלק ב', מב: בחלום, בעיני רוחו של אברהם.

דרך אגב: חלק מהכנסת האורחים היפה של אברהם בקבלו את המלאכים, כוללת הגשת

"חמאה וחלב ובן-הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם והוא-עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".

הכיצד? חמאה וחלב ובן-בקר יחד? אברהם לא מקפיד על דיני הכשרות? והמלאכים אוכלים את הטרפה הזאת? ואלוהים עובר על זה בשתיקה? הוא לא מעניש את אברהם? הוא לא מעיר למלאכים? לפחות איזו נזיפה קלה בילקוט השירות שלהם? משהו שיעמוד לחובתם ביום שבו יבואו לבקש העלאה בדרגה, כשירצו לקבל העברה מדרג של מלאכי שרת המכתתים רגלם בעפר הארץ, לדרג מנהלי כלשהו? ומה יהיה על כל מערכת הדינים המסובכת שנולדה מתוך הציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו"? (ראה: דברים י"ד 21) אפשר להתפלפל על פירוש הפסוק ברוח הפלפול התלמודי, ולהעמידו ראשו למטה ורגליו למעלה. אפשר לטעון שתחילה אכלו את החמאה והחלב. אחר כך שטפו את הפה וחיכו ארבע שעות, ואז אכלו את בן-הבקר. אפשר גם להביא אסמכתא נוחה מספר שופטים פרק י"ג. בפרק זה נגלה מלאך אלוהים למנוח ואשתו, והודיע שעומד להיוולד להם מושיע לעם, שמשון הגיבור. מנוח מבקש לבשל למלאך גדי, אבל המלאך מסרב. צמחונים טוענים שמלאכים לא אוכלים בשר. ככל אולי מלאכים אחרים, שאינם נמנים על המשלחת שבאה אל אברהם. המלאכים שלנו, יש לשער, קבלו ג'וב במחלקת התברואה ומאותו יום מר ונמהר שבו זללו את ארוחת השחיתות שלהם, חמאה וחלב ובשר גם יחד, סולקו בדיסקרטיות מתפקידם הקודם, והיום הם טרודים בתפקידי פיקולו, על סילוק השיירים משולחנם של צדיקים בגן-עדן, אחרי שאלו סיימו לאכול מבשר הלוויתן בארוחת הצהרים.

שום פלפול לא ישנה את המילים הכתובות בפרשת וירא. אפשר לטעון שעורך המקרא לא הקפיד על כשרות הטקסט או הדמויות, כפי שלא הקפיד גם במקומות אחרים, וגרם לכאבי ראש חוזרים ונשנים אצל הרבנים המפרשים. אמרו שבתקופת האבות לא הקפידו על דיני כשרות, כפי שנוסחו מאוחר יותר. על כן, טוענים המפרשים, שאברהם לא מחויב להם. אבל נאמר גם שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ובכל זאת, עלול להיווצר כאן לפחות חשש לחשד של פגימה כלשהי בקדושת האבות. אפשר גם שזוהי פגימה נסלחת, מתוך תפיסת האבות ככוכבי-על, באותו האופן שבו קהל תופס את יוצריו המפורסמים: "אמנם אין הוא מקפיד על כשרות או על טוהרת המשפחה, אבל הוא זמר נפלא!" אם נקבל את הטענה שהנוסח המקראי הנמצא בידינו נערך במאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, בתקופה שבה גובשו דיני שבת, כשרות, מילה, טהרת המשפחה וטוהר הגזע, הרי שמעשיו של עורך הטקסט יכולים להיחשב טובים או גרועים, הכול על פי טביעת עיניו ומשאת נפשו של הקורא.

הופעת מלאכים או שליחים, הבאים אל המשפחה, להודיע לה על ייעודו של הרך שייוולד, זהו מוטיב חוזר במיתוסים שונים. בדרך כלל הופעת השליחים, מתקשרת למצב של מצוקה אישית או חברתית, ומטרתם להבטיח אך טוב: כאן מגיעים שלושת שליחי האל לדבר עם האב והאם המצויים בחרדה פן ימותו ערירים. האישה שרה נמצאת בתוך האוהל, והשליחים מדברים אליה באמצעות האב. רק לאחר שהיא מביעה ספק בנבואתם, הם פונים ישירות אליה. בברית החדשה, עם הולדת ישוע, מופיעים שלושה מלכים שליחים, שליחי האל, ומודיעים למרים כי הבן הנולד לה הוא בן האלוהים. הדבר מתרחש על רקע של מצוקה כלכלית, ושליט הארץ הוא הרודן הורדוס. בהינדואיזם עם הולדת וישנו, בן האלים, מבקר האל קרישנה את האם. באותה תקופה שולט הרודן קאמזה. ביהדות, האל שולח את מלאכיו, או מדבר ישירות אל האבות הקדמונים של האומה.