במרחב שביני לבינך

אין אפילו עץ אחד

ואין אפילו קיקיון אחד

ואין אפילו הפוגה אחת בשיממון

אפילו לא פאטה-מורגנה.

העצים עוצמים את עיניהם והפנסים

גיבנים מרוב טינופת אנושית

אשר דבקה בם

מתכופפים אל הרחוב

צמאים לאור.

(סמדר שרת, שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)